לאחרונה הייתי אמור להופיע בשלושה דיונים בבית המשפט העליון וצעדתי אליו בשביל האחורי. שמו הכמעט-סודי הוא "מעבר הכנסת", והוא מחבר בין בית המשפט לפרלמנט. "ציר זה מבטא הן את הקשר והן את ההפרדה בין הרשות המחוקקת לרשות השופטת", נכתב עליו באתר של בית המשפט העליון. כשהגעתי לשער התברר לי שהוא נעול עם שרשרת כבדה. אין יוצא ואין בא. חשבתי שבימים אלה יש משהו סמלי בנעילת שער ההידברות.
המאבק בכיכרות בין ימין ושמאל לא מפתיע נוכח ההיסטוריה היהודית. מחלוקות הן לחם חוקנו וסיבה מרכזית לעושר האינסופי של ארון הספרים היהודי. אבל חרף התוצאה הברוכה שלהן - הדרך אליה היא דרך חתחתים. קצרי הראות רואים את המהמורות, בזמן שמרחיקי הראות נושאים עיניים לתוצאה הסופית. הראשונים מבקשים את השקט, והאחרונים – להגשים את האידיאה שבשמה נלחמו. האם פשרה בין הצדדים היא הפתרון? או אולי דווקא העימות וההכרעה העקרונית הם הדרך הנכונה לטווח ארוך למרות המחיר?
נוהגים לקונן על היעדר אידיאולוגיה של פוליטיקאים ועל כך שמטרתם היא רק להיבחר שוב. ואולם, ברגע שאנשי ציבור ביקשו להגשים אידיאולוגיה שבה הם מאמינים, התגלה שוב שהשאיפה להגשים רעיון נעימה הרבה יותר מההתמודדות עם ההתגשמות שלו. זה גורם לרעיונות מנוגדים להרים ראש, המחלוקת מתגלעת, העמדות מתחדדות ומתוך המאבק עשוי לצמוח פרי אמיתי, שגם אם הוא לפעמים מצומק יש בו יותר טעם מהפירות הגדולים והיפים שמציפים את שוק הרעיונות. הבעיה היא שלשם קיום מאבק עקרוני יש צורך באנשי אמת משני צדי המתרס; כאלה שמוכנים לצעוד קדימה עם הדגל הרעיוני בלי להתחשב ברודפי הפשרה שמבקשים שקט.
בקרוב יסיים העם היהודי את המעגל השנתי של קריאת חמשת חומשי תורה. משה רבנו, שהוביל את עם ישראל 40 שנה במדבר, יעביר את שרביט ההנהגה ליהושע בן נון, שיתמודד עם האתגר של כיבוש הארץ. התלמוד הבבלי מספר במסכת סנהדרין כיצד משה, שניסיונו העיקרי במלחמות היה בהרמת ידיו לשמים, הנחה את יהושע להקשיב תמיד לחכמים סביבו בבואו לקבל החלטות גורליות. הוא הנחה אותו לפעול "לפי דעתן ועצתן" של "זקנים שבדור". רבי יוחנן מספר שמול האתגר החדש - האל דחה את הגישה הפשרנית של משה. לדבריו, האל הורה ליהושע שאם הוא רוצה להנהיג את העם אל הארץ המובטחת עליו לעשות זאת בלי להתייחס לדעתם של גורמים שמבקשים למתן את תנופת ההגשמה: "תביא (את העם לארץ) - על כרחם. הכל תלוי בך. טול מקל, והך על קודקודם; דבר (ב' דגושה וקמוצה) (מנהיג) אחד לדור ואין שני דברים לדור".
עינינו הרואות, ברגעים של מחלוקת שבהם נדרשת הכרעה בנושאים ציבוריים עקרוניים - תפקידו של מנהיג הוא לפעול בלי פשרות ובלי לשעות לרעשי רקע, גם במחיר של משבר זמני. ימים לפני שהכריז דוד בן גוריון על הקמת מדינת ישראל הוא נפגש עם גולדה מאיר שמסרה לו שהמלך עבדאללה הודיע לה, בפגישה סודית ברכבו, שבמקרה כזה הוא יצטרף למלחמה נגד ישראל. גם משה שרת עדכן שמזכיר המדינה האמריקני ג'ורג' מרשל מזהיר מפני הכרזה כזו. גם ראשי "ההגנה" הביעו פסימיות לגבי ההשלכות הצבאיות. אולם בן גוריון האמין בצדקת הדרך ודעתו כמעט נכפתה על מינהלת העם. מדינת ישראל קמה כי הוא האמין שעל מנהיג – להנהיג.
הבעיה העיקרית של הפוליטיקה במשטר דמוקרטי היא רצון הנבחרים לשוב ולמצוא חן בעיני העם. זו הסיבה שחלקם - מהזן הנחות - מעצבים את "דעתם" לפי סקרי ההמון. חלקם אנשים קצרי ראות, שאינם מביטים מעבר למה שעיניהם רואות. לעומתם, אנשי עקרונות מעצבים את דעתם על פי מה שממתין שמעבר לאופק.
עו"ד אריאל עטריהנהגה, מימין ומשמאל, אמורה להוביל ולא להיגרר. לעיתים התוצאה היא חשיפת סדקים בחברה, אך הם דבר מבורך שכן, כפי ששורר לאונרד כהן, האור חודר דרכם. חשש משבר בשל מחלוקת ציבורית לא יכול להוות סיבה להפסיק לתור אחר האמת. הוא ודאי לא מהווה סיבה מוצדקת לתור אחר פשרות כשמדובר בנושאים בעלי חשיבות מהותית.
כדאי שנשים מול עינינו את דבריו של התיאולוג הנוצרי תומאס אקווינס: "אם המטרה של רב החובל הייתה להשאיר את הספינה שלמה, הוא היה נשאר בנמל לנצח". רק כשהשער מאחור נסגר, הדרך של הספינה לעבר האופק נפתחת.
- אריאל עטרי הוא עורך דין פלילי
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
