בילדותה בעכו, חלמה שני בן־דוד על קריירה כמעצבת אופנה. כשהוריה לא הפגינו התלהבות עזה וטענו שהם מצפים ממנה לרכוש השכלה גבוהה, היא סימנה את שנקר. אבל כשהייתה בת 14 הוריה התגרשו. אמה מלי עקרה ליישוב הצפוני שלומי, ואת שני, בתה הבכורה, היא רשמה לבית הספר הימי לפיקוד ומנהיגות קציני ים.
רצית ללמוד שם?
"לא יודעת, לא זוכרת", היא מתפתלת במבוכה. קשה עליה החשיפה. "מה שבטוח זה שבכיתה ט', כשנכנסתי לפנימייה הצבאית, עוד לא הייתי נגועה בחיידק הים. אמנם גדלתי על 'קפטן פיליפס' ועל 'ספינת האהבה', אבל האהבה שלי לים צמחה עם השנים, בהדרגה. השתדלתי ליהנות מכל תפקיד שמילאתי וזה מה שדחף אותי להמשיך".
'זה'?
"הים, האקשן, העבודה, האחריות, המשימה. לרגע לא שאפתי לעשות היסטוריה".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
אבל זה בדיוק מה שהיא עשתה. בן־דוד, 39, ("באוקטובר אהיה בת 40 ואני מקווה להחליף קידומת בים, בלי רעש וצלצולים, רחוק מכולם"), רווקה ("בזוגיות ארוכה, אין לנו זמן להתחתן") - היא האישה הראשונה שהגיעה לפסגת ההיררכיה הימית בצי הסוחר הישראלי. בטקס צנוע שנערך במטה החברה בחיפה, מרחק שנות אור מהקונפטי המזוייף של עולם הסלבס והתהילה, היא שמעה את אלי גליקמן, נשיא ומנכ"ל צים, מכריז כי "המינוי ההיסטורי של שני בן־דוד, אישה ראשונה בתפקיד רב חובלת, התפקיד הבכיר ביותר בצי, מרגש ומעורר השראה. שני שברה את תקרת הזכוכית והוכיחה שוב, שנשים יכולות להגיע לכל פסגה שירצו בה. היא לא רק הגשימה חלום אישי, אלא תהווה דוגמה חיה לעוד נשים שילכו בעקבותיה".
קבלו את רב החובל, או רבת החובל, או הרב חובלת?
"את שואלת אותי?", היא מגיבה בחיוך שמתרחב עד לתנוך האוזן. "מאיפה לי לדעת? אני התקדים, פורצת הדרך". אחר כך היא מרצינה ומספרת ש"באונייה כמעט ולא משתמשים בעברית מפני שהצוות בינלאומי. רב־חובל נקרא קפטן, אין קפטנית, יש מאסטר, אין מאסטרית, אבל עברית־קשה־שפה. אחרי שעברתי את המבחן באתי לרשות הספנות במשרד התחבורה כדי לקבל את התעודה, ומי שהייתה אמורה לרשום צילצלה לאקדמיה ושאלה איך להגדיר אותי. אמרו לה 'רב־חובלת'. אם למישהו יש בעיה עם זה שיפנה לאקדמיה ללשון העברית".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
נכון, היא חולה על הים ("אין על השקט והעוצמות שלו"), אבל באותה המידה היא חולה על היבשה, במיוחד כשהיא מתכנסת בשאנטי שלה, בין חמישה כלבים. רק בעוד ארבעה ימים יהיה עליה להיפרד מהם ולחזור לכחול של הגלים, בפעם הראשונה כרב־חובלת. גליקמן, מנכ"ל ונשיא צים, ענד את הדרגות על כתפה השמאלית. אמה, מלי ז'אנו, בעלת קליניקה לקוסמטיקה, ענדה אותן לימינה.
"ברור למה אמא שלך זכתה בכבוד הזה", אני מנסה להקניט אותה, "היא האשמה, היא זו שדחפה אותך לים".
"אמא לא זרקה אותי מהבית", בן־דוד מדייקת. "היא חשבה שפנימייה היא המסגרת הכי נכונה לאופי שלי, אולי היא גם רצתה להרחיק אותי מהסביבה שבה גדלתי, עכו זה עכו. אמא אמרה לי 'רשמתי אותך לקציני ים, אנחנו הולכות ליום עיון' והלכנו. ברור שאני לא מצטערת על ההכוונה. לפנימייה יש קונוטציות שליליות, אבל כשילדה בת 15 משכללת את המשמעת העצמית שלה ולומדת להסתדר לבד, זה רע?"
"היה שם שיוויון מלא, בכל התחומים. הוצאתי רשיון ליאכטה, כמו הבנים, למדנו אותם דברים, אף פעם לא נתנו לנו להרגיש שונות, בטח שלא פחות. עשינו הכול ביחד, מימי גיבוש ועד ריצה על החוף, לא היו התאמות מגדריות או הבדלים"
התגעגעת הביתה?
"ברור, אבל בסופי שבוע חזרתי הביתה וטבעתי בפינוקים. לא", היא מסיטה את רעמת התלתלים שלה מצד אחד לשני, "אני לא חושבת שהיה לי זמן לגעגועים. במחלקת שיט וסיפון שבה למדתי היינו שמונה בנות מתוך 40 תלמידים. הקצו לנו שני חדרים, ארבע בנות בכל חדר. בשש בבוקר קמתי ולבשתי מדים, בחמש אחר הצהריים סיימתי את יום הלימודים והכול היה אינטנסיבי נורא. בשבע בבוקר התייצבתי למסדר בנעליים מצוחצחות, אחרי שהשארתי מאחורי חדר נקי ומסודר".
ומה קרה כשהסדין לא היה מתוח טיפ־טופ?
"קיבלתי עונש, לרוץ סביב הבניין. לא משהו רציני".
7 צפייה בגלריה
''תמיד העדפתי להתרכז במשימות שעמדו לפניי''. קפטן בן־דוד מקבלת זר פרחים
(צילום: אלעד גרשגורן)
ואיזה עונש קיבלו הבנים?
"אותו הדבר. היה שם שיוויון מלא, בכל התחומים. הוצאתי רשיון ליאכטה, כמו הבנים, למדנו אותם דברים, אף פעם לא נתנו לנו להרגיש שונות, בטח שלא פחות. עשינו הכול ביחד, מימי גיבוש ועד ריצה על החוף, לא היו התאמות מגדריות או הבדלים. אני לא אוהבת את הניסיונות לערוך השוואות בין הביצועים של קצינה לבין אלה של קצין. אני גם לא מתלהבת מנשים ששואפות להוכיח שהן יותר מגברים. מאז שאני זוכרת את עצמי העדפתי להתרכז במשימות שעמדו לפניי, השקעתי בלימודים ובמבט לאחור, הפנימייה הצבאית היתה אחד מהדברים הכי טובים שקרו לי בחיים כי שלמדתי בה המון על עצמי".
כמו?
"מילדה שגדלה על 'אמא, תביאי לי, אמא, תעשי לי', הפכתי לעצמאית. אין לך ברירה, תתבגרי. אמא לא תבוא לכבס לך מדי ב' בצבע זית, וגם לא לגהץ לך את החולצה בצבע שמנת של מדי א', שמיועדת לחגים ולטקסים. הכול עלייך והכל באחריותך, ולא תוכלי לבוא בטענות לאף אחד אם תפשלי. בהתחלה זה היה 'את חייבת לעשות את זה לבד כי אמא לא כאן', ועם הזמן זה הפך ל'את תעשי את זה לבד כי את יכולה לעשות את זה לבד'. בנוסף, הופתעתי מאוד להיווכח כמה אני מסוגלת להשיג בזכות התמדה ומשמעת עצמית. אני זוכרת את הפעם הראשונה שאמרתי לעצמי 'אין מקום שאליו לא תצליחי להגיע אם רק תרצי' או 'אם תרצי באמת'. זה היה משהו אישי, רגע בזמן, שגרם לי לנסח משהו שנשמע כמו מוטו".
רגע של משבר?
"סוג של. בעצם, כן. בשום שלב לא התקרבתי למחשבה על פרישה מהמסגרת, אבל בואי, לכל אחד יש רגעים. מה עשיתי? המשכתי. אחרי יום קשה ועמוס במיוחד ניגשתי לאחת החברות מהחדר, בדרך כלל לזו שישנה לידי, ואמרתי לה 'אני צריכה חיבוק'. אף פעם לא הרגשתי שאין לי עם מי לדבר. תמיד יכולתי לפנות למנהל או למדריך. עובדה שארבע שנים בפנימייה לא הספיקו לי. נשארתי עוד שנה, כיתה י"ג, קיבלתי תעודת טכנאית תעשייה וניהול".
אחרי חמש שנות פנימייה בן־דוד התגייסה לחיל הים, אלא מה, "אבל ברגוע", היא מבהירה. "בחרתי לעשות שירות פחות אינטנסיבי. שייטת צוללות, אבל באגף כוח אדם. כל ערב חזרתי הביתה. הרגשתי שאני חייבת להעניק לעצמי זמן בית ומשפחה. בסיום השירות חיפשתי עבודה מועדפת לפני הטיול הגדול לחו"ל וירדתי לאילת. עולם המלונאות היה לי זר ומרתק כאחד. התחלתי כברמנית, קודמתי לתפקיד אחמ"שית לובי, ממנו עברתי לתפקיד מנהלת חדר אוכל ובמקביל התחלתי ללמוד כלכלה ומינהל עסקים באוניברסיטת בן גוריון. שש שנים נשארתי באילת מפני שאהבתי את העבודה".
מה אהבת בה?
"את האחריות והאקשן. אני אוהבת כשיש תעסוקה בלתי פוסקת, כשצריך לפתור בעיות, טפו טפו טפו", היא נוקשת על השולחן כדי להגן על עצמה מפני בעיות בים. "אחרי שש שנים המציאות השתנתה, היה קשה מאוד למצוא עובדים, התגמול הכספי שהציעו להם לא הספיק, התחלתי לחפש משהו אחר, להחליף אווירה. שמעתי שבצי הסוחר מחפשים עובדים והחלטתי לצאת לקורס של 14 חודשים של המכון להכשרה ימית בעכו. במקביל, נרשמתי ללימודי בי.איי. כללי באוניברסיטת חיפה. צים ועופר מימנו לנו את הקורס וגם נתנו לכל תלמיד 2000 שקל למחייה. אידיאלי. כמו כל סטודנטית עבדתי פה ושם במלצרות, לא בהצלחה יתרה אני חייבת להודות, ובמבט לאחור נראה לי שבשלב ההוא חתמתי את גורלי. אומנם אמרתי לעצמי 'אתחיל ואראה איך זה מתקדם', אבל כשסיימתי את הקורס ואת ההתלמדות, ועמדתי במבחן של רשות הספנות והנמלים של משרד התחבורה, וקיבלתי את התעודה של קצין שלישי - התפקיד הכי זוטר, כבר ידעתי שמרכז החיים שלי יהיה בים".
רב־חובל, היא שמחה להסביר על רגל אחת, "הוא מנהל האונייה. האחראי הבלעדי על הצוות והמטען. תחתיו מדורגים הצ'יף אינג'ינר, המכונאי הראשי, והקצין הראשון של הסיפון שאחראי על התחזוקה ועל יציבות האונייה. הקצין השלישי הוא הזוטר, אבל כל אחד מבעלי התפקידים עושה משמרת בגשר – האזור ממנו נשלטת האונייה".
אחרי שנה היא קודמה לתפקיד קצין שני, ש"אחראי על המרפאה שיש בה תרופות למקרי חירום. בלב ים אין רופא ואין אחות. הספינות של צים הן לא אוניות נוסעים, אלא אוניות משא ומכולות עם 24 אנשי צוות. רב חובל מנוסה יודע לטפל בבעיות רפואיות קלות ובמקרה של משהו חריג יש תקשורת לוויינית שבעזרתה יוצרים קשר עם מרכז רפואי ומקבלים ייעוץ. הקצין השני אחראי גם על מסלול האונייה, ותפקידו לתקן את המפות על פי שינויי הניווט. היום, כמעט הכול ממוחשב, אבל אז עוד היו מפות נייר שדרשו עדכון".
"ברור שבני אדם הם המטען הכי יקר בעולם, אבל באוניית משא יש מטען שונה כמו חומרי נפץ, חומרים רעילים ודליקים שדורשים הפרדה מחומרים מסוכנים. לספינת נוסעים הייתי רוצה לעלות רק בתור תיירת, לא כעבודה. אני בנויה לליכלוכים"
בשלב הבא של סולם הדרגות היא חזרה למכון הימי, לקורס משולב של חובל בכיר (קצין ראשון) ורב חובל. "שנה שלמה של לימודים, במימון של צים, וגם קיבלתי משכורת. למדתי הרבה מקצועות שעד אז לא הכרתי כמו מטאורולוגיה, יציבות של אונייה, מה לעשות כדי שהיא לא תאבד את שיווי המשקל כשמטעינים עליה מכולות לגובה, ניווט אסטרונומי על פי הכוכבים, ניווט חופי לפי מפות ומגדלורים, כיבוי אש והצלה, מה לעשות במקרה של שרפה באוניה, לא עלינו, או הצפה ועוד ועוד. רשימה ארוכה. בהתחלה התקשיתי להאמין שבים יכולים לקרות כל כך הרבה דברים שלא מתרחשים על פני האדמה".
לא רצית להוביל מטען אנושי?
"ההפלגה הראשונה שלי, כקצין זוטר, הייתה באוניית משא וסיימתי אותה בתחושה טובה, אז המשכתי. ברור שבני אדם הם המטען הכי יקר בעולם, אבל באוניית משא יש מטען שונה כמו חומרי נפץ, חומרים רעילים ודליקים שדורשים הפרדה מחומרים מסוכנים. לספינת נוסעים הייתי רוצה לעלות רק בתור תיירת, לא כעבודה. אני בנויה לליכלוכים".
7 צפייה בגלריה
''בשבוע הראשון את נועלת את עצמך בבית, לא בא לך לזוז''. קפטן שני בן־דוד בביתה
(צילום: נחום סגל)
ומה קורה ללב שלך כשאת יוצאת מהבית שאליו תחזרי רק בעוד ארבעה חודשים?
"ארבעה חודשים זה במקרה הטוב", היא מחייכת. "והבית הזה, שבו אנחנו יושבות עכשיו, הוא של אמא שלי ובעלה השני. הם כבר 25 שנה ביחד ורק לפני שלוש שנים התחתנו. האבא החורג שלי טוען שהם התחתנו בגלל שההורים לחצו. אנחנו גרים ביחידת הדיור שבחוץ".
אנחנו?
"אני ובן הזוג שלי. עומרי. בלי שם משפחה. הוא בן גילי ועובד באינטל. עכשיו הוא ישן מפני שהוא עבד לילה", היא מתנצלת. "כבר 12 שנה אנחנו ביחד, מאז אילת".
ובמשך 12 שנה לא מצאתם זמן לחתונה?
"אני יודעת שזה עלול להישמע רע, אבל במקרה שלי זאת האמת לאמיתה. שמונה חודשים בשנה אני לא כאן, לא בבית ולא על היבשה. זה, אגב, מה שקסם לי בים בהפלגה הראשונה - הניתוק המוחלט מהבית, מהמשפחה, מהסביבה, מכל העולם. מי ימצא אותי בלב הים? היום כבר יש באונייה אינטרנט ואפשר להתכתב בווטסאפ, אז הכיף של ההתנתקות נעלם".
עד מתי עומרי יחכה לך?
"הוא עדיין בסדר עם המצב. הוא מוכן לחכות. לא שווה לו לעזוב אחרי שהוא כבר השקיע בי 12 שנה. סתם", היא מורידה מהציניות, "זכיתי בבן זוג תומך. זהב אמיתי".
וילדים?
"עוד קצת. נכון לעכשיו יותר חשוב לי לפתח את הקריירה. תמיד פחדתי שילדים יעצרו לי את הקריירה ועכשיו, כרב־חובלת, אני עוד יותר פוחדת. אמא שלי כל הזמן אומרת לי 'תביאי ילדים ותשאירי אותם אצלי'. יכול להיות שזה אפשרי, אני בטוחה שיש בעולם נשים שעושות את זה, אבל אני לא יודעת אם אוכל לעמוד בזה. לפני שנה התחלתי תהליך של הקפאת ביציות. היום זה די סטנדרט. נשים שמכוונות גבוה צריכות לשקול את האופציה הזאת. הבעיה היא, שעוד לא השלמתי את התהליך".
למה?
"בגלל ההפלגות. את יוצאת להפלגה של ארבעה־חמישה חודשים, חוזרת ארצה לחודשיים, בשבוע הראשון את נועלת את עצמך בבית, לא בא לך לזוז, השבוע השני עובר בסידורים, את שואבת לתוכך את בן הזוג והמשפחה, יוצאת לטיול קטן ופתאום מגלה שהזמן שלך טס ובום, את צריכה לעלות לאונייה".
אבל עכשיו, כאמור, היא עדיין בחופש. רק בעוד ארבע יממות תמריא ליוון, ובנמל פיראוס תקבל את האונייה "צים שקו" ותשיט אותה לנמל חיפה. בזמן ראיון הבכורה שלה, בן־דוד מניחה את הסלולרי על השולחן, עד שהוא מצלצל, ומשהו דוחף אותה לענות ובתוך שנייה כל התוכניות מתהפכות. בעוד עשר שעות מרגע זה עליה להתייצב בבן גוריון, לעלות לטיסה לברצלונה. "צים שקו" ממתינה לה בנמל טרגונה.
אני נלחצת. והלחץ שלי גובר כשאני רואה עד כמה היא לא לחוצה. "ככה זה", אומרת בן־דוד, "המזוודה שלי תמיד מוכנה. כשאני מגיעה הביתה אני מכבסת את המדים ומחזירה אותם למזוודה. בחיים שלי יש הרבה הפתעות וזה מה שהופך את העבודה לכל כך מעניינת".
מאיפה את שואבת את קור הרוח שלך?
"כזאת אני. קור הרוח הזה היה מלווה אותי גם אילו הייתי עובדת על האדמה, אבל בים יש לו חשיבות מיוחדת. כבר קרה שהגענו לחוף ועמדתי לרדת, כבר נשמתי את הבית, ובדקה ה־99 החזירו אותי לאונייה. זה קרה, למשל, בתחילת הקורונה. הקצינה שהיתה אמורה להחליף אותי עשתה בדיקה לפני העלייה והתברר שהיא נדבקה. במקרה אחר הגענו לישראל, שהיתה בסגר, ונאסר עלינו לרדת. החוזה שלי התארך בעוד חודש. תמיד יש עיכובים ושינויים וזה מה שאני אוהבת - את הדינמיות, האקטיביות, האחריות וחוסר השגרה".
נקלעת לסכנה?
"מעולם לא. מלמדים אותנו לא לחכות לדקה האחרונה. זה כבר הושרש בי חזק, אבל אני לא יכולה להגיד שאף פעם לא פחדתי. הפחד שמלווה אותי הוא שיקרה משהו בבית שיצריך את עזרתי או את נוכחותי, ואני לא אהיה זמינה. מלב ים אין אפשרות לעלות לטיסה. בלב הים את לא מתקרבת לסכנה מפני שאת כל הזמן בסכנה. האונייה היא גוש מתכת צף, יש בו חומרים מסוכנים ודלקים ופעולה אחת לא נכונה, דקה של חוסר תשומת לב, עלולים להשפיע על חיי אדם או על איכות הסביבה".
מתי התחלת לשאוף לראש הפירמידה?
"האמת?", היא מהססת, "אף פעם לא שאפתי. ידעתי שאם אמשיך במסלול מתישהו, ביום מן הימים, אגיע לדרגת רב־חובל, אבל תמיד אמרתי לעצמי 'תתרכזי במה שאת עושה עכשיו'. יכול להיות שהיום מצפים ממני לדבר אחרת, אולי לנאום על החשיבות של היותי פורצת דרך, אבל מעולם לא חלמתי להיות הראשונה. המטרה הייתה למלא כל תפקיד על הצד הטוב ביותר ולהפיק ממנו את מרב הסיפוק וההנאה. רק לפני שלוש שנים, כשהייתי חובלת ראשונה, התיאבון שלי התחיל להיפתח. רק אז אמרתי לעצמי שזה אפשרי".
זה אפשרי - ובכל זאת, את הראשונה.
"בישראל. בעולם, שני אחוז מתחום הימאות הן נשים, רובן על אוניות נוסעים. בטורקיה יש שתי רב־חובלות, ויש רב־חובלת מצרית".
"אורח החיים של ימאית אפילו לא מזכיר את זה של דיילת שטסה לניו־יורק, עושה שופינג ואחרי שלושה ימים חוזרת. ברגע שאת עולה לאונייה החיים שלך נעצרים, אבל במקביל, בארץ, הם ממשיכים. בהפלגה הקודמת נולד לי אחיין חדש. המשפחה שלך ממשיכה לחגוג ימי הולדת ואילו את חיה את הים. ואז, אחרי ארבעה חודשים, את חוזרת הביתה ומגלה שהרבה דברים השתנו"
מכאן נובע שאנחנו קצת מפגרים?
"לא, גם לנו היו, ויש, קצינות מאוד מוכשרות. אבל באיזשהו שלב התפקיד כבר לא התאים להן, ואני מבינה את כל מי שאומרת שהיא לא רוצה להתרחק מהבית. מי תבין אותן אם לא אני? אורח החיים של ימאית אפילו לא מזכיר את זה של דיילת שטסה לניו־יורק, עושה שופינג ואחרי שלושה ימים חוזרת. ברגע שאת עולה לאונייה לשלושה־ארבעה חודשים החיים שלך נעצרים, אבל במקביל, בארץ, הם ממשיכים. בהפלגה הקודמת נולד לי אחיין חדש, אוֹרי, הבן של ירדן, אחותי הקטנה. המשפחה שלך ממשיכה לחגוג ימי הולדת ואילו את חיה את הים והפעילות השוטפת. אלה חיי עבודה. ומאז הקורונה, לא תמיד מותר לך לרדת בנמל כדי לקנות מתנות ולחזור הביתה עם מזוודת סנטה קלאוס. ואז, אחרי ארבעה חודשים, את חוזרת הביתה ומגלה שהרבה דברים השתנו. לאחיינית הגדולה כבר נפלו שיניים, פיספסת את יום ההולדת של אמא, זה המחיר. בשנה האחרונה פיספסתי את החתונה של אחותי שרון (34) שבאה מארצות־הברית להתחתן בישראל. היא התחתנה ואני הייתי בים. אנחנו מחוברות זו לזו כמו תאומות. נולדנו באותו התאריך. הבטחתי לה שאהיה בחופשה כשהיא תלד".
הבטחות צריך לקיים.
"נכון. שרון ילדה בת בארצות־הברית, קראה לה אריאל־שני, כן, על שמי. אמא טסה אליה, ואני יוצאת להפלגת הבכורה שלי כרב־חובלת. נראה לי שהקושי הכי גדול במקצוע שבו בחרתי הוא הצורך להחליט איזה אירועים להרוויח ואיזה אירועים לפספס. עוד לא פיספסתי אירוע שגרם לי להתחרט על המקצוע שבחרתי, אף פעם לא התחרטתי, אבל היו - ויש לי - נקודות שבירה. לעומרי, בן זוגי, קשה עם זה שאני לא בבית, שאני לא באה איתו לאירועים משפחתיים, לחתונות של חברים, שאנחנו לא יכולים לעשות את הדברים הנורמליים שזוגות עושים. בנקודות כאלה אני תופסת את עצמי ושואלת אם זה שווה. בינתיים, התשובה היא חיובית, עם סימני קריאה. קשה לאהוב עבודה שגורמת לך להתרחק מהבית ומכל מי שאת אוהבת, אבל עדיין טוב לי איתה".
איך התנאים באונייה?
"סטנדרטיים. אין תלונות. לכל אחד יש קבינה עם חדר מקלחת ושירותים. וחובה להקפיד על שעות השינה שהוגדרו בתקנות הבינלאומיות. אחת הסכנות בים היא עייפות יתר. אם את מגיעה למשמרת בגשר ואת לא עירנית זה עלול להוביל לתאונה. יש חדר אוכל - בשישי בערב הטבח מכין ארוחה חגיגית ומישהו עורך את הקידוש, יש חדר כושר עם משקולות ומכשירים, יש מכונות כביסה ויש אינטרנט אלחוטי שמאפשר את ה'הלו, ביי, מה נשמע?'. רק עם ריי, הדוברמן של עומרי ושלי, אני לא מדברת. עומרי שולח לי תמונות שלו. בשורה התחתונה, את אף פעם לא מרגישה בודדה. גם בלב ים אפשר ליצור חברויות, בקטנה. שיחה פה ושיחה שם. במיוחד כשאת מפליגה שוב ושוב עם אותו הצוות. עד לקורונה, הרבה חובלים העלו לאונייה את בנות הזוג שלהן, והפלגתי לשיחות איתן".
היו חובלים שזילזלו בך ובמעמד שלך?
"ברור. לכל אחד יש פה משלו ולפעמים יש יציאות. אמירות סקסיסטיות כמו 'תכף תעלה הרב־חובלת, כולנו נלבש חצאיות'. אותי זה לא מצחיק ולכן אני אומרת 'באנו לעבוד, אני מקבלת משכורת, אתה מקבל משכורת, בוא נעשה את שלנו ובעוד שלושה חודשים כל אחד ילך לדרכו, שלום ולהתראות'. כשמישהו מתחיל לעשות קונצים, כמו בכל עבודה, אני יכולה להרים את הקול. זה כבר קרה. בדרך כלל אני מזהה די מהר מי הקצינים שלי בגשר, על מי מהם אפשר לסמוך ועל מי לא, ואת אלה שפחות אחראיים אני מנווטת לתפקידים שמצריכים פחות אחריות"".
יש לך אמונות טפלות?
"לא האמנתי בהן עד שהתחלתי להפליג. אסור לשרוק באונייה מפני שנפטון, אל הים, עלול להתעצבן. בכל פעם שאני יוצאת מהנמל אני אומרת את ברכת הדרך, מה שאני לא נוהגת לעשות על הכביש, וכשאני מגיעה ליעד אני אומרת תודה".
האינסטגרם שלך מלא בתמונות של זריחות ושקיעות, של האחיינים והכלב, אבל על קירות ביתך אין אף תמונה מהים.
"תפסת אותי על חם. מאותה הסיבה שאף פעם לא אגור בקו ראשון לים. אני לא צריכה אותו בבית. יש לי מספיק בעבודה".
