יו"ר מפלגת העבודה מרב מיכאלי אוחזת בתמונת-ניצחון-לכאורה שאותה היא ממשיכה למחזר כמעט בכל התבטאות תקשורתית. היא מקפידה להזכיר שלקראת הבחירות האחרונות במרץ 2021 הראו הסקרים שהמפלגה ניצבת על גבול אחוז החסימה, אלא שאז היא נבחרה ליו"רית והובילה אותה לשבעה מנדטים, חברות בקואליציה ושלושה תפקידי שרים, שניים מהם לפחות עתירי תקציבים ובעלי חשיבות והשפעה. בציוץ בטוויטר בתחילת החודש היא כתבה: "ביחד, הצלנו את מפלגת העבודה והתחלנו לבנות את העידן החדש שלה".
אגדות עירוניות נולדות לעיתים מרגע זוהר אחד תוך התעלמות מהעובדה שמדובר בשפל היסטורי אפור, ואולי גם שחור. מפלגת העבודה, עם העבר המפואר שלה - דוד בן גוריון, משה שרת, לוי אשכול, גולדה מאיר, יצחק רבין, שמעון פרס, אהוד ברק ואחרים – מתגאה בשבעה מנדטים כ"ניצחון ותחילת עידן חדש"? הרי בסך הכול מדובר בשומרת לילה במוזיאון לזכרה של מפלגת העבודה.
בשנות ה-90 נבחרו שני ראשי ממשלה מטעם העבודה – רבין וברק. בשנות ה-2000 החלה הירידה של המפלגה, נושא שראוי לדיון נפרד, אבל היא עדיין קיבלה מספר מנדטים לא מבוטל. בבחירות 2003 היא זכתה ב-19 מנדטים בראשות עמרם מצנע, ב-2006 נשארה על אותו מספר תחת עמיר פרץ, ב-2009 ירדה ל-13 מנדטים בראשות ברק, ב-2013 קיבלה שלי יחימוביץ 15 מנדטים, וב-2015, תחת החיבור של העבודה בראשות יצחק הרצוג והתנועה בראשות ציפי ליבני ("המחנה הציוני") - 24 מנדטים.
ההתרסקות החלה בבחירות מרץ 2019, בעקבות הקמת כחול לבן ששאבה את האלקטורט המסורתי של העבודה, כאשר היו"ר אבי גבאי קיבל שישה מנדטים בלבד. בבחירות ספטמבר 2019 חבר היו"ר עמיר פרץ לאורלי לוי אבקסיס ברשימה משותפת בשם "העבודה-גשר" ונשאר על אותו מספר, ולקראת בחירות מרץ 2020 נוצר חיבור טכני עם מרצ שהוליד שבעה מנדטים. פרץ ואיציק שמולי הצטרפו לממשלת האחדות של בנימין נתניהו ובני גנץ והעבודה התרסקה בסקרים. ואז הגיעה מיכאלי כדי להושיע.
היא עדיין לא פתחה עידן חדש משום שהיא ניצבת בסקרים האחרונים על חמישה מנדטים בלבד. גרוע מזה, לא עומדים לרשותה שום מנופים אלקטורליים שיאפשרו לה לפרוץ מתחום מפלגת נישה קטנה ולחזור להיות גורם בעל השפעה. אין לה את המסרים והיכולות האישיות של חבריה לגבור על המפלגות הפועלות בתוך גוש השמאל והמרכז הפוליטי – יש עתיד וכעת גם החיבור של כחול לבן עם תקווה חדשה.
בימיה הטובים נחשבה העבודה למתמודדת על השלטון בזכות שלושה מרכיבים מרכזיים: התפישה המדינית שלה, הצמרת הביטחונית שלה וגישתה הכלכלית-חברתית. יושבי הראש שלה נבחרו על פי רוב בהתאם ליכולתם לייצג את הנושאים האלה. זהו סדר היום הפוליטי המרכזי של החברה הישראלית וסרגל המדידה שלה בשאלה מי יכול לשמש ראש ממשלה.
(צילום: חגי דקל)
מרב מיכאלי בחתונת נכדת ח"כ גפני:
מיכאלי היא אכן פוליטיקאית מרשימה בנוכחותה התקשורתית והיא משדרת עוצמה ונחישות בהתנהלותה המפלגתית. היה לה את האומץ שלא להצטרף לממשלת נתניהו-גנץ, אף שהוצע לה, והיא נחשבה אופוזיציה פנימית לפרץ ושמולי שמהם דרשה להתפטר. עם זאת, היא לא מייצגת בעיני רוב הציבור את מי שמסוגלת להוביל את המדינה בנושאים מדיניים, ביטחוניים וכלכליים. עובדה: רוב מצביעי העבודה המסורתיים, שסביר להניח שלא שינו את עמדותיהם, בוחרים היום בלפיד או בגנץ. רוב הח"כים בעבודה של היום מייצגים את הערכים שפעם נחשבו "שמאלה מהעבודה". כלומר, מרצ.
ולמרות זאת, מיכאלי מתנהלת באדנותיות של מי שעומדת בראש מפלגת שלטון ודוחה בבוז את הרעיון להתאחד עם מרצ. היא רואה עצמה כנראה גם כמי שמקווה שתוכל להשתלב בקואליציה עם המפלגות החרדיות. אין הסבר אחר לריקוד המתועד היטב והמפומפם לעילא של פמיניסטית כה אדוקה בעזרת הנשים בחתונת נכדתו של ח"כ משה גפני, יו"ר מפלגה הנחשבת לאבירת הדרת הנשים.
ד"ר ברוך לשםהחיבור בין בני גנץ לגדעון סער מארגן, ולו גם באופן זמני, את דירוג ה"מרכזיות" במחנה השמאל: מפלגת כחול לבן-תקווה חדשה תוגדר כ"מרכז-ימין", יש עתיד כ"מרכז-שמאל", העבודה ומרצ כ"שמאל". מיכאלי תמשיך לטעון שמפלגתה היא ממשיכת דרכו של יצחק רבין, אבל מצביעי דרכו ימשיכו לתת את קולותיהם למפלגות אחרות.
ג'יימס קארוויל, יועץ התקשורת האמריקני של ביל קלינטון ב-1992 ואהוד ברק ב-1999, כתב בספרו "להילחם בחזרה": "מה ההבדל בין קניבלים לליברלים? הקניבלים לא אוכלים את חבריהם". בשמאל הישראלי מפלגות עדיין מעדיפות לאכול את חברותיהן מאשר לבלוע את כבודן. וכך, חיבור מתבקש אלקטורלית ואידיאולוגית בין העבודה למרצ, להצלת קולות המחנה, עלול שלא להתבצע בשל אגו מפותח מדי.
- ד"ר ברוך לשם הוא מרצה בחוג לפוליטיקה ותקשורת במכללת הדסה ומחבר הספר: "נתניהו - בית ספר לשיווק פוליטי"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
