כשפיקדתי על שלדג, יחידת הקומנדו של חיל האוויר, נדרשנו לאתר שיירת אויב ולהיערך לתקיפתה. הכוח התמקם והמתין במארב. כעבור זמן מה בדק החפ"ק אם יש חדש. "לא", השיב הכוח, "עבר רק רכב אחד". כעבור זמן מה החפ"ק בדק שוב. "עוד לא", הייתה התשובה, "עבר רכב נוסף". כעבור שעה נוספת דיווח הכוח שעבר עוד רכב אחד, אבל השיירה עדיין לא נראית באופק. לפתע דהר אל תא השליטה איש המודיעין. "חבר'ה", הוא אמר בבהילות, "זו השיירה, היא עוברת ברווחים גדולים מאוד".
זה מה שקורה לנו בישראל בכל הנוגע לביטחון האישי. בעוד שהמבט שלנו מופנה אל גבולות המדינה, אל איומים מרחוק ומקרוב, מבית, בפרופיל נמוך, עוברת שיירה שחוצבת, הורסת ומכרסמת ביסודותינו. רבים מכנים את אירועי "שומר החומות" צלצול השכמה. קשה לשכוח את חסימות הצירים, השימוש בנשק חם, מעשי הלינץ', ההצתות, הרציחות, ההשתוללות ואובדן השליטה בערים המעורבות. אני תָּמֵהַּ: הרי האדם הסביר מתעורר מדי בוקר מצלצול השעון המעורר, ציוצי ציפורים, יקיצה טבעית והטלפון החכם. רוב בני האדם אינם ממתינים לחבטה של פטיש 5 ק"ג בגולגולתם כדי להתעורר.
האם היה עלינו להמתין לאירועים הקשים של שומר החומות? האם לא קיבלנו תזכורות באירועי יום האדמה, במהומות אוקטובר 2000 ואפילו בידויי אבנים על רחבת הכותל המערבי? הראו לי עוד מדינה שמכילה התקפות על אזרחים באתר קדוש ומרכזי לאומה כולה. האם לא שמנו לב לכך שזמינות הנשק הלא חוקי וקשיי הפענוח הפכו את מעשי הרצח בחברה הערבית לאירוע יומיומי? האם איננו יודעים שרבים מאזרחי ישראל, ולא רק הערבים, סוגרים את ילדיהם בבתים משעות הערב מפאת הסכנה לחייהם? מכוניות מתפוצצות בערי ישראל, נשים וילדים נמצאים בקו האש, והפשיעה הפלילית מגיעה כמעט לכל בית.
אני שומע את חבריי, המומחים הביטחוניים, חרדים מהשאלה כיצד ינוע צבא המילואים אל החזית דרך ואדי ערה; כיצד יעברו מובילי הטנקים דרך כבישי הנגב והגליל. הם חושבים על שיירות המילואים בעת חירום, אבל שעת החירום כבר הגיעה. זה איום מבית, בהול וממשי, על ביטחונה וקיומה של המדינה.
התרגלנו לגניבת מכוניות, פרוטקשן, פריצות לבתים, גניבות חקלאיות, בנייה בלתי חוקית, היעדר ביטחון בכבישים, מיליציות חמושות, נשק בלתי חוקי, פריצות לבסיסי צה"ל והשתוללות בשטחי האימונים, יידויי אבנים בצירי תנועה, מעשי שוד אלימים, חיסולים מקצועיים במרכזי האוכלוסייה בישראל, רציחות מדי יום, הצתות ועוד. הרבה מזה מתרחש בחברה הערבית והבדואית, אך לא רק שם. אל נעשה לעצמנו הנחות: אין כאן חוק וסדר.
יש מי שקורא לכל אלה "אירועים פליליים". אבל לטרמינולוגיה תפקיד חשוב. אנחנו חיים תחת טרור פלילי וסופגים פיגועים פליליים על ידי מחבלים פליליים. נכנענו למצב הזה והסכמנו בשתיקה שזו מציאות חיינו. אלא שהאופי ה"אזרחי-פלילי" של המציאות הזו מקל עלינו לטמון הראש בחול.
בעוד שההגנה על גבולות המדינה כבר התייצבה יחסית (וגם עליה יש לפקוח עין) הרי שההגנה על שלום הציבור בתוך תחומי המדינה הולכת ונשמטת מידי הריבון והמשילות מעורערת. במקומות רבים היא אבדה ואיננה. אנחנו כבר מתקרבים למצב ביטחון הפנים המאפיין מדינות עולם שלישי וכאלה שהשתלטו עליהן קרטלי פשיעה. זהו מצב חירום, ולכן צריך לקרוא לדברים בשמם.
הגיע הזמן למערכה לאומית - חומת מגן לביטחון הפנים. והיא חייבת להיפתח עם כינונה של הממשלה הבאה.
לגייס גם את השב"כ
מאוד רציתי לממש את תוכניותיי לשינוי מצב ביטחון הפנים, אך כידוע - לא התקבלתי למשטרת ישראל... הבטחתי לשרת את אזרחי ישראל בדרכים אחרות. בידיי תוכנית מפורטת, ואציג כאן רק את עיקריה.
בישיבתה הראשונה תכריז הממשלה על "חומת מגן 2" - המערכה להשבת ביטחון הפנים. זה לא יהיה מבצע, זו לא תהיה מערכה קצרה, ולהערכתי היא צפויה להימשך כשבע שנים. הממשלה תכריז על המערכה מכוח סעיף 11 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, לכבד את זכויות תושבי הארץ ואזרחיה לחיים, לשלמות הגוף והנפש, לחירות ולקניין. זכויות אלה יהיו מעתה לא רק זכויות העבריינים, אלא בראש ובראשונה זכויות האזרחים הישרים, שחובת הממשלה ורשויות השלטון להגן עליהם עוגנה בחוק יסוד.
חומת המגן לביטחון הפנים תנוהל ממשרד ראש הממשלה על ידי ראש הממשלה עצמו באמצעות ראש מטה המערכה שימונה למשימה. ראוי אף לשקול שהפיקוח הפרלמנטרי עליה יתקיים במסגרת ועדה מיוחדת המשותפת לוועדת חוץ וביטחון ולוועדה לביטחון הפנים.
ההכרזה על המערכה מחייבת שינוי עמוק במבנה כוחות הביטחון בישראל ובתפקידיהם, בדגש על המשרד לביטחון הפנים. השלב ראשון הוא הקמתו הדחופה של משמר לאומי להגנה מרחבית בהיקף של כמה אוגדות בסדיר ובמילואים. צה"ל ומשטרת ישראל יסייעו להקמתו כצבא לביטחון הפנים. המודל הוא ז'נדרמריה כמקובל בעולם: כוחות שיטור בעלי יכולת צבאית או צבא בעל יכולות שיטור.
נכון יהיה לעדכן את חוק השב"כ ולהגדיר את המאבק בפשיעה החמורה והאלימה כאחד מתפקידי הארגון, במטרה לאפשר שימוש חוקי ביכולותיו. נכון לגייס גם את המוסד לסייע במיגור בפשיעה החמורה בהיבטיה הבינלאומיים.
כיוון שפנינו למאמץ לאומי ולמערכה רב-שנתית, ומשטרת ישראל היא מרכיב כוח קריטי להצלחתה, עלינו לוודא שכמו צה"ל, גם המשטרה תהיה במרכז הקונצנזוס של כל חלקי הציבור. חשוב יהיה לרתום למערכה את אזרחי החברה הערבית שומרי החוק, ונכון יהיה למנוע ככל הניתן את זיהויה של המשטרה עם החקירות המעוררות מחלוקת ציבורית. מומלץ להותיר את הובלתן הרשמית של חקירות רגישות כאלה בידי גוף ייעודי שיוקם לצורך כך, ושאינו מתחכך עם האזרח ברחוב באורח יום יומי.
התהליך המצער המכונה "הפללה של הפוליטיקה" הופך את משטרת ישראל, את חובותיה בחוק ואת אנשיה המסורים לכלי בידיהם של זוממי מזימות ולוחשי לחשים. אלה שמשתמשים בהם למטרות לא ראויות יודעים לפרוט על הנבל הזה, ומבצעים מעשי נבלה.
משטרת ישראל היא המיומנת ביותר בחקירות, והכלים המרכזיים נמצאים ברשותה, אך יכולות חקירה מקצועיות קיימות גם היום ברשויות אחרות כמו הרשות לניירות ערך, רשות המסים ורשות התחרות. באמצעות גופים כאלה ואחרים שיוסמכו לכך ניתן יהיה לבצע חקירות איכותיות בתחומים רגישים וחשובים אלה, באופן שיאפשר למשטרה לבצע את משימותיה החיוניות לביטחון הפנים עם אמון ציבורי עמוק.
הייתי רוצה שהאנשים המצוינים של יחידות להב 433 יהיו אימת העבריינים המאיימים על ביטחון הפנים ושהמפכ"ל יחמיא ליאח"ה (היחידה הארצית לחקירות הונאה) על תחכומה מול הפשיעה החמורה בלי לציין שהיא "מסוגלת להפיל ממשלות".
על מנת לאפשר מערכה אפקטיבית נגד הטרור הפלילי, וכדי להעניק כלים לבתי המשפט, נדרשים גם חוקים מתאימים, בראש ובראשונה ברמה החוקתית. "חוק יסוד: כוחות ביטחון הפנים" יעגן את סמכויות ותפקידי המשטרה, מג"ב והמשמר הלאומי. חוק שירות בתי הסוהר יחליף את הפקודה מימי המנדט, ויוקמו שני בתי כלא לעברייני פשיעה חמורה, פושעי ביטחון פנים וטרור. האסירים האלה לא ייהנו מתנאי הכליאה להם זוכים אסירים אחרים, אלא רק מהמינימום הנדרש בחוק.
יש לחוקק גם את חוק "ביתי הוא מבצרי" - איסור אפקטיבי על השגת גבול והסדרת זכותו של אזרח לנקוט באמצעים להגנת שלומו, משפחתו ורכושו. במקביל יש להתאים את הוראות הפתיחה באש מול גניבות במחנות צה"ל ושטחי האש, מול נושאי נשק שלא ברשות, מיליציות וגורמי פשיעה חמושים.
אנו מעניקים לשוטרים כוח כדי להגן עלינו ומצפים מהם ומכל מערכת האכיפה להקפדה על ריסון הכוח, גישה ערכית ושמירת חוק. לנוכח המערכה שלפנינו יש להגן על שוטרי משטרת ישראל המגנים עלינו ולהעניק להם גיבוי ציבורי ומנהיגותי, באמירה ובמעשים.
ברור שמהלך לאומי בסדר גודל כזה לא יכול לכלול רק מקל. חובה להציג לצידו גם את "הגזר": תקציבים לתוכניות חינוך לשמירת חוק, לפיתוח המגזר הערבי והחברה הבדואית בנגב ובגליל. מצב הביטחון העגום בכבישי הפריפריה מחייב טיפול עמוק, לרבות רישות מצלמות ארצי מלא. יש צורך באבטחתן וביטוחן של תשתיות חקלאיות, בשדרוג המאבק בפשיעה החקלאית ובתמיכה ממשלתית רחבה לארגון "השומר החדש" וליוזמות התנדבות למשימות שמירה בערים ובכפרים.
זה לא סוד שהמשטרה סובלת ממצוקת כוח אדם. כדי לפתור זאת יש לתעדף את התקציב הנדרש לגיוס שוטרים, להגדיר בחוק שירות מילואים לכל פורשי המשטרה, ולהגדיל את היקף הגיוס למשטרה במסגרת שח"ם (שירות חובה משטרתי). הגדלתה של המשטרה מחייבת להגדיל במקביל את כל שרשרת הטיפול הפלילי: תובעים, שופטים וסוהרים.
נכון גם להכריז על מצב מיוחד בעורף - בדגש על מרחב הנגב ובמזרח ירושלים - למשך שנה לפחות, ובמסגרת זו להפעיל את צה"ל בסיוע למשטרה.
לעודד את המשרתים
אחד מעקרונות הניהול המפורסמים הוא "עקרון פארטו", המוכר גם כעיקרון 80/20: המנהל צריך לאתר ולזהות את 20 האחוזים המרכזיים והחשובים ביותר מכלל העשייה שעליה הוא מופקד, ושם לרכז 80 אחוז מהמאמץ ומהמשאבים העומדים לרשותו. הרי אי אפשר לתת לכולם את כל מה שהם רוצים, ואין דרך לתת מענה של 100 אחוז לכל הצרכים או להיות בכל מקום כל הזמן. לעיתים צריך למקד את העשייה בנושאים ספציפיים ולא לפזר את המשאבים בחלוקה שוויונית, פשוט כי אי אפשר.
עקרון ניהול נוסף הוא העקרון המעריכי (אקספוננציאלי). הוא קובע שיש נושאים עם קצב שינוי ליניארי, איטי יחסית, לעומת נושאים שבהם השינוי הוא בקצב גבוה, בשיפוע תלול וחד, מהיר ואפילו אגרסיבי.
למדינת ישראל צרכים רבים. זו עדיין מדינה בהקמה, ומובן שהמשימות רבות והשמיכה קצרה. הגענו השנה למצב שבו המפעל הציוני תלוי על בלימה. כל הצמיחה הכלכלית, אומת הסטארט-אפ, התעשייה, התרבות, התיירות ובכלל, כל מה שגאוותנו עליו, נמצא בסכנה ממשית. הרי כתוב: "אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו". בלי חוק וסדר, בלי משילות, בלי ביטחון פנים ובלי ביטחון אישי לא תהיה לנו מדינה מתפקדת, ולא נוכל להמשיך ולבנות אותה.
ירי על בית קפה ברהט, אפריל האחרון
(צילום: רועי עידן )
עצימת העיניים וההתמקדות בעיקר באיומי האויב מחוץ מביאות לפירוק בפועל של הריבונות הישראלית על מרבית שטחי ארץ ישראל. הביטחון היחסי שחש תושב ממוצע בגוש דן אינו המציאות של תושב דרום תל אביב ובוודאי שאינו המציאות של תושבי הנגב, העמקים או הגליל. שטחי ההפקר והמרחבים שאינם בטוחים מתחילים היום כבר בפריפריה של גוש דן. מדינת ישראל צריכה לזהות את הפארטו שלה בביטחון הפנים, ולהוביל מערכה לאומית באופן אקספוננציאלי-מעריכי. המערכה הזו צריכה להיות עתירת משאבים, אגרסיבית, מהירה וחדה. וכן, זה יבוא על חשבון כל משרדי הממשלה האחרים.
לצד המערכה הלאומית לביטחון הפנים, חייבת מדינת ישראל לנהל מערכה על ליבם של הצעירים. המדינה שלנו למודת קרבות, וחלק מהציבור מגלה סימני עייפות מאתוס המאבק, מהמחיר, מהזיעה, הדם והייסורים שבהם נקנית ארץ ישראל, מהקשיים הרבים בדרך לביסוסה של המדינה.
העולם הוא כפר גלובלי. קל להתאהב בתרבות השפע, קל יחסית לעלות על מטוס ובמחיר סביר ומרחק סביר לחוש שקט, רוגע, ביטחון כלכלי ואפילו ביטחון אישי יחסי. במציאות הזו, הקרב על החינוך הוא חלק מהמערכה על ביטחון הפנים: לעודד את המתנדבים והמשרתים, לא להתייאש ולא לקבל את המצב הקיים כגזירת גורל.
הגיע הזמן להדגיש ולפרש מחדש את אמירתו החשובה של דוד בן גוריון: "צריך שטובי הנוער שלנו, אנשי המעלה מבחינה מוסרית חלוצית, יתרמו את כל חייהם זמנם ומרצם לתפקידי הביטחון של המדינה". אין ספק שבן גוריון התכוון גם לביטחון הפנים.
- תא"ל (מיל') גל הירש הוא איש עסקים
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
