ארבע שעות נסיעה בלבד מוורשה בירת פולין - הנוף משתנה באחת. את הבתים הקטנים והנקיים, השדות הירוקים והעצים בצידי הדרך מחליפות ניידות משטרה, אוהלים לבנים מאולתרים ובעיקר ילדים ונשים עם מזוודות. עד אתמול היה להם ולהן בית, היום הם תלויים בחסדיהם של אחרים.
המלחמה באירופה - עדכונים אחרונים:
• עדכונים שוטפים מאוקראינה: דקה אחר דקה
• מוסקבה: "ספגנו מכה כלכלית קשה, אבל התמיכה בפוטין גבוהה"
• ארה"ב חסמה את המרחב האווירי. ביידן: "פוטין ישלם מחיר"
• מי נגד מי במשבר באוקראינה? מדריך
אנחנו נוסעים ממש לאורך הגבול עם אוקראינה. הפליטים שהצליחו להיכנס למדינה בעיקר דרך אחד משני מעברי הגבול המרכזיים, מדיקה וקרקובסטה, מגיעים למוקדי חלוקת המזון שנפתחים בצידי הדרך. זו תזכורת כואבת ומוחשית לגודל ועוצמת המשבר ההומניטרי הזה, תזכורת שמצטרפת למבט המבולבל ובעיקר העייף של הילדים הקטנים שנאלצו לעזוב את ביתם וכעת מוצאים את עצמם במדינה חדשה, הרחק מביתם ומחבריהם.
ארגונים בינלאומיים אחראיים לחלק ניכר מהסיוע ההומניטרי שמוענק לפליטים האוקראינים, אך במקביל החליטו בימים האחרונים לא מעט פולנים לעזוב הכול, להתמקם באזורי הגבול ולסייע בחלוקת מזון לפליטים האוקראינים.
• נמצאים באוקראינה או בגבולותיה? רוצים לדווח ולצלם? לחצו כאן
אחד מהם הוא פיטר דוורסקי, בן 37 מוורשה. יש לו עסק לממכר מזון, אבל ביומיים האחרונים הוא בחר להגיע לכאן, למרכז הקהילתי שנמצא בסמוך ליישוב קטן שנמצא פחות משלושה קילומטרים מהגבול. "אני רוצה לעזור לאנשים", הוא אומר, "קניתי אוכל, קפה, תה והכול ואנחנו מכינים אוכל חם לאנשים. אנחנו חייבים לעזור. האוקראינים הם כמו האחים שלנו".
אולם מעבר לסולידריות, נראה כי יש עוד סיבה להתגייסותם של הפולנים לטובת הפליטים האוקראינים: הם מפחדים בעצמם מנשיא רוסיה ולדימיר פוטין. סיימון מקולטס, בן 35 מהעיירה גרבולין שליד ורשה, מביט בכאב על הפליטים האוקראינים בכניסה לאוהל הסיוע שהקים. "העם הפולני עושה הכול למען האוקראינים, אנחנו חייבים להיות קרובים אליהם כי פוטין יכול להיכנס לפולין", הוא אמר.
ליד אוהל שעליו כתוב כי הוא מיועד לנשים וילדים, מחלקים שני גברים מרק חם לילדים האוקראינים שממשיכים להתאסף כאן. חלקם חצו את הגבול ממש לפני שעות בודדות. גם אווה שיקורה, אזרחית פולנייה בת 55, פתחה כאן אוהל ובו היא מחלקת מזון לפליטים. "אני הולכת לעבודה בבוקר ולאחר מכן מגיעה לכאן", היא סיפרה, "אני לא מחכה למילות תודה, אני רואה את השמחה והחיוך בעיניים שלהם. אני הולכת להישאר כאן כל זמן שיצטרכו אותי".