לפני שנים רבות ישבתי לכוס קפה בעיר אירופית מעטירה עם פוליטיקאי ישראלי שפרש מהחיים הציבוריים. שנינו הזדמנו לעיר, האביב היה יפה והקפה מצוין. כוכבו של האיש הזדהר לרגע ואז עומעם. לאחר מכן התפטר מכל תפקידיו. לא הוצגה סיבה של ממש. בעיתונים פטרו את זה בכך ש"הלך לעשות לביתו". קצת אחרי הוא הגיע לחו"ל, וגם אני הייתי שם, ותיאמנו לשבת קצת.
נו, שאלתי אותו כאשר הקפוצ'ינו הגיע, למה פרשת?
בגלל ירושלים, הוא השיב.
תסביר.
אתה יודע, הוא אמר. לא ניצחנו בבחירות, וגם אם ננצח עוד פעם-פעמיים, הסיפור די גמור. ישראל כולה תהפוך לירושלים. זה יקרה לאט, או יקרה מהר. אבל זה יקרה. החרדים ינהלו בה את העניינים, כי הם גדלים והולכים. המתח המרכזי יהיה בין הימין והחרדים ובין הערבים. יהיו בה גני תעשייה והייטק, מסעדות טובות, אבל בגדול היא תהפוך למדינה ענייה ודי מסורתית או דתית. יש אנשים שמתאים להם להיות אנשי ציבור במצב כזה. לי אין עניין.
כאשר אמר את הדברים האלה, הם לא היו מקובלים כמו היום. מחיתי בפניו. אם זה נכון, אמרתי, וזה לא מוצא חן בעיניך, תפקידך להילחם, לא להרים ידיים.
הוא הביט בי במבט עייף, עם חיוך שנתלה על קצות שפתיו. להילחם במה, הוא שאל. בדמוגרפיה? במנהיגים של קהילות דתיות? בפלסטינים? לא מתאים לי, הוא ענה לעצמו. וזה גם לא יעזור.
נפרדנו, ובעצם לא נפגשנו מאז; לא הייתה סיבה. הוא הלך לעסקים.
כשחזרתי למלון רשמתי את השיחה. היא הייתה מזעזעת בעיניי. תבוסתנית. השבוע, אחרי תוצאות הבחירות, חזרתי אל הפנקס הישן. האיש צדק, וגם טעה. הוא צדק שהפוליטיקה הישראלית הפכה להיות כמו ירושלים. אך מאז ששוחחנו ישראל התעשרה, התעצמה. החיים בה לא הפכו לעניים יותר. הסכסוך שלה עם העולם הערבי הפך לנשלט, יחסית. הסכסוך הפנימי שלה – פחות.
מאז הבחירות מהבהבים הפוסטים בפייסבוק ובטוויטר. ישראלי שמקים קבוצה שתעבור לקנדה. אישה שכבר עזבה להולנד ומציעה לייעץ לעוקבים כיצד לקבל ויזת עבודה. עברתי על התגובות לפוסטים הללו ולא ראיתי בהן את המחאה הקדושה המסורתית, הציונית, או את רוחות הקרב.
בדקתי את המצב בגוגל טרנדס, שבוחן תוצאות למושגים הנשאלים במנוע החיפוש. הנתונים מיממת הבחירות לפניכם, בגרף שמתחת לפסקה זו. כל המדגמים העניקו ניצחון לגוש נתניהו-חרדים, אבל חלפו עוד שעתיים-שלוש לפני שהחלה נוחתת ההבנה שהפעם – בניגוד לבחירות הקודמות – זה לא ישתנה לטובת מתנגדי ביבי. ואז, לפנות בוקר, החיפושים של "גרין קארד" ו"דרכון זר" מזנקים.
על המרה השחורה במרכז-שמאל צריך לומר את המובן מאליו: היא מרה שחורה. היא דומה לסנטימנט אחרי בחירות 2015, רק חמורה יותר. משתי סיבות. הראשונה היא שהמחנה הזה כבר הגיע לשלטון. בוחריו חוו יותר משנה של שכרון חושים, תחושה מחודשת של שותפות עמוקה במנגנוני הכוח במדינתם – אחרי יותר מעשור של בנימין נתניהו. כאשר לוקחים מאנשים משהו שכבר היה להם, זה כואב יותר.
הסיבה השנייה עניינית: אז, בניצחון הגדול של נתניהו, היה את משה כחלון. הוא הגדיר את עצמו כמרכז-ימין ושימש כבלם אפקטיבי בפני חלק מיוזמות הימין הקשה. היום, לנתניהו ולחרדים יש קואליציה עם הימין הקיצוני. איתמר בן-גביר החליף את כחלון. עליית בצלאל סמוטריץ' ובן-גביר הייתה צפויה, אך הפתעת הבחירות, ואולי סוד הכוח של גוש נתניהו, הם החרדים. 19 מנדטים, וזה עוד לאחר שחלק מצעיריהם נהו אחרי בן-גביר. וזה בלי לחשב את החרד"לים.
טועה מי שמעניק לנתניהו את הקרדיט על גיבוש הכוח הזה. החרדים תמיד, מהרגע הראשון, מפגישתו המפורסמת של דוד בן גוריון עם החזון-איש (הרב אברהם ישעיהו קרליץ, ממעצבי היהדות החרדית בארץ ישראל), סלדו מהמדינה הליברלית ותיעבו אותה. מבחינתם, בצדק רב. המדינה הזו גם חששה מהם. שני הצדדים סברו, ובצדק, שהצד השני מעוניין שייעלמו. אני מצטט מתוך דיווחו של יצחק נבון, אז מזכירו של בן גוריון, שהיה איתו במפגש. אחרי שהחמיא לחוכמתו, צניעותו, יופיו והשפעתו של החזון-איש, הוא אמר לנבון: "איך נחיה יחד בארץ? זו שאלה חשובה ביותר. זו סכנה חמורה. יותר מאויב חיצוני".
החרדים היו בני ברית של מפא"י והמערך מסיבה אחת בלבד: הם היו זקוקים לשלטון. הם שהכשילו לימים את התרגיל המסריח, והרב שך, בנאום "השפנים והחזירים", הפגין את עמדתם היסודית כלפי החילוניות הציונית הסוציאל-דמוקרטית. זה היה כבר ב-1990. נתניהו היה עוד רחוק מהכוח.
הפנייה הדתית נגד המרכז-שמאל, בין אם מדובר בגוש אמונים על כל צאצאיו הרוחניים או בנאומו של הרב שך, היא דבר מובן מאליו. פרופ' תמר הרמן מהמכון לדמוקרטיה אומרת בפשטות שלפי מחקריה, האינדיקטור החשוב ביותר סטטיסטית לקביעת עמדתו הפוליטית של ישראלי היא דתיותו. משום שמדובר באמונה, ובקהילה, המשמעות היא שיש פלח גדל בחברה הישראלית שחסין יחסית לחציית מחנות פוליטיים. הוא נשאר סטטי. נתניהו יודע מדוע הוא סומך על סמוטריץ' ואריה דרעי יותר מעל חברי הכנסת שלו: בוחריהם נעוצים בימין בדרך עזה יותר מכמעט כל ליכודניק.
הדמוגרפיה מעצבת את ישראל, כמו כל מדינה אחרת. מיליוני ישראלים רואים בתוצאות הבחירות השבוע תיקון היסטורי, כזה שישיב להם את הכוח, יגאל את נתניהו מהרדיפה נגדו ויחסל סופית את שליטת האליטות במדינה שבה איבדו מזמן את הרוב. על כל ישראלי שמסתובב בדיכאון, מסתובב לפחות אחד מאושר למדי, שמצפה לגל הרפורמות המתקרב במערכת המשפט.
אך השוויון הזה מדומה לגמרי. בצד ימין יש גוש קוהרנטי, עם ערכים דומים. בצד השני יש קואליציה מעורערת; בוחרי הליכוד ויש עתיד קרובים הרבה יותר אחד לשני מאשר למצביעי בל"ד או חד"ש. הפערים האלה, הפילוג הזה, הוא ביסוד נפילת ממשלת השינוי. ימין-חרדים מסכימים כמעט על הכל. הצד השני מסכים על מעט מאוד, לבד מהתנגדות לנתניהו. זה לא הספיק כדי שממשלת בנט-לפיד תשרוד, וזה לא הספיק כדי לנצח בבחירות. אלה עובדות.
תחושות הפאניקה במרכז-שמאל צריכות להתחלף בריאליות קרה. מה שאכתוב כאן הוא בהנחה שנתניהו נשאר בשלטון, ושממשלת אחדות חילונית בעיקרה היא חזון מתרחק והולך. שתי ההנחות נראות כעת סבירות.
הנה מה שריאלי: הסטטוס-קוו יישמר, פחות או יותר. לא יכפו פה על נשים כיסוי ראש. לא יאסרו בקרוב הפלות, כמו במדינות רבות בארה"ב. הילדים לא יחויבו במצעדים צבאיים בבתי הספר. כן תהיה פגיעה בזכויות אדם ואזרח – והיא תתחיל כנראה בציבור הערבי, בייחוד בתחום של קניין בקרקע. זה יעניין מעט מאוד אנשים במרכז הארץ. גילויי הסולידריות יתרחשו, אבל בשוליים. פעילי הימין הקיצוני, הבנצי-גופשטיינים, יהפכו למושכים חשובים בחוטים. עשורים רבים שמשרות מחקר באוניברסיטאות מצטמצמות ביחס לעולם. זה יתעצם. מנועי הצמיחה, ותעשיית ההייטק בפרט, ימשיכו להיות נזר הבריאה של הרטוריקה הממשלתית – ובמקביל ייחלשו. תל אביב לא תמות, וגם לא מסעדותיה או מועדוניה.
הפוליטיקה של גוש הימין-חרדים-ימין קיצוני-חרד"לים תמשיך להכתיב את השיח הישראלי; הליכוד יהיה החלק הליברלי ביותר שלו, ואיתו המרכז-שמאל ינסה לשוחח. זה מוצדק. בוחריו ונבחריו יודעים לגלות גמישות רציונלית; אלמלא זו, הם לא היו בשלטון שנים רבות כל כך. בחודשים הקרובים תשמעו הרבה על חברי כנסת בליכוד שיהפכו לתקוות המחנה הליברלי בישראל; ראש וראשון להם יהיה נתניהו. מצד אחד, הם לא ירצו בהתפוררות ישראל כמדינה מערבית, אך מצד שני הם בעצמם יתפשרו יותר ויותר עם החרדים והימין הקיצוני. וזה יחריף.
הסכנה החמורה, המיידית, היא כאמור לזכויות הציבור הערבי. בכלל, למיעוטים. המאבק יהיה לשמר את המצב הקיים ביחס ללהט"בים, קרב בלימה נגד מגמות קיצוניות שיובילו אנשי מפלגת השנאה נעם. על התקדמות אין כרגע מה לדבר. פשרה מדינית או חלוקת הארץ הן לא בקלפים (וזה לא שהיו בעשור האחרון). בתחומים האזרחיים, אפשר לשכוח ממטרו שייסע בשבת, או ממיסוי על כלים חד-פעמיים, או ממחויבות סבירה למניעת משבר האקלים. מערכת המשפט תשקף יותר ויותר את ערכי הקואליציה השולטת. זה ייקח יותר זמן או פחות, אך היא תוכפף לתפיסה מסורתית-שמרנית ביותר, במקרה הטוב; היא תתקדם למודלים פולניים או הונגריים, במקרה הסביר.
נדב אילאביגיל עוזיהמרכז-שמאל היהודי יתמקד יותר ויותר בשימור אוטונומיה כלכלית ואזרחית, בעיקר במישור החוף, או בניסיון לסכל רעיונות מוטרפים ממש – וייטוש את יומרת הגורל לפרויקט הציוני כולו. במילים אחרות: המגמה שקיימת ממילא תתעצם. יהיה עוד קצת מגלגלי ההצלה שהאליטות סיגלו לעצמן: דרכונים זרים, נכסים בחו"ל, לימודים במדינות אחרות וכמובן הגירה שקטה (ולא פומבית). השינוי יקרה כמו שארנסט המינגווי מגדיר פשיטת רגל. בהדרגה, ואז בבת אחת.
האם זה הפיך? כן. ההיסטוריה עמוסה בהכרעות אלקטורליות כאלה, שאחריהן מחנה שלם מרגיש שניצח לעולמי עולמים, והצד המובס חש שאין לו תקומה. כמו בכל מקום בעולם, המפתח לשימור הדמוקרטיה נמצא בימין המרכזי. הוא הכי אפקטיבי במאבק בפנאטיות דתית או בימין הקיצוני. במקביל, ישראל היא מדינה מסורתית, ובטווח הזמן של דור - דתית ושמרנית יותר. היא לא תהיה "מתוקנת" כפי שרצו הסוציאליסטים שבין אבות הציונות. היא לא תהפוך לאמסטרדם. גם לא לפראג. זה לא יקרה. מי שירצה להגיע לשלטון יצטרך להשלים עם העובדות הללו, ליזום בריתות ולהקים קואליציות בהתאם.
- הטור המלא של נדב איל מחר במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
