משפחות חטופים ופעילים נוספים ערכו הערב (שני) באמפי שוני בבנימינה אירוע חלופי לטקס המשואות, שמציין את המעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות. האירוע נערך תחת הכותרת "כיבוי משואות והדלקת תקווה", כמחאה על האופן שבו בחרה הממשלה לקיים את טקס המשואות, ובו השתתפו קרובי חטופים, משפחות שכולות, ניצולים מטבח 7 באוקטובר, מפונים ואנשי ציבור. ynet העביר את הטקס בשידור ישיר.
טקס כיבוי המשואות בשוני
(צילום: הפקת טקס כיבוי משואות והדלקת תקווה)
הטקס נפתח במיצג סאונד של הקלטות שיחות מצוקה אמיתיות מ-7 באוקטובר, ובקריאת "יזכור" על ידי השחקן דרור קרן.
את המשואה הראשונה, "משואת הפקרת הביטחון", כיבתה גלית דן מניר עוז, אמא של נויה ובתה של כרמלה, שנרצחו בקיבוץ, ושלושה מבני משפחתה נחטפו. "בלב שבור ומרוסק, אני מכבה משואה זו בשל ההתעלמות המוחלטת, הבוטה והרת האסון מביטחוננו האישי", אמרה. "וזו הממשלה שלי שאחראית לרצח הזה. היא זו שיצרה אצלי ואצל כל תושבי העוטף אשליית ביטחון שהתנפצה לנו בפרצוף. חיינו בתחושה שאנו שמורים ומוגנים על ידי הצבא, טעינו! כמה טעינו. זה היה ביטחון מדומה! לאיש לא היה אכפת מאיתנו".
ליאור ועמוס אלון, תושבי בארי שניצלו מהטבח, כיבו את "משואת הפקרת יישובי העוטף". "לא קל לנו המעמד הערב, אבל את אש ההפקרה, שנטלה את חייהם של רבים כל כך ושמאיימת על חייהם של אלה שעדיין בשבי אנחנו מחויבים לכבות", אמרו.
יסמין פורת, שהייתה בפסטיבל "הנובה" ובאירוע הטנק בבארי, כיבתה את "משואת הפקרת חבל ארץ". "תפיסת הביטחון שלי, שאני מוגנת בכל מקום במדינת ישראל, שאזור העוטף יעטוף אותי בביטחון, קרסה. בת ערובה הייתי בידיים רצחניות, ואף אחד לא בא להציל". היא הוסיפה: "כשכבר הגיעו, לא היתה ישועה. המחבל ששמר עליי החליט להיכנע. אני הייתי המגן האנושי שלו והוא שלי וכך, בזכותו, ניצלו חיי. אני מכבה משואה זו למען ילדי והורי, חללי המלחמה ותושבי העוטף ולמען תתעורר מדינת ישראל".
איל אשל, אביה של התצפיתנית רוני אשל ז"ל, שנרצחה בחמ"ל בנחל עוז, כיבה את "משואת היוהרה". "אכבה משואה זו בשל היוהרה של המערכת המדינית והצבאית. לצד הלהבה הבוערת כאן הערב, שעוד מעט אכבה, אני רואה חושך גדול", אמר. "להבה שמאירה באור גדול את היהירות שפשטה בדרגים הגבוהים ושגרמה וגורמת לנו, בין השאר, לשכול ולכאב שאנחנו חולקים הערב. היהירות של אלה שראו במערכת מושלמת, חפה מביקורת ובוודאי שאינה מצריכה תיקון".
הוא הוסיף: "אני עומד כאן כדי להזכיר לא רק את אלה שחייהם ניטלו מהם בכוח, באכזריות, אלא כדי להכיר בכשלונות. כשלונות מדינאים, בכירי הדרג הצבאי, כשלונה של המערכת. שנים של התעלמות מקריאות האזהרה, מהשטח המבעבע, מסימני המצוקה. אש משואה זו תכבה כסמל לאור היוהרה של הממשלה, של הדרגים הגבוהים, שדרכם צריכה גם היא להגיע לסיומה. תכבה משואה זו למען תתעורר מדינת ישראל".
תת-אלוף במיל' דוד אגמון (76), שנלחם בקרבות בעוטף ב-7 אוקטובר, כיבה את "משואת ההתנערות מאחריות". "ראיתי את הזוועות, את חוסר האונים ואת היישובים המופקרים. אזור העוטף הופקר שנים רבות. אני מכבה משואה זו בשל ההתנערות מאחריות ולמען יתעורר עם ישראל", אמר.
טמיר רייכר, שהקים את "חמ"ל החילוץ וההצלה" ויזם את דיסקיות החטופים, ליאת קובריגרו ונעה זמברג קרסיק, ממקימות ומקימי החמ"ל האזרחי, כיבו את "משואת הפקרת האזרחים לגורלם". "בימים ובשבועות שלאחר המתקפה הבנו כי המקום שממנו נפקדו הרשויות התמלא ונתפס בידי אזרחיות ואזרחים שהתייצבו בלי היסוס, אמרו. "החמ"ל נתן מענה לצרכים נרחבים שהתגלו ונחשפו בעקבות האסון הנורא ודאג למלא את החוסר במקום בו המדינה כשלה. למען תיכבה האש השורפת את החוזה בינינו לבין המדינה ושנועד לשמור עלינו מהפקרה, אנו מכבים משואה זו למען תתעורר מדינת ישראל".
מיכל להב, שפונתה מביתה בצפון לפני יותר משבעה חודשים, כיבתה את "משואת העקורים". "המדינה, שכשלה בהגנה עלינו, אזרחיה, ב-7 באוקטובר, ושהשתמשה בנו כקו ההגנה החי שלה, כעת מפקירה אותנו. בתינו הריקים מופגזים, רבים מאיתנו כבר מצאו בתים אחרים ולא ישובו עוד לצפון או לדרום".
דורון ושיר שבתאי, תושבי שדרות, כיבו את "משואת שחיקת משפחות המילואים". "ימי המלחמה עוברים על רבות ממשפחות המילואים בקושי רב, בפחד גדול, ובאי וודאות, אבל ההתגייסות ברורה לנו מאליה. המדינה, מצידה, לא התגייסה בשבילנו", אמרו.
רביד מנשה, ממקימות המטה להכרה בפגיעה בנשים במלחמה, כיבתה את משואת "הפקרת הביטחון האישי של הנשים בישראל". "7 באוקטובר היה יום רווי אלימות ואלימות מינית שלא ידענו כמותו. הבנו שיש דחיפות גדולה לצאת בהסברה. אך מהר מאוד ראינו איך ממשלת ישראל מנכסת ביד אחת את הפגיעה המכוונת בנשים כבסיס ללגיטימיות להילחם ואילו ביד השנייה, משתיקה, מנרמלת ומחבלת בעסקאות להשבת חטופים וחטופות תוך התעלמות ממשית ממה שעובר עליהן בשבי". היא הדגישה: "איך תצליח אותה הממשלה, שבמשך שנים מונעת משאבים, מצמצמת תקציבים וחוסמת יוזמות העוסקות בהגנה על נשים, להגן עליהן עכשיו, כשהן מוחזקות בידי מרצחים? גופן של נשים אינו נכס לאומי".
דפנה שפט, פסיכיאטרית בשירות הציבורי, כיבתה את "משואת הפקרת בריאות הנפש". "התנהלות השלטון פוצעת לנו את הנפש. דיכאון, אבל, חרדה, כך נראים חיינו כעת. אבל אני כאן היום, כי אני מסרבת להתייאש ומתעקשת להילחם על המדינה שלי", אמרה. יעל אלון, אם ובת שכולה, כיבתה את "משואת זילות החיים". "מותו של דור ומותם של רבים ורבות כל כך, אזרחים ואזרחיות, חיילים וחיילות, מבהיר באופן הקשה ביותר כי חיינו וחיי ילדינו אינם מקודשים כפי שאמורים להיות. הבן שלי נפל בקרב שנכפה עלינו כתוצאה מהמחדל הגדול ביותר מאז קום המדינה. עכשיו ברור - המדינה לא יכולה להמשיך באותה הדרך", אמרה.
מרב סבירסקי, אחותו של איתי סבירסקי שנרצח בשבי חמאס, וכרמית פלטי קציר, אחותו של אלעד קציר שנרצח בשבי, כיבו את משואת "הפקרת החטופים". "זה לא כבוד גדול להיות פה. לא עשינו דבר כדי לזכות בכל התארים החדשים שקיבלנו השנה. לא בחרנו בהם, המציאות כפתה אותם עלינו". הן אמרו כי קרוביהם עברו "סיוט, טרור, אימה, פחד מוות, סבלו מרעב ומכאב. ימים ארוכים שבסופם גם הופקרו להירצח". הן הוסיפו: "המשכנו במאבק, נלחמנו, זעקנו בכל מקום, הזהרנו מהשלכות הלחץ הצבאי והתרענו מהגרוע מכל. אבל קולנו לא נשמע בקרב מקבלי ההחלטות והגרוע מכל אכן קרה".
סבירסקי הדגישה: "איתי ואלעד נרצחו בשבי חמאס ובכך חייהם הופקרו בפעם השנייה על ידי ממשלת ישראל. ממשלה, והעומד בראשה, ששוב ושוב מתעדפים לחימה ומיטוט על פני הצלת חיים, על פני חייהם של אלעד ואיתי. זה כל כך כואב שבשם האחדות אומרים לנו למעשה לשתוק. ובשם האחדות אנחנו אמורות לרכך את המאבק על יקירינו".
עינב צנגאוקר, אימו של מתן החטוף בעזה, הדליקה את "משואת התקווה". "הערב אני מדברת בשם העם שלנו. אני מתעקשת שכולנו נתעורר. מתן יקר שלי, אם אתה שומע, אני לא מפסיקה להילחם למען חזרתך, איתי המשפחה האוהבת שלך וציבור גדול", אמרה. "אתמול חלמתי עלייך והתעוררתי לסיוט שאני חיה בו כבר שבעה חודשים. איזה סיוט אתה עובר? אתה ועוד 131 אזרחים, שחלקם ללא אימהות שילחמו עליהם.
יש לנו עם אבל המדינה שלנו חטופה. יש לנו אנשים מדהימים אבל אין לנו שלטון שמוביל אותנו", קראה. "אנחנו נהיה עמוד האש שיוביל את המחנה. אנחנו נהיה התיקון. אנחנו שמבינים שמה שהכי חשוב הוא חיים, חיי אדם, החיים של כולנו. ערבות הדדית היא אותה התעקשות משותפת לקיים את מצוות פדיון השבויים והשבויות ולהחזיר אותך הביתה מתן. אותך ואת 131 החטופים והחטופות. אני מדליקה משואה זו של ערבות הדדית ותקווה למען הצלת החטופים היא הצלת המדינה. עכשיו!".
המונים בכיכר הבימה, צופים בטקס בשוני
(צילום: עידו ארז)
הצעדה מכיכר הבימה לבית העצמאות
(צילום: עידו ארז)
את הטקס הנחו לוסי אהריש וג'קי לוי והשתתפו בו רונה קינן, דרור קרן, דניאלה ספקטור, החצר האחורית ונועה קולר. בטקס צפו אלפי בני אדם שהתכנסו בכיכר הבימה בתל אביב. אחרי שידור האירוע, יצאו הצופים לצעדה לאורך שדרות רוטשילד לבית העצמאות. הצועדים קראו "זה לא עצמאות בלי החטופים" ו"הממשלה מפקירה גם אותנו, גם אותך". בסיום הצעדה הגיעו המפגינים לבית העצמאות ברוטשילד 16 בתל אביב, שם יקראו את מגילת העצמאות.
לקראת הטקס מסרו המארגנים: "בזמן שממשלת ישראל תקיים מיצג ראווה פחדני, בזוי, מנותק ונטול קהל, משפחות חטופים ואזרחים מודאגים יקיימו טקס מכבד וראוי המחובר לרגשות הציבור. טקס המכיר בכאב ובאובדן, מישיר מבט אל האסון המשותף אך עם זאת מעצים ומעורר תקווה". עוד מסרו: "מדינה מתוקנת לא יכולה לחגוג כש-132 אזרחים ואזרחיות מוחזקים בשבי. במהלך הטקס נכבה את משואות ההפקרה, ההזנחה, הזלזול והנטישה, ונדליק תקווה לעתיד טוב יותר, ערבות הדדית והשבת כל החטופים".
המונים בעצרת בכיכר החטופים: "המופת פה - ולא בכנסת"
במקביל, משפחות חטופים קיימו "עצרת עצמאות" בכיכר החטופים בתל אביב, בסימן "עוד לא אבדה תקוותנו", שאליה הגיעו המונים.
שרון שרעבי, שאחיו יוסי ז"ל ואלי נמצאים בשבי ברצועת עזה, נשא דברים: "איזה יום עבר על כולנו. איזה יומיים מטלטלים שבהם כל אחד ואחת מכם נאבקים למען עתידה וגורלה של מדינת ישראל, למען עצמאותה. אנחנו לא מרגישים עצמאות היום אבל אנחנו מרגישים אחד את השני". הוא הוסיף: "בכל בוקר שאנחנו רואים 'הותר לפרסום', הלב נשבר. אבל את עם ישראל אפשר לשבור בגוף, אבל הרוח תמיד מנצחת הכול. זה עם ישראל וזה מה שהאויבים שלנו רואים ברגעים האלה, שהדוגמה והמופת נמצאים פה, לא בכנסת ישראל, פה".
חן אביגדורי, שאשתו וביתו שוחררו מהשבי, אך קרוב משפחתו טל שוהם עדיין ברצועת עזה - כבר 220 ימים, אמר: "השנה יום העצמאות הוא לא חג, והוא בטח שלא שמח. בטקס שמשודר עכשיו מהר הרצל וצולם בפחדנות בשבוע שעבר, ייאמרו מן הסתם המילים 'ולתפארת מדינת ישראל' - איזו תפארת? איזו מדינה?". הוא הוסיף: "האם יש תפארת במדינה שהפקירה את האזרחים שלה וממשיכה להפקיר 132 חטופות וחטופים כבר 220 ימים? לא, אבל יכולה להיות. כי בשבעת החודשים האחרונים ראיתי במו עיניי את העוצמה של עם ישראל. את הגבורה, הרעות, תעצומות הנפש, העזרה, האחדות והערבות ההדדית. וזה הדבר שראיתי בעיניהם הרטובות של כל האזרחים הנפלאים של המדינה הזאת - את התקווה".
"עצרת העצמאות" בכיכר החטופים
(צילום: satview)
אלה בן עמי, שאמה רז חזרה מהשבי ואביה אוהד עדיין חטוף, נשאה דברים. "חגיגת יום העצמאות של מדינת ישראל נובעת מתוך המשפט 'להיות עם חופשי בארצנו', שנכתב בהמנון שלנו. אבל היום אני כועסת וכואבת על כך ש-132 אזרחים ממדינת ישראל לא יכולים לעמוד בגאווה ולשיר שהם חופשיים בארצם, לא יכולים לנשום בחופשיות ולהיות חלק מחגיגת העם שלנו אחרי ותוך כדי מלחמה קשה", אמרה. "ביום הזה יותר מכל הימים אני מתגעגעת לאבא שלי, שהוא יחבק אותי ויגיד לי שהכול יהיה בסדר. אני מתגעגעת להרגיש את היד הבטוחה שלו מחזיקה את ידי ביום הזיכרון הקשה הזה, געגוע לדבר שמעולם לא קרה אך כואב לי, צורב לי בגרון וחוצה לי את הלב".
סגן-אלוף אלון פלד, סגנו של אסף חממי ז"ל, אמר בכיכר: "קשה להודות שנכשלת, קשה להרגיש מושפל. אבל חוזק אמיתי הוא הכוח לקום קדימה, צעד ועוד צעד, ניצחונות קטנים. כמו שהקראתי לילדי לא מזמן, 'בכל דור ודור עמדו עלינו לכלותינו'. לפעמים הם צלחו ונתנו בנו מכות ולפעמים אנחנו גברנו עליהם. אף פעם הם לא הגדירו לנו איזו חברה להיות". הוא חתם את דבריו: "שנצליח להחזיר את החטופים במהרה, שנחזק את היחד גם בתוכנו וגם כלפי חוץ. עצמאות, כך נראה לי, אין פירושה בידוד, פירושה בגרות, אחריות והיכולת לנהוג בשיקול דעת".
באירוע, בין השאר, נשאו דברים מנכ"ל זק"א צבי חסיד, וראש מועצת אשכול לשעבר חיים ילין, שיקרא יזכור מיוחד לאירועי 7 באוקטובר. ממטה משפחות החטופים נמסר לקראת הטקס: "בעצרת ישתתפו נפגעים מאסון 7 באוקטובר מקהילות שונות, יחד הם יקראו כולם מתוך הכאב: 'עוד לא אבדה תקוותינו'. החזירו את כלל החטופים למען תקומתינו".
גם היום, ערב יום העצמאות ה-76 של מדינת ישראל, נמצאים בשבי חמאס 132 חטופים.
פורסם לראשונה: 19:50, 13.05.24
