ריאיון עם הוריו של ברק בן ה-12
(צילום: טל שמעוני)
בבית משפחת חורי ברמת גן, שאת קירותיו מעטרות תמונות שצייר הבן ברק שנהרג ביום הכיפורים בעת שרכב על אופניים ונפגע מרכב, עדיין מתאבלים. כמה מבטים אל המרפסת שבה ממוקמת המיני-נגרייה שהקים, אל חדר השינה שבו מחברת התווים עדיין פתוחה ואל דגמי הרובוטים שבנה, מספיקים להבין כמה מיוחד הוא היה.
"ברק ניצל כל דקה בחיים שלו", סיפרה אמו, צופית. "הוא אפילו היה אוכל מהר וחוזר להמצאות והרעיונות שהיו לו. עד הדקה שהיה הולך לישון היו רצים לו מיליון רעיונות בראש. יש אנשים שאומרים יש לי רעיון טוב ולא עושים דבר, אבל הוא לא. הוא עבד על כמה פרויקטים במקביל, או מצייר ושם אוזניות עם מוזיקה של בטהובן".
צופית, יחד עם האב איציק, סיפרו רבות על הבן האמצעי ברק שנפגע מרכב שבו נהג ערן אזולאי בכביש 4, לפי החשד כשהוא שיכור. הבן המיוחד, שעשה הכול מהכול, נהרג כחודש לפני בר המצווה. הוא שחה בנבחרת תחרותית שש פעמים בשבוע, ניגן בפסנתר, שר בלהקות, הרכיב, בנה, סרג ותפר, והרשימה עוד ארוכה.
"הוא עבד כאילו הוא על זמן שאול, כאילו הרגיש שזה ייגמר", סיפרה האם. "פעם הוא הלך לריאיון, וכששאלו מה חסר לך הוא אמר 'זמן'. אני מניחה שהתכוון לכמה שעות ביממה ולא חשב שזה יהיה לזמן שאול בעולם הזה".
את בר המצווה שאמור היה ברק לחגוג בעוד חודש, הוא תכנן ושרטט בראשו. "הוא אמר שהוא רוצה פסנתר שיורד מהתקרה, ושהלהקה שלו תבוא ותופיע איתו. בכניסה לאולם הוא רצה תערוכה של כל התמונות שלו", סיפרה האם. למרות זאת, כשהתקרב לגיל 13, הוא כבר שינה גישה – ואמר שהוא רוצה לנוח, ולא לעבוד. "אני רוצה ליהנות", הוא אמר להוריו. "פתאום המשמעות של 'לנוח' השתנתה", אמרה האם.
"מההתרגשות, הוא יצא בלי להגיד שלום"
בקושי רב, חוזרים ההורים ליום הנורא שבו נפרדו מבנם שביקש לרכוב על אופניים לחבר בפתח תקווה. "כבר שנה מנענו את זה בגלל הקורונה. נמנענו מלהתארח אצל אחרים, בעיקר הילדים, וזה בכל זאת החבר הכי טוב שלו. הוא אהב אותו באמת ואמר שרוצה להיפגש איתו – אז הסכמנו", סיפרו.
ברק הכין את עצמו לקראת הרכיבה, עם תיק שבו הניח אוכל ושתייה. כדי להתכונן כראוי עוד יותר, הוא גם הדפיס מפות. "לא רציתי כל כך שילך, אבל אמרתי 'כמה אפשר להחזיק את הילד'", סיפרה האם. "חשבתי שיום כיפור, הכבישים פנויים. עשינו חזרה על הדרך יחד. הכול היה פיקס. הוא התארגן חצי יום לאירוע, ומההתרגשות יצא בלי להגיד שלום".
על הרגעים שלאחר מכן, נודע להורים בדיעבד – מעדת הראייה נטע שפיר, ועד הפגיעה הקטלנית. הם ניסו להתקשר שוב ושוב לבן, פנו למשטרה שאיכנה את הנייד שלו – ולאחר מכן התבקשו להתלוות לשוטרים לבית החולים בילינסון, שם נקבע מותו של ברק אחרי שנפצע אנושות מפגיעת הרכב. "זה היה נורא", תיארו ההורים בכאב. "כנראה השם החליט שהוא צריך אותו שם למעלה. צריך שיפוצים בגן עדן".
האם הוסיפה: "הוא היה ילד של נתינת אהבה אין סופית. יש ילדים שבגיל ההתבגרות לא מחבקים, בדיסטנס עם ההורים – אבל לא ברק. כל בוקר הייתי נותנת לו מיליון נשיקות בראש ואמרתי לו שכל נשיקה היא לרעיון שיש לו בראש. הייתי שואלת אם נישקתי את כל הרעיונות והוא היה אומר 'לא. יש עוד קצת'".
"בכל בוקר נישקתי אותו ואמרתי שכל נשיקה היא לרעיון שיש לו בראש. כששאלתי אם נישקתי את כולם, היה אומר 'יש עוד קצת'"
למרות הכאב הגדול והקושי, ההורים מנסים לא להתעסק בכעס. "אני מנסה לא להגיע למחוזות האלה", אמר האב איציק. "זה מאוד קשה. אתה אומר 'מה אם' ו'למה?', שאלות מאוד קשות, אבל כדאי לא להיכנס לשם. צריך פשוט לחיות עם זה". האם הוסיפה: "אני חושבת שזה לא היה היום שלו. זה יכול היה לקרות גם ליד הבית. אם זה הגורל שלו, זה דברים שלא בשליטתנו כנראה".
כעת, ההורים מבקשים להנציח את בנם בדרך ייחודית – הנחלת מורשתו של ברק שהיה מוכשר ברובוטיקה. "ברק פיתח פרויקט במסגרת יזמים צעירים והחליט לבנות רובוט שמזהה מרחוק או מקרוב מקור של אש וניגש אליו. עם חומרי עיכוב בעירה הוא גם מכבה או מתחיל לכבות את האש, וכל זה כשמקור החשמל של הרובוט הוא סולארי – מהשמש", הסביר האב.
9 צפייה בגלריה
ברק בנגרייה הקטנה שבנה לעצמו. "חלם לייצר רובוט שישמש לכיבוי שריפות, לטובת בני האדם ולהצלת חיים"
(באדיבות המשפחה)
לדבריו, "החלום שלו היה להשלים את הפרויקט הזה ולהפוך את הרובוט לכזה שיכול לשמש לכיבוי שריפות בפועל, לטובת האדם באשר הוא ולהצלת חיים. נרצה להשתמש באב הטיפוס של הרובוט לאחר שיושלם, כדי לאפשר לבני נוער ללמוד באמצעותו ובהשראתו רובוטיקה ותכנות, ולקדם בני נוער וילדים ליצור פרויקטים דומים בעתיד. נרצה להיות מקור ידע לימודי עבורם, מתוך החוויה של ברק שהמידע בנושאים האלו לא היה זמין עבורו".
לטובת ההנצחה, פתחו ההורים קמפיין מימון המונים תחת מיזם ששמו "הרובוט של ברק חורי". לתרומות ולקריאה מעמיקה יותר על הקמפיין – לחצו כאן.
