דבר אחד חשוב נעדר מהררי הצעקות, האזהרות, המניפסטים, התחזיות השחורות והפובליציסטיקה בכלי התקשורת בעברית שעסקו בשבוע האחרון בסוגיית הבדואים בנגב: עובדות. אז הנה כמה כאלה שעשויות לשפוך אור על הוויכוח, להסביר איך הגענו לאן שהגענו ולפזר קצת הערפל המסתיר את העתיד.
השטח הצחיח של הנגב – בשמו הרשמי "נפת באר שבע במחוז הדרום" - מהווה כ-60% משטחה של מדינת ישראל ומתגוררים בו 8.5% בלבד מהאוכלוסייה (פחות מ-800 אלף נפש). הבדואים, שהגיעו לנגב לפני מאות שנים, לפני הציונות וקום המדינה, "מחזיקים" כיום בכ-550 אלף דונם שמעמדם טרם הוסדר. מדובר בשטח המהווה כ-4.5% בלבד מהנגב.
מסקנה מתבקשת היא שיש בנגב מקום לכולם ואין צורך לנשל איש מאדמה שהוא מחזיק בה, בין אם היא רשומה בבעלותו ובין אם לאו. ממילא אנחנו לא רואים את המוני עם ישראל נוהרים דרומה להתיישב בנגב ולממש את חזונו של דוד בן גוריון. לפיכך, הגיע הזמן לשנות את ההתייחסות לנגב ולאפשר לבדואים לפתח את הקרקעות שבהן הם מחזיקים לפחות 200 שנה. כל מה שצריך זה הכוונה מקצועית ותכנון הולם לפיתוח מתקני תיירות ומקורות תעסוקה באזור, שהציבור הבדואי ישתלב בהקמתם ובניהולם.
ברוב המקרים המדינה לא פינתה ולא מתכוונת לפנות בדואים בכוח, מתוך הכרה שיש להם זיקת הנאה בקרקע, אלא רק להמתין שהם יקבלו את הצעותיה ויעברו ליישובי קבע
בשיח הציבורי הישראלי נהוג לטעון שהבדואים השתלטו על קרקע לא להם, וזו גם עמדת רשויות המדינה, אולם זו לא עובדה מדויקת. מומחים מהאקדמיה ומתחום המשפט חלוקים עד היום בשאלה אם הכרת המדינה בזכויותיהם כמחזיקים בקרקע, או כתובעים עליה בעלות החל משנות ה-70 של המאה ה-20, נעשתה בדין או בחסד. אז איך מכריעים בין שתי הגישות?
החוק העותמאני קבע מונח שנקרא אדמות מתות ("מוואת"), ולפיו קרקע המרוחקת ממקום יישוב ואינה מעובדת חקלאית שייכת לסולטאן. היינו, למדינה. במקביל, המנהג הבדואי גורס שכל אדמה שהשבט או תת-השבט שוהה בה או רועה בה את עדריו שייכת לו ללא עוררין, והעותמאנים לא התערבו.
כותב שורות אלה שימש בשלהי שנות ה-70 ובתחילת שנות ה-80 כמרכז ועדת הבדואים העליונה במשרד ראש הממשלה. חברי הוועדה, ובכללם מנהלת המחלקה האזרחית של פרקליטות המדינה, עו"ד פליאה אלבק, ידעו היטב שאין זה צודק או הגיוני לטעון שכל הקרקעות שבהן מחזיקים הבדואים הן אדמות מתות, כפי שבתי משפט ישראלים פסקו בהסתמך על חוק הקרקעות העותמאני משנת 1858.
ראשי המועצות הבדואיות על מחאת הנטיעות
(צילום: רועי עידן )
הממשלה טענה באותן שנים שההסדר שמוצע לבדואים (ראו להלן) הוא "לפנים משורת הדין", אבל אני יכול להעיד שהיה חשש גדול שאם העניין יגיע לבית המשפט העליון – השופטים לא יוכלו לקבל את הטענה שלבדואים אין כלל זכויות בשטח. זו הסיבה שהוצע להם "הסדר" שעל פיו הם זכו להכרת המדינה בחלק מהקרקעות שברשותם, ועל חלק אחר הוצע להם לקבל פיצויים (זעומים יחסית).
ברוב המקרים המדינה לא פינתה ולא מתכוונת לפנות בדואים בכוח מאדמתם (מתוך הכרה שיש להם זיקת הנאה בקרקע), אלא רק להמתין שהם יקבלו את ההצעות הנדיבות לכאורה שלה, ייאותו לוותר על חלק מקרקעותיהם ויעברו להתגורר ביישובי קבע. הסנקציה היחידה שמופעלת כלפי הבדואים היא צווי הריסה למבנים שהם מקימים ללא היתר בנייה, וגם היא מוגבלת ביכולת האכיפה.
בשנות ה-80 היו בגליל כ-40 יישובים בדואים לא מוכרים, והמדינה ביקשה לפנותם בטענה שעלות פיתוח תשתיות ביישובים כה רבים היא גבוהה מדי. בסוך היא הכירה בכולם
בעשור שעבר העלה ח"כ בני בגין הצעת חוק להסדר הקרקעות שהייתה נדיבה יותר בהיקף התמורות שיינתנו לבדואים כתנאי לוויתור על האדמה שבה הם מחזיקים. בגין עשה זאת על בסיס מפגשים רבים שערך עם נציגי הבדואים, שמהם התברר לו שרבים יסכימו לקבל את החוק ואילו על המעטים שימשיכו להתנגד ניתן יהיה לאכוף את החוק. אבל ההצעה לא הגיעה לידי חקיקה בגלל התנגדות חברי כנסת מהימין שחשבו שבגין "נדיב" מדי בתמורות בקרקע.
סוגייה מרכזית אחרת קשורה בהתיישבות והפזורה הבדואית. בשנות ה-60 חשבה הממשלה לרכז את הבדואים בשלוש "עיירות" בלבד: תל שבע, רהט וכסייפה. הנחתה אותה אידיאולוגיה ציונית שביקשה שליטה של המדינה באדמות על מנת לייהד את המרחב. אולם המציאות טפחה מאז על פניהן של ממשלות ישראל לדורותיהן ואלה שכן התיישבו לבסוף בעיירות הקבע היו רק הנספחים לשבטי הבדואים, שהיו חסרי קרקע.
לאט לאט נאלצה המדינה להכיר בעוד ועוד יישובים. כיום קיימים בנגב 18 יישובים בדואים מוכרים, ושלושה נוספים נמצאים בתהליך הכרה במסגרת ההסכם הקואליציוני עם מפלגת רע"מ. מספר דומה של כפרים לא מוכרים נמצא בתפזורת בשטח ואין ל-140 אלף תושביהם שום כוונה לנטוש אותם, בין השאר – כפי שראינו במהומות הנטיעות בשבוע שעבר - משום שאדמותיהם נמצאות בקרבת מקום.
על עתיד הפזורה בנגב ניתן להקיש מהתהליך שעברה הפזורה הבדואית בגליל בשנות ה-80 וה-90. בשנות ה-80 היו בגליל כ-40 יישובים בדואים לא מוכרים, והמדינה ביקשה לפנותם ולצמצם את מספרם בטענה שעלות פיתוח תשתיות ביישובים כה רבים היא גבוהה מדי. אני עצמי נשלחתי לשכנע בדואים בגליל להסכים לעזוב את כפריהם ולהתרכז ביישוב אחד (למשל שלושה יישובים שהיו על הר כמון), דבר שלא צלח.
בסופו של דבר המדינה הכירה בכל 40 הכפרים - חלקם כיישוב עצמאי וחלקם סופחו ליישוב ערבי סמוך. להערכתי, תהליך דומה מתרחש בנגב, אם כי בקצב איטי יותר. עתה, כשלבדואים בנגב יש נציגות פוליטית בכנסת, התהליך רק יואץ. אז נשאלת השאלה: מדוע להילחם בטחנות רוח ובדרך לנכר עוד ועוד בדואים?
רשויות המדינה ממשיכות לתכנן את ייהוד המרחב. למשל, היישוב הלא מוכר אום אל-חיראן ליד חורה פונה לשם הקמת היישוב חירן לטובת ציבור דתי-לאומי. כיום מדברים במשרד הפנים על הקמת עיר חרדית וכתריסר יישובים יהודיים אחרים בנגב.
פרופ' יצחק רייטראין ספק שאחד הגורמים העיקריים לאלימות והפשיעה שפושות בקרב צעירים בדואים בשולי החברה הוא הניכור שהם חשים על רקע מדיניותן ומעשיהן של רשויות המדינה. גורם נוסף הוא התכנון הקלוקל של יישובי הבדואים, שאין בהם די מרכזי תעסוקה ובילוי לבני הנוער והצעירים, שמוצאים את דרכם לעולם הפשע. הבראת האווירה בנגב תצליח רק אם המדינה תשקיע באכיפה נחושה של החוק מצד אחד, ובפיתוח חברתי של יישובי הקבע של הבדואים.
עובדתית, מתוך 60 אלף בדואים שחיו בנגב לפני 1948 נותרו בו 10,000 בלבד. אלה שנותרו היו בעיקר השבטים ששיתפו פעולה עם היישוב היהודי, גם במלחמת העצמאות. המצב השתנה מאז, והדבר ניכר גם בירידה בגיוס לצה"ל. הבדואים, שבעבר הצביעו ברובם למפא"י, מצביעים כיום לפלג הדרומי של התנועה האסלאמית (רע"מ). מדוע? כי רע"מ היא המייצגת היחידה של עניינם. החברה היהודית ורשויות המדינה צריכות לשאול את עצמן מה היה חלקן בניכור הבדואים.
- פרופ' יצחק רייטר הוא נשיא האגודה הישראלית ללימודי המזרח התיכון והאסלאם. לשעבר מרכז ועדת הבדואים העליונה במשרד ראש הממשלה. המאמר משקף את דעתו האישית
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
