סגן-אלוף רועי יוחאי יוסף מרדכי, (31) שנהרג בשבת בקרבות בצפון רצועת עזה, שרד את הפיגוע בישיבת מרכז הרב בירושלים שם למד לפני 16 שנה. מחבל, ששימש נהג הסעות של בית הספר מימון הצמוד לישיבה, רצח אז שמונה תלמידי ישיבה ופצע תשעה, לפני שחוסל.
ההלוויה, אתמול
(צילום: עידו ארז)
אלחנן פרומן, חברו לישיבה, סיפר כי רועי לא נפצע בפיגוע, אך סחב איתו תודעתית את האירוע שהשפיע על כל צעד ושעל בחייו: "רועי היה בישיבה כשהמחבל נכנס. הגיע מישהו ואמר שיש מחבל. רועי רץ לשומר של הבניין הסמוך ואמר לו שיש מחבל ושירוץ לשם והשומר קצת חשש. הוא ביקש לקחת לו את הנשק אך השומר סירב, הוא הלך משם להסתתר איפשהו. הוא היה בן 16 אבל הייתה לו תושייה ואומץ. הוא דאג לזה שאנשים יסתתרו.
נרצחו שלושה חבר'ה מהתיכון שלנו וזה היה ללא ספק טריגר שהנחה אותו. תמיד כשהוא סיים מסלול עם החיילים, הוא היה מציין שזה לזכר החברים שלו שנרצחו והוא הקפיד להגיע כל שנה לבית של אחת המשפחות לעלייה לקבר. אם הוא לא הצליח להגיע, הוא היה שולח תמונה עם סיום מסלול לזכרם. הפיגוע היה חלק משמעותי מהפעילות שלו. הוא הצליח להינצל אז, אבל הפעם לא היה לו מה לעשות. לפחות הוא נהרג בלי לסבול שזו קצת נחמה".
לפני כארבע שנים, בעת שהתמודד מרדכי בתחרות "ישראמן", איש הברזל, שיתפה אישתו נטע בפייסבוק קטע שכתב רועי על משמעות התחרות עבורו: "לפני כשנתיים יצאתי לירושלים להשתתף באזכרה של שלושה מחבריי למחזור שנרצחו בפיגוע בישיבת מרכז הרב, מסרו את נפשם על רוח ועל דרך. בדרכי לירושלים נקלעתי לתאונת הדרכים הקשה של פלס"ר גולני דקות אחרי ההתנגשות הקטלנית, לאזכרה לא הגעתי באותו הערב. בימים שלאחר מכן קראתי קטע יומן שכתב אחד משלושה שנהרגו בתאונה, סמ"ר אשטו טספו ז"ל -'להיות תמיד יותר חזק מהתירוץ שלך'. פשוט ולא מתפשר כאחד.
כשהחלטתי להיכנס לאתגר איש הברזל, ידעתי מה המוטו שלי ומי הולך ללוות אותי בכל רגע. התחרות הזו היא כולה להיות יותר חזק מהתירוץ שלך, זו מהותה, ניצחון הרוח והרצון על הגוף והיכולת האנושית. זו תחרות שלך נגד עצמך. במהלך ההכנות המפרכות והתחרות הארוכה, למדתי שהחלומות והשאיפות ייקחו אותי לקו הסיום ושהגוף הוא רק כלי שמתעייף מהר. הבנתי שהתנועה המתמשכת לא מתישה אלא מחזקת ובונה כוחות נפש שלא הכרתי. כל שנותר הוא להקדיש את ניצחון הרוח על החומר לאלה שנתנו הכל, לזכור אותם ולהמשיך לנוע קדימה, לחיות, לחלום ולשאוף, לאורם. לזכרם של חבריי שנרצחו בקידוש השם, צעירים בגופם אך רוחם היא נצחית".
חברו מהישיבה דוד דוכי כהן שיתף גם כן במאורעות הפיגוע: "אוי רועי. בתוך השנים בישל"צ (ישיבה לצעירים) התבגרת והשתנית, כמו כולנו. תקופה שגם ככה מתאפיינת באי שקט ובדיקת גבולות אצל כל נער, הועצמה אצלנו עד מאוד עם פיגוע בתוך הישיבה שגבה את חייהם של שלושה חברים מהמחזור שלנו. בזמן הפיגוע היית בפנימייה המרוחקת מהספרייה כ־50 מטרים. היית בחור בן 16, חזק ובכושר טוב אבל כמובן בלי נשק, ורצת אל השומר שבפתח הישיבה כדי לקרוא לו להילחם במחבל. הוא סירב לעזוב את העמדה שלו בשער (כנראה בצדק מבחינת נהלים), ואתה חצי ביקשת חצי דרשת ממנו לפחות לתת לך את האקדח כדי שתוכל להיכנס לקרב בעצמך.
"הוא לא נתן לך את האקדח ואתה סחבת את זה עוד זמן על זה שלא הצלחת להציל שם חיים. בהמשך הלילה, או בימים הבאים, הסתובבת במ֫רכז עם חברים ועם הרב שלימד אותנו הלכה באותו זמן. ראיתם שם איזה כתם דם על אחד הקירות וניהלתם דיון הלכתי מפולפל על האם הוא "דם נפש" שצריך לקבור או שהוא דם מסוג אחר (ברשותכם, לא ניכנס פה לפרטים). שנים אחר כך, בדיון פתוח לב באחד מימי הזכרון האחרונים בבית של משפחת אלדר, סיפרת לנו שכאן היה השבר שלך מול התורה והקב"ה. לא היית מוכן לקבל את זה שקורה דבר כל כך חמור וזה היחס של התורה אליו״.
״הפעם היה לך נשק ביד, ובשונה מאותו ערב ארור לפני כמעט 16 שנה – יכלת להילחם איתו ולצאת כקצין בצבא ישראל למלחמה - ועשית את זה גם כשבבית מחכות לך אישה ותינוקת קטנה״, כתב כהן.
"בפיגוע במרכז הרב אפילו לא נתת לי לדאוג", ספד אביו אלי בלוויה. "התקשרת 'אבא יש פיגוע אל תדאג', פתחנו חדשות עוד לא ידעו שום דבר. הייתי בטוח שהשם עמך, ברכת אותך לא שתשמור על עצמך אלא שהשם ישמור אותך מכל רע".
