אחד הרעיונות המכוננים באתוס הישראלי מושתת על התפיסה המפורסמת של מעטים מול רבים. מקרבות המכבים בראשות יהודה המכבי בזמן מרד החשמונאים ועד למלחמת יום כיפור בין ישראל לצבאות ערב, ההיסטוריה היהודית רצופה לכל אורכה בסיפורי גבורה, הישרדות ומאבקים מסמרי שיער שבהם תפקידי החלש והחזק נראו מובהקים למדי במבט לאחור. הזיכרון שלהם פועם בעוצמות משתנות, ועדיין מהווה תמיד מכנה משותף רחב שתפס מקום בלתי נפרד בזהות הלאומית. ישראל היא כבר לא האנדרדוג במזרח התיכון, אבל הימים שבהם היא הייתה כזאת, מוקפת באויבים חזקים ועשירים ממנה, בנו חלק משמעותי מהנראטיב הציוני.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
במקרה של המלחמה בין רוסיה לאוקראינה שעדיין משתוללת, תפקידי הרע והטוב נחקקו היטב עוד לפני שנשמעה יריית הפתיחה. מהרגע הראשון רוסיה ופוטין נתפסו בתור הגורם שמאיים לא רק על קיומה של אוקראינה אלא על שלומו של העולם, ואוקראינה וזלנסקי נתפסו בתור חסרי האונים שנפלו קורבן לגחמות קטלניות של עריץ מסוכן.
אי אפשר לדעת עוד עד כמה אנחנו רחוקים מהירייה האחרונה, אבל אחרי יותר מחודש של קרבות עקובים מדם, לצד שאלת המנצח כבר עולה שאלה אחרת, פילוסופית יותר ומסקרנת לא פחות: איך תילמד המלחמה הזו בשיעורי ההיסטוריה שיתקיימו בעוד 20 ו-30 שנה. והתשובה עשויה להתברר כמורכבת יותר מכפי שאפשר להניח.
על העובדות היבשות אין ויכוח: רוסיה פלשה בצורה אגרסיבית וחסרת רחמים למדינה שכנה בלי צורך בהתגרות אוקראינית או מהלך התקפי מצד המערב. תמונות הטבח המחרידות מבוצ'ה שהתפרסמו בימים האחרונים מדברות גם הן בעד עצמן. סביר להניח שהיסטוריונים ומובילי דעה שונים ממדינות שונות יהדהדו מסרים שונים באשר לנסיבות המלחמה. אולם בראייה מערבית, האם גם בעוד כמה עשורים תוארי הרע והטוב שהשתרשו במלחמה הזו בשבועות האחרונים יישמרו?
עכשיו נניח שהתשובה לשאלה הזאת היא כן (ותיכף נטיל גם בזה ספק), ובינתיים הישארו עימנו לשאלת המשך: האם הפראות הרוסית שהוציאה לרחובות אירופה המוני מפגינים תישאר צורבת ו"חיה" כפי שאירועים היסטוריים מחרידים אחרים נשארו "חיים" בתודעה הבינלאומית? יחד עם הסוציולוגית פרופ' ורד ויניצקי-סרוסי, ראש המכון למחקר על שם הרי ס. טרומן למען קידום השלום באוניברסיטה העברית שחוקרת זיכרון קולקטיבי והנצחה, יצאנו למסע קצר במנהרת הזמן אל העתיד, בניסיון לגבש תובנות ראשוניות לגבי האופן שבו העימות המדמם בין אוקראינה לרוסיה ייתפס בפרספקטיבה מאוחרת יותר.
הגדרה דיכוטומית לרעים וטובים, כפי שתיכף נבין, עשויה להתברר כעניין חמקמק גם במלחמות שבהן ה"כובעים" האלה נראים ברורים מאוד. "יש הרבה מלחמות שיש עליהן ויכוח לגבי מי הטוב ומי הרע", אומרת פרופ' ויניצקי-סרוסי. "מבצע קדש למשל: כל ההרפתקה הישראלית-בריטית-צרפתית בסיני היא דוגמה לאירוע כזה. המהירות שבה ישראל נסוגה מסיני בשלהי מבצע קדש אומרת שהעולם לא בדיוק חשב שהפלישה היא של הטובים נגד הרעים. גם לגבי 1948 יש לא מעט חילוקי דעות. אין חילוקי דעות על מי קיבל את החלטת החלוקה ומי לא, אבל אפילו על המיתוס של מעטים מול רבים יש ויכוח. מה שברור הוא שאת הזיכרון של המלחמות תמיד כותבים המנצחים. יש להם יתרון בכתיבה של הסיפור, וחלק גדול ממה שקורה בין רוסיה לאוקראינה זה קרב על התודעה של הציבור, על מי יספר את הסיפור, למי יקשיבו ולמי יאמינו".
ובקרב על המסגור כמעט כל האמצעים כשרים, כפי שאנחנו רואים לנגד עינינו במרחבי הטוויטר כבר שבועות ארוכים. הפייק ניוז ברשתות חוגג – וגם אוקראינה הוכחה כבר כמי שרתמה לטובת מלחמת התודעה אינפורמציה לא מדויקת, כמו הטענה שמתחם ההנצחה בבאבי יאר נפגע במהלך הפצצות רוסיות. כל פריים בעל יכולת השפעה ציבורית, גרפי וקשה לצפייה ככל שיהיה (ולא חסרים כאלה), מגויס במהירות לטובת המערכה, שצברה בינתיים כמה גיבורים בזכות תיעודים שהפכו לוויראליים. מצבור הסרטונים העלה את הטענה שמדובר ב"מלחמת הלייב" הראשונה בהיסטוריה. פרופ' ויניצקי-סרוסי מבקשת לנפץ את המיתוס הזה.
"אני חושבת שאולי המלחמה הראשונה שבמובנים רבים עוברת בלייב, סוג של לייב, היא מלחמת וייטנאם. זו מלחמה מצולמת", היא אומרת. "הטראומה של הצילומים שהגיעו לבתים של האמריקאים הביאה את הצבא האמריקאי להרחיק את התקשורת מהשטח במלחמת המפרץ הראשונה, וממש לסגור אזורים לתקשורת ולעיתונות. מי שזוכר את הסיקור משנת המלחמה ההיא זוכר בעיקר כתבים שעומדים רחוק מאזורי ההתרחשות, וברקע כל המסך מלא בצבעים ירוקים. באסון המסוקים אחת הטראומות הייתה שצלמי הטלוויזיה הגיעו לזירה הרבה לפני שקציני הצבא הגיעו לשם, וצילמו קיטבגים עם שמות שההורים בבית ראו. יש יותר לייב מזה? הפלטפורמות של השידור השתנו, אבל הלייב לא השתנה: הוא איתנו עשרות שנים. מה שיחסית יותר חדש זה הקלות שבה אני עם הנייד שלי ואתה עם הטוויטר שלך יכולים במיידי לשדר לכל מיני מעגלים, עם הרבה פחות שליטה עליהם".
כלומר, לאוקראינים שעוצרים בגופם טנקים רוסיים יש כיום יותר כוח בידיים מאשר היה להם אם המלחמה הזו הייתה מתרחשת לפני עשור או שניים?
"כן ולא. קודם כל, עצירה בגוף של טנקים היא כמעט אחד המאפיינים של הרבה קונפליקטים. אנחנו זוכרים למשל את התמונה שהפכה לאייקונית, של האזרח הסיני שעצר את הטנק בכיכר טיין-אן-מן ב-1989. אם בעבר בחלק מן המקומות הייתה יותר שליטה מרכזית באמצעי התקשורת, אז כיום רבים מאיתנו משדרים, וכל אחד באוקראינה שעוצר בגופו משהו משדר. אז נכון שמצד אחד הוא יכול לשדר דברים שזלנסקי לא רוצה שישודרו ולא מסוגל לשדר, ויש להמון אנשים חשבונות ברשתות. מצד שני, אתה משדר ל-50 חברים. עוד אחד משדר ל-50 חברים שלו, אבל מה שקורה הרבה פעמים זה שהמידע שאתה בטוח שהגיע להמון אנשים לא בטוח שהצליח באמת להיות ויראלי. לא תמיד אנחנו מצליחים לדלג מעל המעגלים האישיים שלנו. מהו הרגע שבו התמונה של האדם שעוצר טנק הופכת לאייקונית? הרי מסתובבות המון תמונות, המון אנשים מצלמים, מה בסוף יהפוך תמונה מסוימת להיות התמונה של האירוע?".
5 צפייה בגלריה
התמונה מטיין-אן-מן הפכה לאייקונית, אבל מי מבטיח לכם שגם הצילום שלכם יהפוך לכזה?
(צילום: AP)
ובעוד 30-20 שנה, יכול להיות שנזכור את המלחמה הזו באופן שונה מבחינת תפיסת הרע והטוב?
"כן. אחד הדברים הכי מרתקים בתחום של זיכרון קולקטיבי וזיכרון בכלל הוא שזיכרון זו חיה רעה, זה פרא אדם. קשה מאוד לשלוט בו. גם אם נדמה לך שקיבעת זיכרון של משהו, שמת אנדרטה או פסל ואתה יכול ללכת לישון, והזיכרון שם שומר על העבר ושומר על עצמו - אז השנים האחרונות, שבהן כל יומיים ראינו שמורידים פסל באיזה מקום, הרבה פעמים מסיבות טובות, מוכיחות שזיכרון הוא זירה חמה שיש סביבה הרבה ויכוחים, והם קשורים לשאלה ששאלת – האם יש סיכוי שהנראטיב של המלחמה ישתנה? התשובה היא שבהחלט כן. קודם כל, אנחנו לא יודעים איך המלחמה תיגמר. אנחנו בטח לא יודעים איך היא תיזכר. ואם אנחנו מסתכלים על אחת המלחמות הכי מורכבות, בעייתיות ומסובכות להבנה, המלחמה בבלקן, אז אין הסכמה לגביה על מי טוב ומי רע. הסרבים למשל מאוד אוהבים להגיד שכולם עשו מעשים רעים. גם הם. בגלל שהם נתפסים על ידי הרבה גורמים כאנשים הרעים בסיפור, הנראטיב הזה משרת אותם. הם לא בורחים מאחריות, אבל הם מכניסים אל המעגל את כל הצדדים. וזה סוג של ניסיון, כמה עשרות שנים אחרי, להתמודד עם העבר הקשה והבעייתי הזה".
אמרת שהרבה תלוי באיך המלחמה תיגמר. למה זה בעצם משנה? הרי יש פה נקודת פתיחה מאוד ברורה של פולש ושל מדינה שפלשו אליה.
"גם אם התפיסה הזו לא תתערער, היא יכולה להפוך למה שאנחנו קוראים לו זיכרון קר. אנחנו עושים בספרות הבחנה בין זיכרון קר לזיכרון חם, כששתי הדוגמאות המובהקות הן השואה - הדוגמה המובהקת לזיכרון חם שנשמר לאורך השנים ומשתמשים בו - והסיפור של סטאלין, שהיה השטן בהתגלמותו, ונחשב לזיכרון קר. אולי הוא לא היה היטלר, אבל הוא גם לא היה רחוק משם. הוא רצח עשרות מיליונים. מי זוכר בכלל? למה האוקראינים שנלחמים ברוסים לא משתמשים בזיכרון של סטאלין? למה הם הולכים על זיכרון השואה ועל היטלר? לא היה יותר הגיוני להשתמש בסטאלין? הרי סטאלין והמיליונים שהוא רצח די נמחקו מהזיכרון. אז מכל הזיכרונות זלנסקי רץ על השואה? בטח, כי זה זיכרון חם".
ההשוואה של זלנסקי בין המלחמה של העם האוקראיני לשואת העם היהודי עוררה כזכור תגובות זועמות בישראל, שהאשימו אותו בעיוות ההיסטוריה ואפילו בהכחשת שואה. אבל ויניצקי-סרוסי טוענת שהכעס עליו בנושא הזה אינו הוגן, משום ש"השואה היא לא רק שלנו – והיא לא רק שלנו, בין היתר, כי מאוד הצלחנו בהנחלה של הזיכרון שלה לעולם, היא הדוגמה האולטימטיבית לזיכרון חם ולמה שאנחנו קוראים לו זיכרון רב-כיווני. היא התפרשה לכל מקום והפכה להיות תו תקן לאיך אסור להתנהג. בכל מיני מקומות שבהם יש הפרה של זכויות אדם ישר עולה השואה. אנחנו הצלחנו במאבק על שימור התודעה בנושא של השואה ומה שקרה לעם היהודי, אז כיום לבוא בטענות לזלנסקי על השימוש שהוא עושה בזיכרון השואה – זה כמעט לא רציני. הרי הצלחנו, הנחלנו את זיכרון השואה באופן כל כך טוב. עלינו זה לא הופעל טוב, אבל בשימוש שלו בשואה בכל מיני פרלמנטים הוא עבד נכון. יש כיום יום זיכרון בינלאומי לשואה, במובנים רבים הפכנו את זה לזיכרון הכי חם והכי עולמי שיש. בגלל שכל כך הצלחנו, כדאי שעכשיו נשב ונירגע, כי השואה כבר לא שלנו – והיא לא שלנו כי רצינו שהיא לא תהיה שלנו, רצינו שהיא תהיה לקח עבור העולם".
נכון למועד כתיבת שורות אלה, הסנקציות החונקות שהוטלו על רוסיה לא עוצרות את פוטין ממסע הקטל שלו ברחבי אוקראינה. גם ביחס למלחמה ובהשוואה לתמונות הקשות לעיכול שהמלחמה באוקראינה הרגילה אותנו אליהן, תמונות הטבח מבוצ'ה שזרמו לעולם בשבוע שעבר היו חריגות. אלו כבר לא "רק" בניינים בוערים וטנקים שרופים, אלא גופות אזרחים כפותים אחרי מה שנראה כמו הוצאה אכזרית להורג. נראה כאילו הרוסים מגבירים את עוצמות הרוע וטירוף ככל שהמלחמה מתקדמת, והטרגדיה הלא פחות גדולה בסיפור היא שהסוף לא נראה באופק.
גם בלי לערוך השוואות היסטורית, משפט אחד שנאמר בהקשר לזיכרון השואה בכל שנה צריך להיאמר דווקא בימים האלה גם בהקשר של הטבח ההמוני שמתחולל באוקראינה: את האירועים שקורים שם בימים אלו צריך לזכור תמיד ולעולם לא לשכוח. "יכול גם להיות שהמלחמה תיגמר בהשפלה אוקראינית או בתבוסה אוקראינית, אבל יכול להיות שזה יהיה זיכרון קר", מזהירה פרופ' ויניצקי-סרוסי. "אנחנו לא יודעים את זה. יש ורסיות של השתקה, של הדחקה, יש כל כך הרבה דרכים להתמודד עם סיפורים – במיוחד עם סיפורים רעים".
לזמן, כך נראה, ישנן השיטות והאמצעים שלו לטשטש עקבות. אבל את מה שקורה וקרה בשבועות האחרונים בקייב, בבוצ'ה, בחרקוב, באירפין, בלבוב ובחרסון אי אפשר להעלים. אסור לתת לשנים שיעברו לאפשר לזיכרונות ולמראות המטלטלים מהן להיטשטש.
