ביום שני השבוע קרה המובן מאליו, וגם הבלתי ייאמן. ממשלת ישראל אישרה תקציב דו-שנתי, לאחר שלוש שנים שבהן לא היה תקציב מדינה והיא פעלה לפי תקציב 2018, האחרון שאושר בממשלות נתניהו. יש להבין: מדינה לא יכולה להתנהל ללא תקציב. ממשלה אינה יכולה לנהל את ענייני המדינה השוטפים, ובוודאי לא להאיץ את הצמיחה, לקדם רפורמות משמעותיות במשק, לטפל בבעיות המבניות שבו, ללא תקציב מדינה מאושר.
אפילו החלטות ממשלה שכבר אושרו לפני שנים, ואין חולק שהן חשובות ודחופות, כמו החלטת הממשלה 2820 מיולי 2017 למניעה וטיפול בתופעת האלימות במשפחה – לא יושמו. לא מיותר להזכיר כאן כי למרות עלייה חדה, בעיקר בשנת הקורונה, באלימות נגד נשים במשפחה, לא ראו לנכון הממשלות בשנים 2019, 2020 וגם 2021 למצוא את המקורות התקציביים לצורך מימון התוכנית המפורטת שאימצה כאמור הממשלה. "אין תקציב", אמרו.
עד שהגיעה ממשלת בנט-לפיד, ושר האוצר אביגדור ליברמן החליט עוד לפני אישור התקציב החדש, במחצית יולי, להעביר 55 מיליון שקל להקמת שני מקלטים חדשים ייעודיים לאמהות ולנערות טעונות הגנה, מרכזי יום, ועוד עשרות תקנים תוספתיים של עובדים סוציאליים. אין די בכך, כמובן, אבל אחרי אישור התקציב ניתן יהיה להעביר את יתרתו ולסייע לאותן נשים שכה זקוקות לכך.
העובדה שממשלה כה הטרוגנית ומלאת ניגודים מצליחה להגיע להבנות ולהסכמות תוך עבודה שקטה, רצינית, עניינית, בלי בכיינות, בלי לעג ובלי שיסוי, מעוררת בי תקווה גדולה
זו הייתה רק דוגמה אחת מני רבות לשיתוק שאחז בכל חלקה. מובן שצריך לעבור את משוכת העברת התקציב בכנסת, וייתכן שחלק מהרפורמות, שרובן חשובות מאוד בעיניי, יעברו שינויים בדרך, כפי שקורה תמיד. אולם הכיוון נכון. העובדה שממשלה כה הטרוגנית, מלאת ניגודים, מורכבת מכה הרבה מפלגות, מצליחה להגיע להבנות ולהסכמות תוך עבודה שקטה, רצינית, עניינית, בלי בכיינות, בלי לעג ובלי שיסוי, מעוררת בי תקווה גדולה ושמחה.
אני בטוחה שהממשלה תעביר את התקציב בכנסת. יהיו בעיות? יהיו. האם הכל גן עדן כלשונו של שר האוצר? בטוח שלא. ויש עוד הרבה עבודה לעשות.
אזכיר עוד נושא חשוב אחד לדוגמה שיש לטפל בו בדחיפות: נושא המטפלות הסיעודיות. על פי הנתונים הרשמיים יש היום בישראל כ-80 אלף עובדים זרים בתחום הסיעוד בעלי רישיון ועוד כ-15 אלף שוהים ועובדים בתחום זה ללא רישיון. אני סבורה שמספר המטפלים הזרים ללא רישיון גבוה יותר. מסתבר, אפוא, שרשות ההגירה לא מכירה בכך שיש מחסור עצום במטפלים סיעודיים שהם עובדים זרים.
זה מקצוע קשה ומתיש. העובדים הזרים "מראיינים" את המעסיקים ובני משפחותיהם וגם דורשים דרישות שונות, לרבות דרישות כספיות בלתי אפשריות. מובן שרובם אינם מוכנים להגיע לפריפריה וגם לא לטפל בחולים סיעודיים מורכבים.
אז מה צריך לעשות? על רשות ההגירה לחיות בתוך עמה ולהכיר במחסור האדיר. יש להמשיך במהלך המבורך של שרת הפנים איילת שקד ולהאריך באופן משמעותי את תוקף אשרות השהייה של בעלי הרישיונות, וגם לתת יותר מכסות מיותר מדינות. בנוסף, "להלבין" את אלה מבין המטפלים הזרים שתוקף רישיונם פג, על מנת שיוכלו להמשיך ולטפל בקשישים ובנזקקים אחרים.
אחרי הכל, במי עסקינן? בהורינו הקשישים או בנזקקים אחרים ובודדים. זוהי חובתה של החברה שלנו. ולמי שמאמין שיימצאו עוד ישראלים אשר יוכלו למלא את מקומם, אומר רק זאת: אחרי מחדל החל"ת של הממשלה הקודמת, אשר הביא לכך שהיום לא ניתן להשיג אפילו מזכירה או מלצר, ומספר המובטלים הולך ועולה, אז מטפלים סיעודיים? תשכחו מזה.
- לימור לבנת כיהנה כשרה מטעם הליכוד
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
