"כבוד הנשיא, ברוך הבא לכנסת ישראל. בעוד מספר דקות תעלה לנאום בפני חברי כנסת ישראל". כך פתח אתמול (ראשון) מיכאל אברוטיס, מדריך במרכז המבקרים של הכנסת, את נאומו של נשיא אוקראינה וולדימיר זלנסקי בפני השרים וחברי הכנסת.
אלא שמאחורי המדריך הצעיר שהעביר את הבמה לנשיא האוקראיני, יש סיפור מרגש: אברוטיס עלה לישראל מאוקראינה לפני כשש שנים, אך משפחתו עדיין מתגוררת במדינה, בעיר שנכבשה על ידי הרוסים.
דבריו של ולדימיר זלנסקי בזום, בפני חברי הכנסת
(צילום: רויטרס)
אברוטיס התגייס לצה"ל כחייל בודד חודשים ספורים אחרי שעלה ארצה, ולאחר השירות חתם קבע. עם שחרורו, הוא עבד וחסך כסף ללימודי מדעי המדינה, מזרח תיכון וערבית באוניברסיטת אריאל. בשנתו השנייה באקדמיה הצליח להתקבל לעבוד כמדריך-סטודנט במרכז המבקרים בכנסת ישראל - מה שהיה מעין הגשמת חלום והסב לו ולמשפחתו גאווה רבה.
המלחמה באוקראינה - כתבות נוספות
״נולדתי במחוז דפוריזיה, בעיר טוקמק שנכבשה לחלוטין על ידי הצבא הרוסי", הוא סיפר בהתרגשות שעות לאחר סיום נאומו של זלנסקי בפני חברי הכנסת. "ההורים שלי נשארו שם, חרף ההזהרות של האמריקנים, הם לא האמינו שרוסיה תפלוש לאוקראינה. כעת העיר נצורה.
"פסי הרכבת הושמדו והוריי לא יכולים לצאת מהעיר", הוא מספר, "כלי רכב שנוסעים בכבישים נפגעים מאש חיה של חיילים רוסים. הם לא יברחו לישראל, אלא יעלו הנה כשהם ירצו בכך. בגילם, קשה לעזוב מולדת ולהגיע למדינה חדשה עם שפה חדשה. ניסיתי לשכנע אותם, אבל בשל המצב הקשה החלטנו שהם יישארו בעיר ולא יסתכנו".
לפני כשבועיים, מיכאל ליווה את שגריר אוקראינה לפגישה עם חברי כנסת. לאחר שבכנסת הבינו כי אוקראינית היא שפת אימו, ד"ר משה פוקסמן שעל, מנהל מרכז המבקרים של הכנסת, בישר לו כי ביום ראשון יזדקקו לשירותיו לתפקיד מיוחד.
"ביום חמישי האחרון, כשהבנתי שאני אשוחח עם נשיא אוקראינה, נמלאתי גאווה", אומר מיכאל, "הרגשתי שכך אני מסייע להורים שלי, למולדת שלי. עד עכשיו יכולתי רק לתרום כסף ולעודד את המשפחה מרחוק, וכעת אני במעמד הזה. נפלה בחלקי הזכות לסייע לנשיא עצמו לפנות אל כנסת ישראל. זו החזית שלי, המקום שבו אני יכול לתת יד ולהשתמש בשפת האם שלי ובהכשרה שעברתי".
ואיך ההורים הגיבו? לדברי מיכאל, כשהוא סיפר לאימו על המשימה שהוטלה עליו, היא לא הצליחה לעצור את ההתרגשות. היא אף אמרה לו שהיא ואביו הצליחו שלא לחשוב על המלחמה לזמן קצר. "במקביל, היא אמרה לי שהיא לא רוצה לדעת עוד פרטים כי אולי מצוטטים לקו הטלפון שלה", אומר מיכאל, ומספר עוד כי לפי אימו 26 חיילים אוקראינים נפלו בניסיון להגן על עיר מולדתה, והיא תיארה לו את המצב כקשה מאוד.
"אימא שלי תרמה את הבגדים שלנו לפליטים שאיבדו את בתיהם. לדמיין טנקים נוסעים ברחובות שבהם שיחקתי כילד, זה דבר שקשה בכלל לתפוס", הוא אמר. מיכאל גם נשאל על רגע קשה במיוחד בימי הלחימה, וסיפר על שלושה ימים שלמים שבהם לא הייתה לו כל תקשורת עם הוריו.
"לא ידעתי מה עלה בגורל המשפחה, חשבתי על התרחישים הכי גרועים. הייתי סוג של 'חי-מת׳. ביום השלישי גם הלכתי לכותל", הוא ממשיך, "אחרי שנגעתי באבנים התקשרתי לאבי, ולראשונה מזה שלושה ימים הוא ענה לי. הוא סיפר שכולם בחיים ובריאים, שהוא הצליח לצאת מהעיר לזמן קצר למקום עם קליטה. הוא שיתף אותי במצב הנורא, סיפר שפליטים הרבים שנאלצים לשרוד בקור נוראי מתחת לאפס מעלות. לגבי תפקידי בכנסת, אני מקווה שכיבדתי את המעמד, את המשפחה שלי, את המולדת ואת כנסת ישראל".
