לפעמים יש מה ללמוד מהאמריקנים. בשנות ה-70 של המאה שעברה פעל בניו יורק רוצח סדרתי בשם דיוויד ברקוביץ' שכינויו היה "הבן של סאם". סדרת הרציחות האינטנסיבית שלו, המכתבים המפולפלים ששיגר לתקשורת ממקומות מסתור והטענה שלו שהוא מציית להוראות שהוא מקבל כביכול מהכלב של השכן הפכו אותו לגיבור. לאחר שנתפס פתח במגעים עם הוצאות ספרים ומפיקי סרטים, בשאיפה לעשות הון מסיפור חייו.
עד כאן, אמרו חברי בתי המחוקקים של מדינת ניו יורק. הם ניסחו חוק שאסר על עבריינים או קרוביהם להפיק רווח כספי מהעבירות שעשו. בית המשפט העליון פסל את החוק בנימוק של פגיעה בחופש הביטוי. החוק נוסח מחדש, והפעם עבר גם את משוכת העליון. 41 מ-50 מדינות ארה"ב צירפו את החוק למאגר החוקים שלהן. התרבות הפופולרית האמריקנית ממשיכה לשווק עבריינים על תקן של סלבריטאים, אבל היום קשה לעשות מזה כסף.
חוק "הבן של סאם" חזר לסדר היום לרגל השידור ב"נטפליקס" של סדרה דוקומנטרית על אנה סורוקין (דלווי), צעירה שהוליכה שולל את אצולת הממון והאופנה בניו יורק ("להמציא את אנה"), וסרט נוסף ("נוכל הטינדר") על שמעון חיות (סיימון לבייב), צעיר מבני ברק שהתחזה למיליארדר.
קיים פער מובנה בין העונש שנותן השופט ללקח שנלמד בזירה הציבורית. כדי לגשר על הפער המציא המחוקק את המונח קלון. הקלון מתייחס למה שיעשה הנאשם לאחר ריצוי עונשו
סורוקין הורשעה ונידונה ל-12-4 שנות מאסר. לאחר ארבע שנים ומשהו השתחררה ואז נעצרה מחדש, בידי רשויות ההגירה. היא מנהלת עכשיו מאבק נגד גירושה לגרמניה, המדינה שבה גדלה. במהלך המאסר שלה שכרה "נטפליקס" את שירותיה כיועצת לסדרת הסרטים על מעלליה. היא חתמה על חוזים נוספים, לסרטים דוקומנטריים, ספר, ראיון, תוכנית ריאליטי ומחזה, הכול על הרפתקת חייה. הסכום הגיע למאות אלפי דולרים. הכסף הועבר לעורך הדין שייצג אותה ולקרן לפיצוי הקורבנות. היא לא יכולה להכניס לכיסה ולו סנט אחד.
למה זה נוגע לנו? משום שהכרכור סביב נוכלים מורשעים לא נעצר בניו יורק. שמעון חיות (סיימון לבייב) ריצה תקופת מאסר קצרה בישראל. היום הוא חי בארץ כאדם חופשי. לטענתו, הוא מנהל משא ומתן עם גורמים בינלאומיים על מכירת סיפור חייו ומתכנן קריירה פוליטית. ההצלחה של שידור הסרט ב"נטפליקס" הציפה גל של תגובות שתמציתן אוי-אוי-אוי, מה יגידו על ישראל בעולם. היו ישראלים מודאגים שהתריעו כי מעלליו של חיות-לבייב יוסיפו דלק למדורת האנטישמיות בעולם. כאילו הדימוי של ישראלים בעולם לפני לא היה של תחמנים ונוכלים; כאילו האנטישמיות זקוקה לנתונים.
נוכל הטינדר – טריילר
(באדיבות נטפליקס)
במקום להסתכל החוצה, נסתכל פעם פנימה - מה היחס שמקבלים נוכלים בתרבות ההמונים הישראלית. ציפי לוין-רפאלי ובתה בר רפאלי הורשעו בעבירות מס. עסקות הטיעון שחתמו כללו הודאות באשמה. עכשיו הן מקדמות תוכנית ריאליטי משפחתית ומתכחשות, כל אחת בדרכה, לעונש שקיבלו. במקום גינוי הן מקבלות חיבוק כללי: המאמי-אמא והמאמי-בת.
אינני בטוח אם המיזם העסקי שלהן נופל לקטגוריית החוק האמריקני שאוסר על הפקת רווח מעבירות. מה שבטוח, מי שמעתיר עליהן תהילה וכסף מבקש לגרוף רווח מהעבר הפלילי שלהן. זה כשר, קרוב לוודאי, כשר ומסריח.
או אתי כרייף, השופטת שקבעה סטנדרטים משלה לקריירה של שופט בישראל. כרייף היא עכשיו סלבריטי: עברה הולך לפניה.
עבריינים שריצו את עונשיהם אומרים: שילמנו את חובנו לחברה, הניחו לנו לפתוח דף חדש. לבד מעבירות שכרוכה בהן מסוכנות, עבירות אלימות או מין, אני חושב שהם צודקים. את חובם הם שילמו עד תום. השאלה היא אם החברה שילמה את חובה לעבירות שעשו, לחוקים שהפרו, לדוגמה הרעה שנתנו לאחרים.
נחום ברנעצילום: אלכס קולומויסקיאם נרצה או לא, קיים פער מובנה בין העונש שנותן השופט ללקח שנלמד בזירה הציבורית. כדי לגשר על הפער המציא המחוקק את המונח קלון. הקלון מתייחס למה שיעשה הנאשם לאחר ריצוי עונשו. אם הוא איש ציבור הוא לא יוכל לחזור ולקבל משרה ציבורית במשך שנים.
בעונש הזה יש היגיון וצדק. לכן קוממה כל כך העסקה המקילה שחתם היועץ המשפטי לממשלה עם אריה דרעי. בתוך לילה הפך דרעי מעבריין שמודה בענווה באשמתו לקורבן שלועג להרשעתו. זה בלתי נסבל, כשם שבלתי נסבל היחס הסלחני של ראשי הליכוד לאיתמר בן-גביר, עבריין בעבר, פירומן בהווה.
תרבות ה-VIP לא מכירה באחריות, לא מכירה באשמה, לא דורשת חרטה. כולם צדיקים בסדום.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
