קנס של 3,000 שקל ומאסר על תנאי - זה כל מה שמדינת ישראל הצליחה להשית על יעקב ליצמן בפעם היחידה שבה הוא נתפס בגין הפרת אמונים בוטה: שימוש במערכת הממשלתית, ולמעשה בכספי המסים של כולנו, כדי לסייע לעבריינית מין מהחסידות שלו. סוף כזה היה מקומם לגבי כל נציג ציבור שסרח, אבל הוא מקומם שבעתיים כשמדובר בליצמן. שהרי הוא שכלל והביא לשיאים חדשים את הרעיון ששר בממשלה האמון על מערכת כה רגישה כמו מערכת הבריאות רשאי להשתמש במעמדו, בתפקידו ובמערכת שעליה הוא מופקד בעיקר כדי לשרת את האדמו"ר שלו, אחר כך את המגזר שלו, ורק בסוף הרשימה, ובעדיפות אחרונה, את הציבור כולו.
הסדר הטיעון העלוב עמו הוא עוד הודאה של מדינת ישראל בעובדה שהאוטונומיה החרדית, שליצמן הוא נציגה המובהק ביותר, נמצאת בשולי החוק הישראלי. ליצמן הוא אחד הסמלים הבולטים של השיטה החרדית להקמת מדינה בתוך מדינה, אבל הוא לא הממציא שלה וודאי לא היחיד הפועל לאורה. אישיותו הלא נעימה, והבוטות שבה פעל, הבליטו אותו לרעה כמי שרק מעייני החסידות והמגזר שלו בראשו. אבל מאז 1977 כל נציגי הציבור החרדי פועלים בדיוק בדרך הזו ורק עוטפים את פעולותיהם במתק שפתיים וחיוך נוטף דבש. לפחות ליצמן לא ניסה להסתיר את הכיעור. בתקופתו מערכת הבריאות ידעה שהיא עובדת לפני הכל עבור האדמו"ר מגור ועבור המגזר החרדי.
במדינת ישראל של היום קיימות שתי אוטונומיות חזקות: החרדים והמתנחלים. שתי הקבוצות הללו נהנות מפריבילגיות אדירות, ממימון מדינה שמן במיוחד, ממערכות חינוך עצמאיות או עצמאיות למחצה ובעיקר ממעמד שמקשה על החוק לשים עליהן את ידיו. כחלק מהקואליציה ששולטת במדינה במרבית 45 השנים האחרונות, הם נהנים מקרבה לשלטון ומיכולת פנומנלית לייצר נציגי ציבור שבאים לעבוד למען האוטונומיה ששלחה אותם.
ממשלת בנט-לפיד הוכיחה שמעמדם כה חזק עד שגם כאשר הם לא ממש בשלטון, מספיק ניר אורבך אחד כדי להבטיח שהפריבילגיות למתנחלים רק יתעצמו, ומספיק שיהיו פוליטיקאים כמו גדעון סער ובני גנץ שמפנטזים על ברית עתידית עם החרדים כדי שגם מעמדם של אלו ייפגע רק במעט.
(צילום: אורי דוידוביץ)
אינני בא לקרוא - בפעם ה-1,000 - לנציגי ציבור חילונים להילחם באוטונומיה החרדית או המתנחלית. זו משימה שהם לא מסוגלים לעמוד בה. אני חושב שאנחנו החילונים צריכים לפעול בדיוק הפוך: ללמוד מהמתנחלים והחרדים ולעשות אותו הדבר עבור עצמנו.
הסיבה היחידה שבעטיה חילונים ליברליים מסוגלים לחיות במדינה שהפכה לדתית-לאומנית היא שגם אנחנו חיים בסוג של אוטונומיה חילונית-ליברלית, בעיקר אך לא רק, בתל אביב ובסביבתה. אלא שבניגוד לחרדים ולמתנחלים, האוטונומיה שלנו פרוצה ופריכה. יעידו על כך העמותות המיסיונריות דוגמת חב"ד והגרעינים התורניים שעוסקות יומם ולילה בניסיון לשנות את צביון האזורים החילוניים, מערכת החינוך שלא מוגדרת כחילונית ולכן פרוצה למגפת ההדתה הפושה בה, או כפיית ההפרדה המגדרית ואפליית הנשים לרעה בכל חלקה שאליה חודרים הדתיים – מהצבא ועד האקדמיה.
רם פרומןיונתן בלוםכמובן שגם בכל הקשור לשימוש בכספי מדינה אנחנו שלימזלים רציניים. כשכבר מגיעים נציגינו לשלטון הם מצליחים במקרה הטוב להפנות כספים להדתה "פלורליסטית" (התחדשות יהודית וכדומה) שאינה טובה בהרבה מההדתה המסורתית.
אם כך, במקום לזעוק בפעם המיליון עד כמה מתסכל שליצמן וחבריו הקימו כאן אוטונומיות מבוצרות וממומנות היטב שאפילו יד החוק לא מגיעה אליהן, עדיף שנלמד מהם ונבצר את האוטונומיה שלנו כדי שנוכל לחיות בה חיים חילוניים וליברליים בלי שמדינת ישראל הדתית והלאומנית תנסה כל הזמן להפוך אותנו למי שאיננו רוצים להיות.
- ד"ר רם פרומן הוא יו"ר הפורום החילוני ומחבר הספר "הדרך החילונית"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
