תפקיד הדת בסכסוך הישראלי-פלסטיני נתון בוויכוח עתיק. יש מי שמשוכנעים ששורש העימות הוא יהודי/אסלאמי ומציגים לראייה את תפקידם של הר הבית/מסגד אל-אקצא וסמלים דתיים אחרים ב-100 שנות האלימות. מנגד אחרים משוכנעים שהדת איננה הבעיה אלא הפתרון: אם המאמינים היהודים והמוסלמים (ובמידה רבה גם הנוצרים) מאמינים שיש לנו אב משותף, אז הנה לכם תשתית לפיוס ושלום. עובדה שהמפלגה הערבית הראשונה שחצתה מהאופוזיציה לקואליציה הייתה רע"מ של התנועה האיסלמית. הם גם מזכירים שממילא המלחמות האיומות במאה ה-20 הובלו בידי מנהיגים לאומנים חילונים ואף אנטי-דתיים.
יסלחו לי המתדיינים, אבל בעיניי מדובר בוויכוח עקר ומיותר. ההיסטוריה לא מכריעה בעניין. בלתי אפשרי לבודד את המרכיב הדתי ולראות אם בשקלול כל הגורמים הוא מלבה מלחמות או דווקא מפחית קונפליקטים ומקרב בין בני אדם. לכן, במקום להתווכח יהיה יעיל יותר אם נייצר בעצמנו את המציאות. אל תגידו יום יבוא וגו'.
האזור בין הים התיכון לנהר הירדן הוא מרחב עם זהות דתית עמוקה, בקרב יהודים, מוסלמים ונוצרים כאחד. יותר מ-80% מקיימים מסורות וריטואלים דתיים כמו ציון חגים, צומות, ציון השבת/שישי/ראשון ועוד. יהיו שיגידו שאפילו המיעוט החילוני הקטן בשלוש הדתות מהווה המשך של רצף דתי-מסורתי, בראש ובראשונה ביהדות שהיא גם זהות לאומית ותרבותית. לכן, כמו בסיפור על חכם הזן והפרפר שבכף ידו, זה בידיים שלנו לקבוע אם הדתות והמסורות יהיו אמצעי לחיבור וטיפוח פיוס ושלום, או כלי להפרדה, סכסוך וחרחור מלחמה.
במאי האחרון הייתי בעיצומה של החלטה כזו. בהשראת יובל לפטירתו של הרב אברהם יהושע השל (שהיה דוגמה ומופת לפעילות בין-דתית וזכור כמי שצעד לצד מרטין לותר קינג בסלמה ב-1965) החלטנו בקול רבני לזכיות אדם, יחד עם ד"ר דרור בונדי (המתרגם המרכזי של השל) וארגונים ואנשי דת נוספים, יהודיים וערביים, לקיים צעדה בין-דתית בירושלים. רצה הגורל והתחלנו לצעוד כשנורו לישראל הרקטות הראשונות של הג'יהאד האיסלמי במבצע "מגן וחץ". בכל זאת קיימנו טקס בכיכר ציון, צעדנו לאורך רחוב יפו וסיימנו באירוע עם פיוטים, שירה ותפילה. לאורך הדרך נתקלנו בכמה פעילי ימין שהגיעו להפריע, אבל גם בסקרנים, רבים מהם חרדים שהתעניינו ושוחחו איתנו. זו הייתה הדגמה מושלמת לאמרה המפורסמת של הרב השל מהצעדות ב-1965: "הרגשתי שהרגליים שלי מתפללות".
בימים של מלחמה וקטל חסרי תקדים אנחנו יכולים להכניס את הכיפות, הטליתות, הצלבים וספרי הקוראן לארונות ולהחביאם היטב. מנגד, אנחנו יכולים להתעקש להוציא אותם אל המרחב הציבורי ואפילו לחבר ביניהם. אנחנו יכולים לדבוק בתפיסה שמדובר בערבים נגד יהודים וציונים נגד פלסטינים, ומנגד אפשר לנסות לבנות קואליציה של אנשי ונשות דת מתונים שמדברים את השפה שרובנו מחוברים אליה ולהגיד - עדיפים החיים על המוות, עדיף הטוב על הרע. אנחנו מחויבים לכבוד האדם באשר הוא. דבר לא מצדיק פגיעה חסרת אבחנה בחפים משפע. דבר לא מצדיק השפלה, ביזוי והרג של "האחר".
אבי דבושצילום: גדי קבלוהאב המשותף שלנו, אברהם, הוא בסיס מוצק לתפיסה הזו. במובנים רבים הוא היה פעיל זכויות האדם הראשון. כשעמד מול האל והתריס: "האף תספה צדיק עם רשע?", והתווכח על מספר הצדיקים בסדום ועמורה, הוא סימן קו ערכי ברור. אנחנו נמצאים בתקופה שבה הפחד גובר על התקווה והכוח על הערכים. חיבור בין-דתי אמיץ יכול לבודד ולהוקיע את דרכם של הרשעים, וכפי שמייחל דוד המלך בפרק הראשון של תהלים: "ודרך רשעים תאבד".
לקראת החנוכה החלטנו לצאת שוב למרחבים הציבוריים ולקיים ארבעה אירועים בין-דתיים בדגש על פעולה הומינטרית לטובת יהודים וערבים. בחירה עיקשת בקו המחבר הזה היא המימוש הטוב ביותר של הציווי המקראי "ובחרת בחיים".
- אבי דבוש הוא ממייסדי "ארץ לכולם" ותנועת הפריפריות. מחבר הספר "מרד הפריפריות" ומנכ"ל קול רבני לזכויות אדם
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
