הכל בזכות החינוך | מאיר אבן שימול, באר שבע
הלב נשרף והבטן מתהפכת למראה התמונות והסרטונים שמגיעים משדה הקרב ומהסיפורים של משפחות הנרצחים, החטופים והפצועים. אחרי כמה ימים מסויטים כאלה אפשר וצריך "לקום מהשבעה", להרים את הראש ולחשוב על מחר. כאיש חינוך שליווה במרוצת השנים מאות צעירות וצעירים שבגרו ולבשו מדים, הלב שלי נודד אל מיטב לוחמינו שמסכנים כעת את חייהם ועושים מעשי גבורה של ממש. הם תוצר של מערכת החינוך הישראלית. לא כאלה שמתעסקים בפוליטיקה או באינטרסים. הם משלנו, מלח הארץ.
הלוחמים חיילי העורף עצרו את חייהם, השאירו את משפחתם בבית והתגייסו כדי לקחת חלק במאמץ המלחמתי ובהגנה על המדינה. הגיוס הרב מעיד גם על מערכת חינוך שמצליחה להטמיע את הערכים החשובים באמת ומסייעת לדור הצעיר בעיצוב דמותו הבוגרת. בתור אנשי מערכת החינוך אנו מסתכלים לא פעם על הישגים לימודיים ועל הצטיינות תלמידינו, אבל ישנם הישגים נוספים שבעיניי חשובים לא פחות ואף יותר. אולי אנחנו במדינת ישראל לא נמצאים במקום הראשון במדדים העולמיים במתמטיקה או בכימיה ואין לנו מאה אחוזים בזכאות לבגרות, אך בערבות הדדית, נתינה, תרומה לקהילה וחוסן אנו ללא ספק מספר אחת. העשייה הערכית, הענפה והמגוונת שאנו מנחילים לתלמידינו היא כוחה של מערכת החינוך, כוחה האמיתי של מדינת ישראל.
הכותב הוא מנהל תיכון טכנולוגי "עתיד מחנה נתן" בעיר
לזכר | מאיה קורן, צוקים
לזכר הצעדים הראשונים שלא יתועדו
לזכר סימוני הגובה על המשקופים שלא יימדדו
לזכר הזיפים המביכים שלא יגלחו
לזכר הכישלונות המפוארים שלא יופרכו
לזכר בני הזוג לשעבר שלא יזרקו
לזכר השפתיים הסמוקות שלא ינשקו
לזכר הסיגריות של אחרי שלא ישאפו
לזכר נרות יום ההולדת שלא יינשפו
לזכר גרסאות ההכרות הסותרות שלא יאמתו
לזכר הזרתות ברגליים שלא יבעטו
לזכר פולי הקפה של הבוקר שלא ייקלו
לזכר המתכונים של סבתא שלא יתגלגלו
לזכר השירים שלא יוקלדו, שלא ינוקדו,
שלא יולחנו, שלא ינגנו, שלא ישמעו, שלא ייגעו
שלא יהיו
אהבה חובקת עולם | יוסי אשד, סידני, אוסטרליה
זה היה ויישאר לעולם סיפור אהבה. לא רק ביני, כשליח של JNF Australia, לאופיר ליבשטיין ז"ל, ראש המועצה האגדי של המועצה האזורית שער הנגב; גם לא רק בין אנשי הדרום לארגון שלנו, או לכל חברי הקהילה היהודית באוסטרליה. זה סיפור אהבה של קשר נצחי ומחויבות אמת בינינו הישראלים - לכלל העולם היהודי.
התקפת הטרור של יום שבת, 7.10.23, הביאה אלינו את מלחמת העצמאות השנייה. התקפה נפשעת נגד הקהילה היהודית הגדולה בעולם, מדינת ישראל, ולא "רק" נגדה. מי שרצח את אופיר בכפר עזה, את עדנה מלקמוס מאופקים, את סרן יפתח גורני מבאר מילכה, את עוואד דראוושה מאיכסל וכל 1,400 הנרצחים, היה עושה זאת באותה מוטיבציה ובאותה חדווה גם למייקל מסידני, לשרה משיקגו ולדניאל מבואנוס־איירס.
אם מישהו דאג בחודשים האחרונים, או עדיין דואג לצביונה היהודי של מדינת ישראל, הרי שהטרוריסטים נתנו כעת "תעודת כשרות" חד־משמעית לכולנו, כממשיכי דרכה של התנועה הנאצית: ישראל היא קודם כל מדינת העם היהודי.
אופיר פעל רבות סביב הקשר עם התפוצות, היה ידיד אמת של רבים בקהילת היהודית של אוסטרליה, ביקר והוביל איתנו מסעות התרמה למען תושביו. הקמפיין האחרון היה למימון בניית גני ילדים מאובטחים ובטוחים בשער הנגב. כיו"ר הנהלת תנועת הבונים 'דרור', הוא פעל רבות לקידום ולחיזוק הקשר עם ילדים ובני נוער יהודיים בקהילות מסביב לעולם.
הניצחון ההכרחי והמתחייב במלחמת העצמאות השנייה של צה"ל הוא הכרח לכלל העולם היהודי, כי מה שקורה כאן מהדהד בכל העולם. "גורל משותף של כלל עם ישראל" זו לא רק אמירה ריקה אלא אמת לאמיתה, וכדאי שכך נראה את הדברים. לא מאוחר לייצר שיח משותף ומחבר עם כלל הקהילות היהודיות בעולם. כמו שאופיר היה ממשיך לעשות היום, לו נשאר איתנו.
יוסי אשד מתגורר בסידני, אוסטרליה, כשליח JNF. נכתב לזכרו של אופיר ליבשטיין, תושב כפר עזה וראש מועצת שער הנגב, שנרצח בהגנה על קיבוצו
לב ברזל | אורלי ברזילי, גבעת שמואל
עוד מעט החושך יגיע מוקדם יותר
פחד הצללים יקדים את דפיקותיו בחלון ובלב.
סיוטים של מלחמה ישתחלו לתוך הנשמה שעה אחת קודם.
בשביל מה?
יש לנו לילה שלם לרמוס כל בדיל שינה.
אז למה שעה קודם?!
בים הצער הגדול אני מוצאת את עצמי חושבת
איזה נעליים לנעול היום מתוך האוסף העצום,
כדי להספיק להגיע בריצה מהירה לממ"ד.
לפעמים אני חולמת שיהיה לי לב מברזל
שלא ארגיש, שלא אבין, שלא אסדק.
כי לב מברזל הוא אטום, חסין.
אולי אני בכלל לא צריכה לב,
אלא כיפת ברזל שתשמור עליי מלהבין, מלחלום, מלדעת.
אבל גם אם היה לי לב ברזל ואם הייתה לי כיפה,
הייתי נמסה. מהזוועה.
מלחמת הקיום שלי היא להרים ראש כל יום, אפילו בקטנה.
לא לשקוע, להמשיך לעשות טוב. להמשיך לחייך.
כי אולי החיוך שלי, הוא היחיד שראית היום.
מעוניינים לכתוב לנו? שלחו ל-mesaprim23@gmail.com