כל ניסיון לנתח ולפרש בזמן אמת את המלחמה באוקראינה נתון למגבלה בסיסית קשה: כשמדובר באירוע כה משמעותי, בסדר גודל של פיגועי 11/9 או נפילת חומת ברלין, נבין את השלכות העומק רק בחודשים הבאים, בשנים הקרובות ואולי אפילו מעבר לכך. ובכל זאת, חשוב לנסות להעמיד ניסיון צנוע להצביע על כמה תהליכים אפשריים ותובנות מאירוע, שכמו מגפה עולמית או מחסור פוטנציאלי בחיטה, נדמה היה שנוכל לקרוא עליו רק בספרי ההיסטוריה: מלחמה באירופה.
בין ג'ורג' בוש האב (שבקדנציה שלו קרסה ברה"מ), לבין ג'ו ביידן (שבקדנציה שלו נראה שמסך הברזל עלול לרדת שוב) ישבו בבית הלבן ארבעה נשיאים בעידן פוסט המלחמה הקרה. באופן מעניין, הם גם ארבעת הנשיאים היחידים עד כה שנולדו במהלכה. ביל קלינטון, ג'ורג' בוש הבן ודונלד טראמפ הם ילידי 1946, וברק אובמה נולד ב-1961. הם נולדו לתוך עולם שבו שתי מעצמות-על מתחרות זו בזו על הגמוניה, אבל בתקופת כהונותיהם אף אחד מהם לא התמודד עם עולם דו-קוטבי.
קלינטון היה נשיא בשנות ה-90, שנתפסו אז כ"קץ ההיסטוריה" וכניצחון הבלתי-נמנע של הדמוקרטיה הליברלית והקפיטליסטית על שיטות המשטר המתחרות. בוש הבן הוביל את "המלחמה בטרור" בעקבות פיגועי התאומים והפיל משטרים בעיראק ובאפגניסטן. אובמה ביקש להתנתק מהעולם הישן כדי להפנות את המשאבים האמריקניים לזירה העולה - מזרח אסיה - אך מצא את עצמו מתמודד שוב ושוב עם משברים במזרח התיכון ועם רוסיה אגרסיבית מאי פעם. טראמפ כפר בעצם תפקיד המנהיגות העולמי, ראה בו עול על כתפי ארה"ב ופעל ליצור סדר עולמי מבוסס אינטרסים, שבו יוכל להתחרות כראוי ביריבותיו, ובראשן סין.
לסין יש אינטרס בסיסי לראות את צניחתה של רוסיה (וזה עוד לפני האיומים של ארה"ב שלפיהם סיוע למוסקבה יגרור סנקציות על ייצוא טכנולוגי. כשהמנייה הרוסית תהיה בשפל - סין תגרוף את השלל
ביידן אולי לא יודה בזה, אבל מבחינת ראיית האיום הוא לא שונה במיוחד מטראמפ: שניהם סבורים שסין היא המדינה היחידה שמציבה איום כלכלי, צבאי, טכנולוגי ופוליטי על ארה"ב ועל הסדר העולמי (שארה"ב היא המרוויחה העיקרית ממנו). אלא שבניגוד לטראמפ, ביידן מבסס את כל האסטרטגיה שלו על קואליציות. כדי להתמודד כראוי עם סין, על גודלה וכוחה, הוא מבקש לגייס לצידו את השותפות האידיאולוגיות של ארה"ב, דמוקרטיות ליברליות מקנדה ועד אוסטרליה.
המלחמה באוקראינה היא דוגמה מובהקת לאופן שבו ארה"ב הצליחה לגייס קואליציה של דמוקרטיות כדי להעניש מדינה סוררת. הסנקציות העולמיות שהובילה פוגעות בכלכלה הרוסית, במעגל המקורבים של ולדימיר פוטין ובמעמדו הציבורי; מדינות מכל העולם מספקות לצבא אוקראינה אמצעי לחימה - כולל קטלניים, כמו טילי נ"ט ונ"מ; וברית נאט"ו, שפוטין היה רוצה לראותה מתפוררת, מאוחדת ומלוכדת מאי פעם.
(צילום: משי בן עמי)
היו מי שחשבו ששובה של מלחמה באירופה תעיר את האמריקנים, תזעזע את הדור השאנן שצמח אחרי מלחמת העולם השנייה והתרגל לעולם בלי מלחמות גדולות. אבל דווקא בשל הזיכרון של חיילים אמריקנים מקיזים את דמם בווייטנאם, בעיראק ובאפגניסטן (שלושתן מתחרות על התואר המפוקפק "המלחמה המיותרת אי פעם"), הפעילה ההנהגה האמריקנית את כל כוחה הכלכלי והמדיני נגד רוסיה, מבלי לשלוח חייל אחד לשדה הקרב. ביידן, כמו שני קודמיו בבית הלבן, נבחר כדי לסיים מלחמות מיותרות, ואין דבר שהוא - ולא פחות חשוב, הציבור האמריקני - מעוניין בו פחות מאשר להתחיל מלחמה חדשה ביבשת ישנה.
נישואי נוחות של רוסיה וסין
לארה"ב יש את מערכת הבריתות המערביות שבנתה, ולשתי יריבותיה הגדולות - רוסיה וסין - יש זו את זו. המלחמה באוקראינה היא הזדמנות טובה לבחון את מערכת היחסים בין שתי המעצמות ולאמוד על טיב הקשר ביניהן.
בסין חיים 1.4 מיליארד בני אדם, ברוסיה 144 מיליון (ואוכלוסייתה מצטמקת); התמ"ג הסיני עומד על 16.8 טריליון דולר, הרוסי על 1.6; קצב הצמיחה הממוצע של הכלכלה הסינית בשני העשורים האחרונים היה 9.13%, ואילו של רוסיה 3.6% (לפי נתוני הבנק העולמי).
מבחינת תקציב ביטחון, סין מוציאה פי ארבעה יותר מאשר רוסיה במספרים אבסולוטיים (252 מיליארד דולר לעומת 61 מיליארד), אבל פחות ממחצית כאחוז מהתוצר (1.7% בסין לעומת 4.3% ברוסיה). אפשר להמשיך עוד ועוד, אבל המספרים מדברים בעד עצמם: אמנם בהילוך איטי, אבל סין נוסקת - ורוסיה מתרסקת.
לפני כשנה, בנאומו הראשון כשר החוץ, מנה אנתוני בלינקן שמונה סוגיות-על שמדיניות החוץ האמריקנית תתמקד בהן. שבע מהן היו סוגיות חוצות-גבולות, מאקלים ובריאות ועד דמוקרטיה וטכנולוגיה. השמינית הייתה סין. הוא הדגיש שרוסיה, כמו איראן וצפון קוריאה, היא עדיין מדינה חשובה, אבל אינה מוגדרת "סוגיית ליבה".
בימים הראשונים של המלחמה באוקראינה נדמה היה שהקונספציה של בלינקן (כלומר של ביידן) נכשלה. נדמה היה שלמרות הנתונים הכלכליים הירודים רוסיה היא עדיין בעלת יכולות מעצמתיות - בעיקר צבאיות - ועם שאיפות בהתאם. ככל שעבר הזמן והתרבו הדיווחים על אמצעי לחימה לא מתוחזקים, טנקים שלא תודלקו מספיק, חיילים שנכנעים ללא קרב ופנייה רוסית לבעלות בריתה, מסין ועד סוריה, כדי למלא את השורות ואת הימ"חים, מסתמן שהדוב הרוסי האימתני רזה וחלש ממנה שחשבנו. בפרפראזה על דבריו של פרופ' דן בן-דוד, רוסיה לא יכולה להחזיק צבא שמתאים למאה ה-21 עם משק שנתקע במאה ה-20.
אבל מי שמצפה שסין תיחלץ לעזרת בעלת בריתה צפוי כנראה להתאכזב: הברית הרוסית-סינית היא נישואי נוחות שנובעים בעיקר משנאת המן (המערב) ופחות מאהבת מרדכי. סין זקוקה למשאבי האנרגיה הרוסיים (15.5% מהנפט שסין ייבאה ב-2020), ויש לה אינטרסים כלכליים וגיאופוליטיים במדינות מרכז אסיה (שרוסיה רואה בהן חצר אחורית), בקוטב הצפוני ואף בסיביר.
גם הפער התרבותי בין השתיים - שתי ציוויליזציות ותיקות ומתחרות, עם שפה, תרבות ודת שונה - לא תורם לקירוב לבבות. לסין יש אינטרס בסיסי לראות את צניחתה של רוסיה (וזה עוד לפני שניקח בחשבון את האיומים של ארה"ב שלפיהם המשך סיוע למוסקבה יגרור סנקציות על ייצוא טכנולוגי לסין), וכשהמנייה הרוסית תהיה בשפל - סין תגרוף את השלל.
אין לנו על מי להישען
עם תחילת המלחמה באוקראינה החלו להישמע זמירות מוכרות באולפני החדשות וברשתות החברתיות בישראל: "אסור לסמוך על אף אחד", "האמריקנים הם משענת קנה רצוץ", "מול אויבים צריך להפגין עוצמה" ו"הבטחות בינלאומיות לא שוות את הנייר שעליהן נכתבו".
באמירות מסוג זה יש כמובן גרעין של אמת, אבל צריך להתייחס אליהן בערבון מוגבל. מאז הקמתה יישמה מדינת ישראל דוקטרינה ביטחונית שלפיה היא תגן על עצמה בכוחות עצמה - שילוב של לקחי ההיסטוריה והעובדה שאנחנו מדינה קטנה בשכונה עוינת. הדוקטרינה הזו הפכה את צה"ל לאחד הצבאות החזקים והמתקדמים בעולם, אך גם עזרה לבסס את יחסיה של ישראל עם ארה"ב. בניגוד לשותפות מרכזיות אחרות של וושינגטון, כמו דרום קוריאה או גרמניה, בישראל לא מוצבות אוגדות אמריקניות שאמורות להגן עליה בחירום. דם אמריקני לא יישפך בהגנה על הגליל, הנגב או ירושלים. בעיני מי שמעוניין להפחית את המעורבות הצבאית של ארה"ב בעולם, המשמעות היא שישראל היא שותפה שווה, ולא "אוכלת חינם" כמו אירופה או דרום קוריאה.
רותם אורגאבל הפסוק "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" לא יכול להתקיים במציאות. מהתבוננות במצב כיום ברור לחלוטין שישראל זקוקה לארה"ב: הסיוע האמריקני, שבהתאם להסכם שחתם אובמה בשלהי כהונתו עומד מדי שנה על 3.3 מיליארד דולר (לחימוש) ועוד חצי מיליארד (לכיפת ברזל), הוא רק ההתחלה. הווטו האמריקני באו"ם, תהליכי מחקר ופיתוח משותפים, שיתופי הפעולה המודיעיניים והטכנולוגיים, ההזנה ההדדית של תעשיות ההייטק ואפילו דימוי העוצמה של ישראל כמי שיש לה גב, הם נכסים קריטיים בביטחון הלאומי.
אמנם גם ארה"ב מרוויחה מהיחסים המיוחדים האלו, אבל כמו כל מערכת יחסים, חשוב לשמר אותה ולטפח אותה. אף אחד לא אוהב שמתייחסים אליו כאל מובן מאליו, וארה"ב היא לא יוצאת דופן.
- רותם אורג הוא חוקר ומרצה על הקשר בין פוליטיקה לבין מדיניות חוץ-אמריקנית. עורך הבלוג וושינגטון אקספרס ומייסד "הברית הישראלית-דמוקרטית"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
