פחדנו לאבד רגע, וגם קצת אחד את השני, ולהמשיך לתעד בלי לשכוח מה היה. בתוך ההמון הצפוף והסואן, עשרות אלפי פליטים שגדשו את המסדרונות, המנהרות, הרציפים והאולמות של התחנה המרכזית של לביב (שכילדים שמענו את שמה מפי הסבים והסבתות כ"לבוב"), ההמולה הייתה רבה והקור היה נורא.
רק להוציא את היד מהכיס וגם את העט ואת הפנקס או המחשב, במקרה שלי, או ללחוץ שוב ושוב על הדק המצלמות, במקרה של זיו, היה גורם לאובדן תחושה אחרי זמן קצר. מינוס 8 מעלות ברגע טוב. אז בתוך ההמולה גם כתבנו על הידיים. זיו כתב על כף היד שלו "חרקוב 100 ילדים" ואחר כך את מה שהבין מהמילה באוקראינית שהכתיבו לו, ואת הפירוש שלה באנגלית, "green forest".
והנה על היד של הצלם הגאון הזה הסיפור כולו – בית היתומים הזה, שפירוש שמו באוקראינית "היער הירוק", הופצץ בחרקוב, ופונו ממנו 100 הילדים היתומים שהגורל התאכזר אליהם כל כך עד אז, בלי קשר למלחמה. והנה הם שוב מפונים, עם איימת ההפצצות בעיניים, חלקם עוללים ממש, ומגיעים ברכבת לתחנה המרכזית של לביב. הם מורדים מרכבת אחת, כדי שקבוצה של נשים תנסה לטפל בהם. זיו צילם אותם מועלים לרכבת לפולין. וזיו מתקתק במצלמה ורושם על היד שלו שלא נשכח.
ואני ראיתי אחד מהם מאבד את ההכרה. עיניו נותרו חצי פעורות במבט נטול הבעה. והאישה שמטפלת בו נושאת אותו, חסר תנועה ופיו פתוח, בצעקות בתוך ההמון, כדי לנסות ולהגיע לרופא שמי יודע היכן נמצא. זיו המשיך לתקתק במצלמה ואני נותרתי עם זיכרון הילד המעולף פעור העיניים. וניסיתי להסתיר מזיו והפיקסר שלנו אולג את הדמעות שעלו בי בכל פעם שנפגשנו בימים האחרונים עם הפליטים האלה, אלפים ועשרות אלפים. תראו את התמונות שזיו צילם ותבינו.
ראיתי הרבה אסונות אבל הפעם זה נוגע אחרת. אולי זה בגלל שאני רואה את האסון הזה גם דרך העיניים של יאנה, אשתי, שנולדה שם, והשאירה מאחור ארץ הולדת, זיכרונות וחברים רבים. עשינו שיחת וידאו והיא פתאום זיהתה את התחנה המרכזית הזו, דרכה עברה בנסיעות הרבות לסבתא שלה. היא זכרה במדויק כל רציף ומסדרון, ואולי משום שבכל מקום ראיתי פרצופים מוכרים מהרחוב בישראל, מהשכנים, לרגע אחד הייתי יכול להישבע שראיתי את סבתא שלי באחת הקשישות שם.
אבל נדמה לי שזה בעיקר דמעות של כעס על איך יכול להיות שאנחנו עומדים מנגד ולא עושים מספיק, בטח עושים פחות מכולם, כדי לסייע במשהו. העזרה שלנו לא הייתה משנה את המצב, ושלא כמו ברצח העם בסוריה – לא היינו יכולים למנוע פה דבר. אבל איך ייתכן שדווקא אנחנו, שסבתא שלי ברחה עם אמא ביערות הללו אחרי שהנאצים רצחו את בעלה, והן התחננו למעט עזרה, שנוסדנו על ברכי חורבת יהדות אירופה, לא מתגייסים באופן מלא לטובת היתומים מבית היתומים "היער הירוק" מחרקוב?
זו הגירת ההמונים הראשונה שבה הפליטים נעים עם חיות הבית שלהם. רק מי שיש לו חתולים יודע עד כמה קשה להחזיק חתול בכלוב ולנסוע איתו אלפי קילומטרים, לדאוג לצרכיו בלי שיברח או ישתגע סופית. אבל אפילו החתולים, נדמה, תפסו רוח ומשמעת קצת אחרות, ורובם נראים שקטים, חלקם אפילו נינוחים. "אבל אנשים וחתולים צריכים גם לאכול", אומר אחד ממנהלי מרכז המתנדבים הראשי של לביב.
העיר הזו היא השער המרכזי לפליטים לצאת החוצה, בעיקר לפולין. 2.5 מיליון כבר יצאו מהמדינה, חלקם הגדול דרך לביב, רובם דרך תחנת הרכבת שלה. אבל לביב היא גם השער המרכזי לסיוע ולציוד אזרחי וצבאי אל תוך אוקראינה.
זו עיר גדולה ומאורגנת ומצוידת, גם רחוקה ומהקרבות ולא נפגעה מהם, גם כי הועברו אליה נציגויות זרות רבות וצוותי תקשורת בהם הרוסים כנראה חששו לפגוע. היא גם קרובה לגבול עם פולין, המדינה שהתגייסה יותר מכל מדינה אחרת: גם לקלוט פליטים, וגם לשמש קרש קפיצה לתוך אוקראינה.
"מרכז המתנדבים 'Humanitarian Aid Center' הוקם תוך כדי תנועה", מספר ס'. בימים רגילים הוא משמש כעובד מקומי בתפקיד בכיר בשגרירות ארה"ב בקייב, אך עם פינוי השגרירות ביקש להישאר, עבר ללביב, והעמיד עצמו לרשות המרכז שהלך והתעצם. כיום הוא מונה כ־100 עובדים המרכזים את הפעילות מבניין גדול במרכז לביב, המשמש מרכז עצבים לאינספור משלוחים ונתיבי אספקה.
"אנחנו מחברים בין תרומות ממקומות שונים למשאיות שמוכנות להגיע עד הגבול, למשאיות שלוקחות את הציוד מהגבול והלאה", מספרים שם. והם מקבלים הכול, גם את הבגדים שנתרמו מישראל, וגם מפזרים את הציוד – ביגוד, אוכל, אוכל לילדים, תרופות, צעצועים, ציוד מגן אישי פריטי וגם כמויות אדירות של מזון לבעלי חיים שהם מעבירים לפליטים.
יש פה התגייסות בינלאומית אדירה. "לא היינו סתם מופתעים מההתגייסות הזו", אומר אנדרו סולים, ראש המחוז בו נמצאת העיר לביב, "היינו בשוק מזה. היינו בטוחים שפולין ושאר האיחוד האירופאי יסגרו את הגבולות וישלמו רק מס שפתיים, אבל הם התנהגו בדיוק הפוך".
מחוץ לתחנה המרכזית הציבו שורה של סירי ענק. באחד מהם – תה. באחד מהם קומפוט. ובגדול מכולם מבשלים 1,200 מנות מרק ירקות, בוחשים בתבשיל מהביל ענק. והאישה המבוגרת, שקודם ברגע של עייפות ועצבות בלבלתי בינה לסבתא שלי, לוגמת ממנו ואומרת משהו באוקראינית, שתורגם לי כ"זה טיפה חריף מדי". שזה בדיוק מה שסבתא שלי הייתה אומרת באותו מצב.
