(צילום: אבי חי)
ב-2022 הציבור הישראלי כבר לא מאיים על אף אחד. אולי כאומה אנחנו נתפסים כאסופת מוחות חריפים שיודעים לייצר אמל"ח, סטארטאפים ותכנים טלוויזיוניים, אבל כצרכנים אנחנו פריכים, נטולי אג'נדה או חזון, אסופת דגים מותשים ששוחים עם הזרם. עמוד שדרה מקוטג'. וזה לא כי אנחנו מטומטמים לגמרי, זה כי הופקרנו על ידי המדינה בחזית הצרכנית, נטולי כיפת ברזל מול יוקר המחיה.
עבור מרבית אזרחי ואזרחיות ישראל, המלחמה האמיתית מתרחשת מדי יום מול המדף בסופר. לו הייתה נשמעת אזעקת צבע אדום בכל פעם שהציבור מתקשה למלא את המקרר, או מכניס אליו מוצרים בסיסיים במחיר מופרע - היינו מתחרשים מזמן. אבל אנחנו לא מתחרשים וגם לא מתעוורים, וחוזים שוב ושוב בבריונות הכלכלית מכיוונם של היבואנים והמשווקים שעושים בנו כרצונם. הם מעלים, אנחנו קונים. הם מעלים עוד קצת, אנחנו מתלוננים, אולי מעלים איזה פוסט מחאה במרשתת, ואז קונים. לו היה מדובר ברוסטביף מעושן, פסטת סלק או תרכובת מזון לתינוק מחלב עיזים אורגני - היינו יכולים להסתפק באנחה, באיזה "נו, שוין". אבל העמותות, מפעלי ההתרמות והקבצנים ברחוב לא אוספים נדבות עבור סשימי לשבת.
זה לא עוד מאמר על קוטג', הפרזנטור הנצחי של יוקר המחיה בישראל; מוצר מקומי שמשקף את התנערות המדינה מחיי היומיום של אזרחיה. מי יודעת, אולי יום אחד נגלה שעליית מחירי המזון לאורך השנים היא תוצאה של מאבק סודי של המדינה בהשמנה. אבל אם נלך בקו הקונספירטיבי הזה - מה נגיד על מחירי הטיטולים, שעל פי הפרסומים יזנקו בקרוב ב-20-10 אחוזים, תלוי ביבואן? האם זה לא אומר משהו על האופן שבו המדינה תופסת ילדים וילודה?
וזה קצת מוזר, כי מדינת ישראל היא מדינה ולדנית. מאוד ולדנית. אלופת העולם בהפריות חוץ-גופיות ובהתעניינות בלתי פוסקת בזירת התרחבות המשפחה שלך. מדינה שבה גם נהג המונית יכול לשאול אותך מתי תיכנסי להיריון, מתי תביאי לו אח, ולפסוק שהילד הרביעי מגדל את עצמו כך שממש כדאי שתתחילי לעבוד על זה. מדינה שמסבסדת טיפולי פוריות - אבל לא מתערבת בזוטות כמו טיטולים. זה כבר, כנראה, האותיות הקטנות. אשמתנו שלא קראנו.
אז אם לא הבנו נכון, כלומר טעינו לחשוב שמדינה שמקדשת ילדים וילודה תעמוד על הרגליים האחוריות בכל הקשור להעלאת מחירי טיטולים (ולכל הפחות תציע לסבסד את מחירם במקום להסביר לנו ש"אלה כוחות השוק") - אולי הגיע הזמן למחאה אחרת, מוחשית בהרבה מפוסט בפייסבוק. אולי צריך להתחיל במלאכת השחיטה של הפרה הקדושה האחרונה בחברה הישראלית. אולי, ויסלחו לי הדודות והדודים, אנחנו צריכות להביא פחות ילדים.
המציאות - זו שכוללת גידול אוכלוסייה מבהיל אל מול התשתיות והמשאבים הקיימים וטרלול אקלימי - מתחננת גם ככה לצמצום הילודה. אם עד עכשיו התעלמנו בשם האתוס הישראלי - למה שלא ניישר איתה קו? הרי הטיטולים הם רק ההתחלה. יותר מכך, בהתייקרותם יש משהו סימבולי: המדינה אומרת שבכל מה שקשור לחיים עצמם, כל אחד צריך לדאוג לישבנו הפרטי. ומי שלא יכול להתמודד עם כוחות השוק - שיטבע.
רתם איזקצילום: גיא כושי ויריב פייןאריסטופאנס כתב כבר לפני הספירה את "ליסיסטרטה" - מחזה יווני שבו נשים פצחו בשביתת מין בכדי להביא להפסקת המלחמה. אז לא שביתת מין, אבל אולי שביתת ילודה - אם לא בשביל הכדור, אז בשם המלחמה הצרכנית, שכיום נראית די אבודה. בשביל עתיד שבו לחם, טיטולים וקוטג' הם לא איזו פריבילגיה של שכבת השמנת של האוכלוסייה, מותרות שמגיעות עם אקזיט, פנטהאוז ואוזניות של אפל.
נעשה פחות ילדים, נקל קצת על העולם ועל חשבון הבנק, ונתמודד עם כוחות השוק כיאה לחברה קפיטליסטית. ובעוד 18 שנים, כשיהיו פה הרבה פחות חיילים, המדינה תתערב כשהיבואנים יעלו מחירים על מזון לתינוקות וטיטולים. ואולי, כמו במחזה היווני, לא תהיה ברירה אלא לחתום על הסכם שלום.
- רתם איזק היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
