אני מוזיקאי ירושלמי. מדי פעם אני לוקח גיטרה, מיקרופון ומגבר, ויורד לאחת הכיכרות במרכז העיר להטחת שירי מחאה שכתבתי במרחב הציבורי הפתוח. מחאה נגד הכיבוש, נגד השלטון, נגד המיליטריזם ונגד הפשיזם הפושה כיום בכל פינה. לא שירים הנעימים לכל אוזן, ודאי שלא אוזן ירושלמית ממוצעת במרכז העיר, אבל מטרתי אינה להנעים אלא להנכיח אמירה, ותמיד אני זוכה לקשב ער למילים, ופה ושם, לצד מחאות חריפות למדי של עוברים ושבים, אף לכמה הבעות הסכמה והערכה מהנות במיוחד.
טורים נוספים בערוץ הדעות ב-ynet:
• תראו מה עשה היהודי, רמז אילון מאסק
• כך שוחטים אווזה המטילה ביצי זהב
• מצעד שהוא בה בעת מחאה, חגיגה ופחד
• שמרו על ילדיכם! אבי מעוז חזר
הכיכר המועדפת עלי לרוב היא כיכר ציון. זו ניתנת להיחשב היום אולי כקרנגי הול של זירות ההופעה הפתוחות בחוצות ירושלים. עיצובה העדכני בשנים האחרונות, עם שורות ישיבה רחבות דמויות מיני-אמפיתיאטרון המקנות נגישות ראייה ושמע נהדרת, הופך את חוויית ההופעה לאופטימלית. אמנם פעם אחת, במהלך שיר בשם "צדק לפלסטינים", שצמד מילים זה חוזר בו פעמים רבות, מישהו היכה בחוזקה בכן המיקרופון שלי והפיל אותו לארץ (למיקרופון שלום), ובפעמיים נוספות, במהלך שיר בשם "עצה" הממליץ לבני הנוער שלא לתת למדינה לקבוע עבורם מה טוב ומה רע, מישהו כיבה לי בהפגנתיות את המגבר, אבל ככלל אני זוכה להשלים את רשימת השירים שהכנתי והמסר מהדהד כרצוי.
יש כיכרות והצטלבויות אחרות בירושלים הטובות להפנינג המבוקש: למשל הצטלבות מדרחוב בצלאל ורחוב בצלאל, היכן שביום ירושלים האחרון הופעתי ברחבה הנוצרת שם מול גדודי דתיים-לאומנים ("אפשר לומר שהיחס בין לאומית דתית לבין הדת הוא כמו היחס בין נציונל סוציאליזם לבין סוציאליזם", ישעיהו ליבוביץ) שצעדו במעלה רחוב בצלאל, עד ששוטר אחד ניגש אליי וביקש ממני בנימוס להפסיק מחשש שמי מהצועדים יתקוף אותי. ולמשל כיכר הדווידקה - וליתר דיוק רחבת הכניסה למרכז כלל הצופה אל כיכר הדווידקה - שם הופעתי ביום רביעי שעבר עם אותם שירים בדיוק, כשהפעם תגובת המשטרה הייתה שונה לחלוטין.
מחרוזת רובשוב שהגיעה לסיומה:
הזמין את המשטרה סוחר אחד מחנות סמוכה, שזעמו השתולל בו נוכח שירי, כפי שהעידו הקללות שהטיח בי. שוטר רכוב על טוסטוס הופיע בעקבות כך ומבלי להקדים ולדבר איתי כלל ניתק את הכבלים מהמגבר ודרש ממני תעודת זהות. "במה אני חשוד?", שאלתי אותו, ותשובתו הייתה, שימו לב – עשיית רעש בין 14:00 ל-16:00. זאת כשהחוק אוסר על נגינת שירים עם מגבר בשעות אלה רק באזור מגורים, ואילו רחבת הכניסה שליד מרכז כלל במרכז העיר, מוקפת בתי העסק והמסחר, ודאי שאינה עונה להגדרה הזו (100 מטר ממני ישב גיטריסט וניגן עם מגבר באין מפריע). אבל השוטר בשלו. "תן לי תעודת זהות!", הוא פלט בכעס, ולאחר שקיבל אותה והצמיד אליה את מכשיר הטלפון שלו הודיע לי בחגיגיות שיישלח אליי הביתה דו"ח בגין רעש בין 14:00 ל-16:00.
מעבודתי בעבר כעורך דין מוכרת לי היטב התופעה של שוטרים המגלים בורות משוועת בחוק. פעם, למשל, ייצגתי פלסטינית שנפגעה בעינה מירי שוטרים ברחבת הר הבית, וכשפעלתי לשם הכרתה כנפגעת פעולות איבה, קצין המשטרה בתחנת הר הבית לא ידע כלל כי החוק מאפשר לה מעמד שכזה ("אני אויב?!", שאל אותי בבעתה).
אך הפעם היה כאן משהו יותר חמור מבורות. היה זה במובהק רצון נבזי להציק ולהתעמר בי בשל תוכן המילים של שיריי. הרי ברור שאם הייתי עומד ושר שם שירי אהבה, סטייל נט קינג קול נניח, שום שוטר לא היה אומר לי מילה על איזשהו "רעש". אבל אמירות כגון "צדק לפלסטינים" במרכז העיר ירושלים הן בעיני משטרת ישראל "רעש" בלתי חוקי, עילה לבזוז את כספם של אזרחים, בניגוד גמור ללשון החוק.
רשות הדיבור לברטולט ברכט, מתוך השיר "חרדות המשטר" (תרגם את זה יפה בנימין הרשב):
"למה
חוששים הם כל כך מפני המילה הגלויה?
לנוכח העצמה המדהימה של המשטר
המחנות ומרתפי העינויים
השוטרים שלו המפוטמים
השופטים שהורגעו או שוחדו
הכרטיסיות עם רשימות החשודים
הממלאות בניינים שלמים עד לגגות
סביר היה להאמין, שמפני מילה גלויה
של אדם פשוט אין להם מה לפחד"
אבל כאמור, אם לנקוט את לשון הזהב של העומד כיום בראשות הממשלה – "הם מפחדים". ולאחרונה מתברר שאין הם מפחדים רק ממילה, אלא גם מדגל, דגל של ישות הנכונה להכיר בישראל ולהתקיים לצידה בשלום, דגל של ישות המשתפת פעולה עם ישראל, ושישראל עצמה נושאת ונותנת עמה בענייניה הביטחוניים. וגם את הפחד האווילי הזה מאותו דגל אופפת הממשלה הפחדנית בשקרים, נוסח "תמיכה בטרור" וכיוצא באלה הבלים, שעה שהאמת הפוכה לכך לחלוטין. לא זו בלבד שמדינת ישראל דהיום איננה מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום, כמוצהר במגילת העצמאות, אלא שהיא נלחמת בהם, וחותרת תחתם.
- אביאל רובשוב הוא מוזיקאי, פילוסוף ומשפטן
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
