הם נולדו ב-1948, נלחמו ב-1967, הזדקנו בהתשה ומתו (מי בגוף ומי בנפש) ב-1973. הוריהם, שתפסו להם את הכינוי "דור תש"ח", נתפסו כדמויות מיתיות - בוני המדינה. הם עצמם נתפסו כחסרי אידיאולוגיה וכהרבה פחות ציוניים - כפי שאיבחנה פרופ' חנה יבלונקה, שחיברה את הביוגרפיה הדורית שלהם ("ילדים בסדר גמור"). ראו בהם דור שהמוטיבציה שלו מסתכמת בשאיפה לנורמליות ושלּוֹקֶה בקונפורמיזם ובפאסיביות.
כעת הם אלה שמובילים - בפועל ובמתן לגיטימציה - את מחאת המילואימניקים נגד הרפורמה המשפטית. כ"לוחמי יום כיפור" וכ"אחים לנשק" הם מנווטים את המחאה היחידה שהצליחה לבלום את הרפורמה עד כה, ושבאמת מהלכת אימים על מוביליה. מעבר על שמות התומכים בהפסקת השירות בצה"ל מלמד עד כמה מדובר במחאה דורית של ילידי 1955-1940 (השנתון האחרון שהשתתף במלחמת יום הכיפורים). מאהוד ברק (יליד 1942) ונחמיה דגן (1949), דרך אמיר השכל (1948) ודן חלוץ (1948) וכלה בבוגי יעלון (1950).
בחודשים האחרונים שוחחתי עם עשרות רבות מהם. ביקשתי להבין מה מניע אותם להתנגד בכזו נחרצות לכל פשרה. התנגדותם מפתיעה דווקא בגלל ניסיון חייהם הביצועי ורב-הזכויות. הרי כל מי שבנה דבר בחייו יודע את מגבלות המציאות ואת כורח הוויתור. במיוחד הדהימה מוכנותם להכניס את צה"ל - שהם מבוניו – לשדה המערכה הפוליטית. זה היה בלתי נתפס.
חלף זמן עד שהבנתי שהסיפור אינו השינויים במערכת המשפט ואף לא המשך שלטונו של בנימין נתניהו, אלא תחושות ההפקרה, הבגידה והזעם ששבו להכות בהם. שהם פשוט לא יכולים להתמודד עם העובדה שהמדינה - שאדמתה ספוגה בדמם ובדם חבריהם - שוב נגזלת מהם, ושממש כמו בשנים הרעות של מלחמות ההתשה ויום כיפור - הגוזלים הם האחרונים שראויים לקבלה.
אם מקבלים השערה זו, אזי הזעם שהתפרץ מהם עתה כלפי אי-גיוס החרדים (ששולטים כיום בממשלה) נולד עוד בהתשה. אז, כשהם חזרו מאובקים ומפויחים לעורף וגילו, כדברי חיים גורי, ש"תל אביב מוארת והתעלה בוערת"; שכשהם נורים, יש אחרים שעושים חיים. תרתי משמע. נכון שאז הופנה כתב האישום כלפי הבורגנות התל-אביבית והיום הוא ע"ש החרדים, אבל זה אותו כתב אישום ואותן תחושות של חוסר הגינות ושל כפיות טובה של מי שקוטף את פירות הקרבתם, ובמקום להודות להם - שמח לאידם.
מלחמת יום כיפור היא טראומת חייהם. הפקרתם במעוזים ובתעוזים, השלכת גופות חבריהם בבתי הקברות הזמניים והעובדה שאיש לא לקח באמת אחריות על המחדלים, הציפו בהם "משהו שפגע בלב ליבה של האמונה במבוגרים, במפקדים, בשלטון" כפי שטוענת יבלונקה, בצדק. בני הדור הזה חשו, יותר מכל, נבגדים. נבגדים על ידי ההנהגה המדינית והצבאית (שהבטיחה שהם מוגנים במבצר עיקש וקישח שקרס באחת), על ידי מתעשרי קו בר-לב (שעשו הון מבנייתו) ועל ידי רוב הציבור הישראלי, שהחריש למול תופעות שחיתות אלה.
פרופ' יובל אלבשןצילום: יואב דודקביץ'אם נשתמש במונחים מעולם הפוסט-טראומה, הרפורמה היא רק הטריגר שלחץ על כפתור ההפעלה לתגובות ההישרדותיות שלהם - ללחום או לחדול. הכל או לא-כלום. זה גם מסביר מדוע רק עתה מרביתם המוחלטת הצטרפו למחאה בת ארבע השנים נגד נתניהו (אף הוא בן דורם, יליד 49). זו פשוט ממשלת נתניהו הראשונה שאין להם בה שום ייצוג. לא גנץ וכמעט לא גלנט. פלא שפיטורי האחרון היוו נקודת שבירה?
אפשר שאני טועה. מטבען אבחנות סוציולוגיות טובות בדיוק כמו אלו שמפריכות אותן. אבל אם אני צודק ולו במעט, זה מחייב את הממשלה להתנהל מולם אחרת. מאחר שכללי נימוס וכבוד בסיסיים אינם משפיעים (למרבה החרפה) על רבים מחברי הממשלה הנוכחית, אולי תובנה זו היא שתמנע מהשרים לשלוח אותם לעזאזל, לציירם כמי שנטשו את המערכה לאחר שהושקעו בהם "המון כספים של כולנו" ולגדפם. גם משום כך כדאי לזכור שכשאחד מהם אומר "אנחנו נמצאים פה במלחמה, ברגע שאוכל, אחזור לשטח", לא בטוח לאיזו מלחמה הוא מתכוון.
- יובל אלבשן הוא פרופ' למשפטים
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
