אושר בקריאה ראשונה: הקואליציה תשלוט בבחירת השופטים, בג"ץ לא יתערב בחוקי יסוד
(צילום: ערוץ כנסת )
הם אנשים חכמים. אבל נוהגים באופן מסוכן. הם לא פשיסטים. אבל הם מובילים אותנו לפשיזם. והם בעיקר מתקשים להבין שזו לא עוד מחאה. זוהי זעקה. יש להם, לבנימין נתניהו, יריב לוין ושמחה רוטמן, את הכוח לנצח. ואם הם חלילה יתעקשו להמשיך בריצת האמוק שלהם ולהביס את המחאה – זה יהיה "ניצחון פירוס". זה יהיה ציון דרך בסופה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. המדינה לא תתמוטט יום אחרי שהחקיקה הדרקונית תאושר סופית. התמוטטות היא תהליך. ובמקום לעצור אותו – הם מובילים אותו.
ישראל היא לא הונגריה ולא פולין. ההשוואות מופרכות. שתי המדינות הללו יכולות להרשות לעצמן להפוך להרבה פחות דמוקרטיות. שם מדובר בפגיעה בסיוע האירופי ובפגיעה בכלכלה. וזהו. לא נעים. לא נורא. ישראל במקום אחר. משום שישראל היא המדינה היחידה בעולם שקואליציה שמשתרעת מאיראן והאחים המוסלמים ועד קמפיינים פרוגרסיביים במערב פועלת כדי להביא לסופה. וככל שהחקיקה הדרקונית מתקדמת יותר, נסראללה ואויבי ישראל חוגגים יותר. הם מבינים מה שנתניהו-לוין-רוטמן מתעקשים שלא להבין – שאנחנו בעיצומו של אירוע שהוא פגיעה בחוסן הלאומי.
והם לא מבינים שזה כבר לא ויכוח בין שמאל לימין ולא בין דתיים לחילוניים. וזה גם לא משנה אם יש כמה עמותות שמאל שמתדלקות את המחאה ואם כמה פרובוקטורים מניפים את דגל אש"ף, ואם פוליטיקאי רציני יורד מהפסים ועושה השוואה בין ישראל לגרמניה. משום שמה שעומד מאחורי המחאה הזאת הוא החשש של רבים וטובים, והם כנראה הרוב, שישראל עלולה לשנות את פניה.
זו לא תהיה המדינה שלהם. הנכונות לשירות צבאי בכלל, ולשירות קרבי בפרט – תרד פלאים. הדיבורים כבר נשמעים במערכה הראשונה. הנתונים יופיעו במערכה השלישית. רוב ההייטקיסטים שמובילים את המחאה לא יעזבו את ישראל. אבל הילדים שלהם, באחוזים הולכים ועולים, ימצאו את הדרך החוצה. הם לא רוצים לחיות במדינה שבה יש את חוק החמץ, המטומטם והמיותר, גם אם הם עצמם לא מתקרבים לחמץ בפסח. ולא במדינה שבה אי-השוויון בנטל הולך וגדל. ולא מדינה שבה עסקנים חרדים סוחטים תקציבי חינוך ללא לימודי ליבה.
ונמאס להם. פשוט נמאס שאלה שעובדים ותורמים צריכים לסחוב על גבם עוד ועוד משתמטים ובטלנים. זה החזון הציוני? זה הניפוץ שלו. וכאשר מוסיפים לכל התבשיל הזה גם את הפגיעה בדמוקרטיה – זה עלול להיות הקש שישבור את גב הגמל. וזה לא קש. זו חתיכת מטען כבד משקל. והקש הזה כולל קואליציה עם שלטון בלעדי בוועדה לבחירת שופטים, כאשר ברור לחלוטין שוועדה כזאת תפעל לפי תכתיבים של קבוצות לחץ ממרכז הליכוד.
יכול להיות שרבים מיוזמי החקיקה החדשה בטוחים בכל ליבם שהם צודקים, שמדובר בשינויים שהם חובה לצורך הפרדת רשויות ומשילות וריסון האקטיביזם שהפך לדורסנות שיפוטית. אבל אין אישיות אחת מקרב המבקרים הוותיקים של אותה דורסנות שתומכת בחקיקה החדשה, שמחליפה דורסנות שיפוטית בדורסנות פוליטית. "תראו לי בלם אחד, רק אחד, בכוח הפוליטי שיהיה לכם לפגוע בקהילה הגאה, אם החקיקה תעבור", זעק אתמול נציג הקהילה הגאה, בדיון בוועדת החוקה. אף אחד לא ענה לו. כי אין תשובה. כי לא תהיה הגנה. כי עם כל הכבוד לבצלאל סמוטריץ', שהודיע שהוא יהיה זה שלא יאפשר פגיעה בזכויות אדם, קצת קשה לסמוך על הומופוב שבעבר אירגן את מצעד הבהמות. אז כן, יש צורך ברפורמה. אבל לא זו שמגיעה עם ניחוח של דיקטטורה.
בן-דרור ימיניצילום: אביגיל עוזיכך שאפשר לקבל חלק לא קטן מהטענות נגד מערכת המשפט. אבל בסופו של יום, אם אכן תצליח הקואליציה להעביר את החקיקה הדורסנית, הנזק יהיה מפחיד. זו לא תהיה תבוסה למחאה. זו תהיה תבוסה למדינה. כך שנזכיר שוב: אנחנו לא הונגריה ולא פולין. ישראל לא יכולה לשלם את המחיר שהן משלמות על החקיקה הדורסנית. משום שאצלנו המחיר עלול להיות חורבן. עכשיו, כבר עכשיו, במקום לעסוק בהעשרת האורניום באיראן ובהתמודדות עם ההתחממות בשטחים בכלל, ובירושלים בפרט, אנחנו בחרדה מהפגיעה בדמוקרטיה.
התגובה של ראש הממשלה אתמול הייתה מהסוג הדמגוגי הידוע. וכי החוליגנים שחסמו את הבית של טלי גוטליב מייצגים את מאות אלפי המפגינים? הוא רציני? אבל הוא אמר גם דבר נכון. אנחנו בשעת חירום, והיועמ"שית עסוקה בדקדוקי עניות של "אסור לך להיות מעורב". פנחס ולרשטיין, מראשי גוש אמונים, אמר אתמול (שני): אני תומך ברפורמה. אבל עם ישראל לא יכול לוותר על המפגינים. ולכן אני מוכן לוותר על חלקים גדולים ברפורמה. זו העמדה של רבים בימין. אבל נתניהו, לוין ורוטמן מתעקשים לדהור אל מחוזות החורבן. "זו זעקת אמת", נכתב על אחד השלטים בהפגנה אתמול. זה נכון. אבל צריך להוסיף: "זוהי אזעקת אמת".
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
