בשנת 2015 עלתה פרסומת לשכונה חדשה בקריית גת, שמותגה כ"בית של הסרוגים". כלומר - שכונה שכולה "אנשים כמונו". איך הוצגו בני המקום? כנלעגים שצולים מרשמלו על החנוכייה. כשהרשת זעקה על הגזענות, הוציאה חברת הבנייה הדתית "באמונה" הודעה מתקרבנת על הומור שלא הובן כהלכה.
באותה שנה ממש שריין נפתלי בנט, אז ראש מפלגת הבית היהודי, את הכדורגלן לשעבר אלי אוחנה לרשימתו. מרגע השריון נפתחו שערי הגיהינום. הרב אלי סדן אף הציב אולטימטום: ותר על השריון או שאף אחד מתלמידי המכינות והישיבות לא יצביע לך. התירוץ היה העובדה שאוחנה מסורתי שאינו שומר שבת. הטיעון האמיתי הוא שאוחנה מזרחי שלא השתכנז. הרי באותה שנה ממש רץ חילוני גמור ברשימה שזכה לאהבה ואהדה מקיר לקיר - ינון מגל. אבל מה לאלי אוחנה ולאמות המוסר של ינון מגל?
שני הסיפורים ההם פוצצו הר של מוגלה. כל ספרדי שגדל באולפנות ובישיבות בעת ההיא סיפר ותיאר את ההדרה, העיוורון, תחושת השליחות שתמיד הגיעה עם מחיקה תרבותית גסה. אז, כמו היום, קראו לנו בכיינים. הכחישו. טשטשו. התנצלו מהפה אל החוץ. והנה - שמונה שנים חלפו והכל נשאר אותו הדבר. שוב הגזענות המושרשת, הבסיסית, נחשפת בהיסח הדעת, בסרטון תמים של תלמידות אולפנה. שוב מנהיגי הציונות הדתית מתקרבנים. ושוב התחושה היא שדחפו לנו אצבעות לתוך פצע פתוח שאנחנו עובדים כל כך קשה לעזור לו להגליד.
תלמידות אולפנת חורב אינן אשמות. הן נערות צעירות שלא גדלו בחלל ריק. גזענות עוברת בניואנסים. במסרים האגביים. באליטיזם והבועתיות. בסימון של המרחב כאשכנזי, שמי שתרגיש בו בת-בית זו רק מי שתותיר את מורשתה וסגנונה מאחור. הרי מה אנחנו, לפי הסרטון? רעש וצלצולים. ופנים מושחרות כמובן.
הרב אלי סדן, אותו אלי סדן שהתנגד כל כך לאוחנה, אוהב לדבר על "הרגש הטבעי" של המזרחים. בכלל, רבנים אוהבים להסתכל על מזרחים כעל "פרא אציל", דמויות שלא עוצבו במודרנה ויש להם איזה רגש חם ומסתורי שאפשר לנתב לטובת הרעיונות השמרניים שלהם. אותה גישה פטרונית היא גם זו שכעת מתדלקת את השקר ולפיו שמחה רוטמן ובצלאל סמוטריץ' הם אלו שייצרו שוויון במערכת המשפט. אולם מי שלוקים באותו אליטיזם לעולם לא יפעלו עבורנו. הם רק ישתמשו בנו ובכאבנו.
חשוב להדגיש: הסיפור הוא לא האוכלוסייה עצמה. ישנם אין-ספור אשכנזים בני הציונות הדתית שאינם גזענים כלל. הבעיה היא תמיד במנגנון. בשיטה. בבתי הספר הממיינים, בגרעינים התורניים, בתורה הנלמדת בישיבות, בהנהגה, בעין העקומה כלפי ילדה עם חולצה מוזהבת, בעוד חברתה עם חולצה גזורה תיחשב למגניבה וצדיקה.
הציונות הדתית מחלצת ממני כל כך הרבה אמוציות כי בה גדלתי, וגם כי יש פער בלתי נסבל בין היומרה לבין שורשי הגזענות העמוקים. אבל אל לנו להשלות את עצמנו שהבעיה היא רק שם ולמרק את המצפון. בחברה החרדית האפליה והגזענות גלויים לכל - במוסדות ובשידוכים. בחברה החילונית זה נוכח גם כן. בבתי ספר חילונים התחפשו תלמידים בפורים גם השנה לערסים ופרחות. כלומר לחברים הספרדים שלהם. גם הפוליטיקאים המזרחים מבוזים: הרי כשמירי רגב הספידה את מאיר שלו היא הייתה הפוליטיקאית היחידה שהקניטו ושאלו איזה ספר שלו היא קראה.
הכאב שלנו הפך למטבע עובר לסוחר. כל אחד עושה בו שימוש על פי צרכיו. מצד אחד, מרגישים שזו "סחורה חמה", לימון שראוי לסחוט, מנדטים שאפשר לגנוב מצד לצד. תיאוריות שלמות נבנו בשביל לתחזק את האש הזו, בשביל לשסות אותנו איש באחיו. אבל אנחנו, שנלחמנו כל חיינו לא לייצר משבר, לא לתת לקרע להביס אותנו, מביטים בכם בבוז ובחמלה.
חן ארצי סרורPhoto: Ynet אוהבים לתלות את המצב בראש הממשלה בלבד, אבל יום אחד בנימין נתניהו ילך, ואז נצטרך להתמודד עם הגזענות כפי שהיא - בלי תירוצים, בלי מצמוצים. והיא נוכחת בכל חלקי החברה שלנו כרעל בבארות. בעולם אחר אולי הייתה פה מלחמת אזרחים, אבל ההורים שלנו לימדו אותנו שעל כל הפשעים תכסה האהבה. שהרוב הוא טוב ולכן עם הרוב אפשר לתקן. שאסור לאבד אמון.
אז לא, אני לא מופתעת מהגזענות, העיוורון או חוסר הנכונות להתנצל. גם לא מהניצול של הכאב הזה. ראוי גם לזכור שיש קבוצות שחוטפות הרבה יותר מאיתנו. אבל אני כן מופתעת מעוצמת הכאב שמתפרץ. מגודלה של המשימה הלאומית שלפִתחנו. זה הזמן להסתכל בעיניים למנגנונים הרקובים, לפעול יחד - שלל הקבוצות והעדות, בשביל מציאות אחרת. לא כזו שמנצלת את המצב, אלא כזו שמאפשרת הכרה, החלמה ותיקון. בלי התהליך הכואב הזה - נתפרק. וכפי שגילינו, נותר לנו מעט מאוד חסד, ויותר מדי כאב.
- חן ארצי סרור היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
