זה התחיל כידידות. סמל רוני אטיאס (20) מעכו, סמב"צית בגדוד 77, הגיעה למחנה יפתח בזיקים ופגשה שם את סמ"ר יובל בן יעקב, לוחם בחפ"ק מג"ד. "היה בינינו חיבור טוב והפכנו מיד לחברים הכי טובים", סיפרה, "בחצי השנה האחרונה הקשר הפך רציני יותר ונהיינו זוג. הוא היה האהבה הראשונה שלי".
ב-7 באוקטובר שניהם סגרו שבת בבסיס. הם נהגו לתאם תמיד את המשמרות שלהם כדי שיוכלו לבלות יחד גם בבסיס וגם כשיצאו הביתה. "בשש בבוקר התעוררנו לקול האזעקות ונפגשנו במיגונית של הבסיס", שחזרה אטיאס, "אחרי חצי שעה החלטתי ללכת לחמ"ל לעזור לסמב"ציות שנמצאות שם. יובל, שתמיד דאג לי, ראה שאני בלי נעליים, פחד שאפצע בדרך, נתן לי את הכפכפים שלו, חיבק ונישק, ואמר לי שהוא אוהב אותי. כמה דקות אחרי שיצאתי מהמיגונית כרזו שצריך סיוע ללוחמים בש"ג. יובל יצא לשם מיד, כשהוא יחף כמובן".
סמ"ר יובל בן יעקב ז"ל נלחם בגבורה בכניסה לבסיס בניסיון למנוע חדירה אליו, ונפל בקרב. "בבוקר ידעתי שהוא פצוע ונמצא בדרך לבית חולים", סיפרה רוני, "בעשר בלילה הבנתי שהוא לא שרד את הדרך לבית חולים. הפציעה שלו הייתה מורכבת, הוא איבד הרבה דם, ניסו להציל אותו, אבל לצערי לא הצליחו".
אחרי השבת השחורה, רוני נשארה בבית חודשיים. "הגדוד נתן לי את המקום והזמן לעכל את האובדן", היא מספרת, "ניסיתי להתאושש ממה שקרה לבן הזוג שלי, לחברים שלי, למדינה בכלל, ולמצוא את הכוחות". אחרי שהתאוששה, היא שבה לבסיס. "המלחמה הזאת בסוף יותר גדולה מהאבל הפרטי שלי", הסבירה אטיאס.
היא הוסיפה: "ידעתי מהרגע הראשון שאני חוזרת לגדוד, רק שהייתי צריכה קצת זמן. לאבד בן זוג זה לאבד חצי ממני. כל מה שהתרגלתי אליו השתנה. אני עוד לומדת איך להרים את עצמי בשעת משבר, איך לחיות עם הגעגוע. אבל יש לי מחויבות לגדוד. בן הזוג שלי וחברים שלי נהרגו כאן כדי שאני אוכל להמשיך לחיות. קטונתי מלהפסיק. מבחינתי הגדוד זה גם הבית שלי - כאן התאהבנו, כאן נפרדנו לעד".
למרות האבדות הקשות, רוני סיפרה שהמורל בגדוד גבוה. "כולם מבינים את החשיבות של המלחמה, זוכרים את ההקרבה של החברים שלנו, ואף אחד לא נשבר. כל ערב אנחנו יושבים, נזכרים בהם, וכל בוקר קמים ועושים מה שצריך לעשות".
