יום שבת 19.1.1980 היה יום חורף קריר ואפור. על גג חדר החקירות שבמתקן הסודי של השב"כ בפאתי בית המעצר קישון, במורדותיו הצפוניים של הכרמל, נקשו מדי פעם ממטרים. ספק גדול אם האיש שישב בחדר, שקירותיו חשופים ובמרכזו הוצב שולחן, שמע אותם. הוא כבר היה מרוסק משבועיים של חקירה אינטנסיבית, מטלטלת, חסרת רחמים. "הייתי שבור מבחינת כוח הרצון שלי", יתאר מאוחר יותר את הלך רוחו באותו רגע. "הייתי במצב של השלמה עם המצב".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
היו לנחקר סיבות טובות להשלים עם המצב האומלל אליו נקלע. במשך ימים ארוכים חוקרי השב"כ, ארגון שפעל אז במחשכים במלוא מובן הביטוי, הכו אותו, השפילו אותו, מנעו ממנו שינה, איימו שיפיצו ברבים שהוא הומוסקסואל שבגד במדינה עבור בצע כסף, שיעצרו את אשתו ואמו ויפשיטו אותן בחדר החקירות.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
הכחשותיו הנמרצות של הנחקר נגד האישומים שהוטחו בו לא עזרו. גם היותו קצין מצטיין בצה"ל, שכיהן בתפקידים רגישים ומעולם לא עבר על החוק, לא בלמו את הכוחות הדורסניים שעמדו מולו, שפעלו ללא פיקוח וללא רסן, ושהעלילו עליו עלילות שווא.
הנחקר עוד לא ידע זאת, אבל הוא עתיד להפוך לאלפרד דרייפוס, הגרסה הישראלית.
החוקר הקשוח ביותר, זה שגם פיקד על צוות החקירה במתקן, שימש באותה עת כסגן ראש אגף החקירות בשב"כ, אבל סומן כבר אז כמי שלפניו עתיד גדול בארגון, אולי אפילו כעומד בראשו. בחדר החקירות קראו לו כולם בכינויו, "מנצור". רק לימים, אחרי שיסתבך בפרשת קו 300, יגלה הנחקר את שמו האמיתי: יוסי גנוסר.
במשך ימי החקירה המתישים הצליח איכשהו הנחקר לעמוד בלחצים הכבדים שהפעילו עליו גנוסר ואנשיו. בבוקר של אותה שבת עוד היה משוכנע לרגע שחוקריו הבינו סוף-סוף שמדובר בטעות מצערת ושהם עומדים לשחרר אותו. אבל בשעות אחר הצהריים התברר לו שהוא לא הולך לשום מקום.
"מנצור נכנס לחדר וישר התנפל עליי", יספר מאוחר יותר. "צעק, משך בשערות שלי, השתולל... היה שלב שבעט לי במותן... איים עליי איומים על אשתי ואמי. חזר תמיד על אותם איומים".
זו הייתה הנקודה שבה תשו כוחותיו. הוא היה מוכן לחתום על הודאה, ולמעשה על כל פיסת נייר שיניחו לפניו. "מסרו לי עט ונייר", יעיד לימים. "(מנצור) אמר לי, 'אני מציע לך שתכתוב שאתה מתחרט ושתביע רגשי חרטה עמוקים'. ניסיתי לנסח כמה משפטים, לא הצלחתי. אמרתי למנצור שיכתוב לי הפתיחה".
וכך הכתיב איש השב"כ לנחקר באותה שבת, בבית המעצר קישון, כפי שאנו מפרסמים לראשונה: "לאחר לבטים ממושכים החלטתי לגולל בפניך מה שהיה ביני לבין פתח. בגלל הבושה שבמקרה נמשכו ההתלבטויות שלי זמן רב, אולם בסופו של דבר ואולי קצת מאוחר, אני מחליט למסור בפניך את כל האמת בעניין הזה".
את המשך ההודאה כבר כתב הנחקר בכוחות עצמו. הוא סיפר בה על ארבע הפגישות החשאיות שניהל לכאורה בלבנון עם איש פתח בכיר, על המידע הסודי שכביכול העביר לו, על מעטפות הכסף שקיבל בתמורה לכך ועל האמל"ח שהתנדב להבריח, כך כתב, מעבר לגבול למען ארגוני הטרור הפלסטיניים שפעלו בתוך ישראל.
בתחתית ההודאה בריגול ובבגידה איומה בצה"ל ובמדינת ישראל חתם את שמו: עיזאת נאפסו.
נאפסו אמנם ינסה לטעון בהמשך, בבית הדין הצבאי שבו נשפט, כי עונָּה בחקירתו ועמד תחת מכבש לחצים, אבל השופטים ייחסו לו שקרים ורק שקרים, הרשיעו אותו בבגידה, בריגול חמור ובסיוע לאויב במלחמתו בישראל, ודנו אותו ל-18 שנות מאסר ולגירוש מהצבא.
רק כעבור שמונה שנים יתברר כי נאפסו דיבר אמת. ההודאה שלו לא רק נגבתה ממנו באופן בלתי חוקי, אלא הייתה שקרית כמעט לחלוטין. נאפסו יזוכה בבית המשפט העליון ממרבית ההאשמות נגדו וישוחרר מיד לביתו, בכפר כמא. "כל התיק של נאפסו היה בנוי על אדנים משפטיים לא נכונים", אומר השבוע עו"ד משה קמר, שייצג את נאפסו בבית המשפט העליון יחד עם אביו, עו"ד אריה קמר ז"ל, והביא לשחרורו מהכלא. "אבל למערכת לקח הרבה זמן להבין שטעתה".
זאת הייתה חתיכת טעות, כזו שנאפסו - שעודנו חי בכפר כמא ומתפרנס מעבודה במפעל - נושא את הצלקות שלה עד היום. “הייתי כמו כלב שמציית לבעליו”, הוא אומר השבוע.
הזיכוי המהדהד של נאפסו ישפיע עמוקות לא רק על חייו האישיים, אלא על מדינת ישראל כולה ועל השב"כ בפרט. תהיה זו הפעם הראשונה שבה יתגלה כי חוקרי הארגון חילצו מנחקריהם הודאות באמצעים בלתי חוקיים, ואחר כך שיקרו לגביהן בבית המשפט. וזו לא הייתה הפעם האחרונה.
כתוצאה מהזעזוע הציבורי הקימה ממשלת ישראל ועדת חקירה ממלכתית "לעניין שיטות החקירה של שירות הביטחון הכללי", או בשמה המוכר יותר, ועדת לנדוי. זו הפעם הראשונה שבה נסדקו חומות הסוד שהקיפו את מה שהיה עד אז אקס טריטוריה: חדרי החקירות של השב"כ.
הוועדה החמירה במסקנות לגבי התנהלות השב"כ כארגון, אבל הקלה עם חוקריו של נאפסו. לפי כמה מאנשי השב"כ באותה תקופה, לכל המעורבים הייתה זו תוצאה נוחה, שחסכה את עדותם בבית המשפט, שהייתה עשויה לחשוף עוד גורמים מחוץ לשב"כ שידעו גם הם על העינויים והשקרים הנהוגים בחדרי החקירות של הארגון.
תיק נאפסו העסיק את העיתונות בעבר ונכתב עליו לא מעט. אלא שמעולם לא התאפשר לגורמים מחוץ למערכת הביטחון לעיין במסמכי הפרשה, שיכולים להסביר כיצד נתפרה העלילה לקצין המצטיין נאפסו, ומדוע כשלו כל כך הרבה אנשים טובים ומנוסים בדרך, שעיניהם טחו מראות את מה שהיה מונח מתחת לפנס. עד עכשיו.
הודאתו השקרית של נאפסו, כמו גם כל הליך חקירתו לפרטי פרטיו, מופיעים במסמכים פנימיים ומסווגים שהוסתרו במשך יותר מ-40 שנה, רובם מתוך התחקיר הפנימי שערך השב"כ כשבע שנים אחרי שנאפסו הורשע והגיעו לידינו.
המסמכים הללו, בשילוב עדויות של מעורבים רבים בפרשה, משרטטים את חקירתו המגמתית והאלימה של נאפסו, דקה אחר דקה. הם גם מתארים את השימוש האכזרי שעשה השב"כ בשירותיו של פסיכיאטר אזרחי בכדי לשבור את רוחו של נאפסו ואת השימוש הנלוז, לשון המעטה, שעשו החוקרים באיומים כי יפיצו שמועות על נטיותיו המיניות, או יזריקו לו חומרים שיסרסו אותו.
נאפסו תיאר כיצד גנוסר חקר אותו: "(הוא) פקד עליי להתפשט. התפשטתי מכל הבגדים, (הוא) תפס לי את השיער ובמכה אחת השכיב אותי לרצפה ואמר לי, 'כך אחקור אותך, כמו כלב נרצע, זה היחס שמגיע לך'. אמר שיפגיש אותי עם אשתי, יפשיט אותה ויזרוק אותה בין הזונות בכלא"
המסמכים משרטטים לראשונה גם את חילוקי הדעות היצריים שהתעוררו בתוך צוות החקירה של נאפסו באשר לאשמתו, ואיך למרות זאת הגיע למשפט והורשע במערכת המשפט הצבאית.
באיחור של 43 שנים, אך בתזמון שאין מתאים ממנו, אנו מפרסמים את ה"אני מאשים" בפרשה שהלקח הבולט ממנה הוא האסון שעלולה לגרום מערכת כשניתן לה כוח רב מדי, ובמקביל לא מופעלים עליה מנגנונים של ריסון ופיקוח, ולאילו תהומות היא עלולה לצלול כשהיא פועלת, כביכול, בשם טובת המדינה.
כמו מרבית בני הכפר שלו, גם עיזאת נאפסו, ישראלי ממוצא צ'רקסי, התגייס בגיל 18 לצה"ל. בראשית שנות ה-70 הוא שירת בפיקוד צפון, ולאחר קורס קצינים מונה לראש לשכת קצין אג"ם של עוצבת הגליל.
נאפסו, שחבריו לנשק כינו אותו "נאפס", התגלה כלוחם מוצלח שפעל לא פעם תחת אש בלילות הקפואים של דרום לבנון. ב-1979, אחרי מבצע ליטני והקמת יחידת אד"ל (אזור דרום לבנון), הצטרף אליה ונמנה על ראשוני הקצינים בה. "חבר טוב ובן בית", תיאר אותו סא"ל יורם המזרחי, אחד ממפקדיו באותם ימים.
במסגרת תפקידו שימש נאפסו, דובר הערבית, כאיש הקשר של צה"ל לתושבי כפרים בגזרת הר דב בדרום לבנון, שחלק מתושביהם שיתפו פעולה עם ישראל. באותם ימים התמודד צה"ל עם ארגוני הטרור הפלסטיניים שפעלו מתוך לבנון, ובראשם פתח. מתוקף תפקידו, נפגש נאפסו מעת לעת עם לבנונים מקומיים והיה דמות מוכרת בגזרה.
אחד מאותם מקומיים שהכירו את נאפסו ואף שימש כמודיע שלו היה לבנוני בשם אבו-קאסם (שמו המלא אינו מופיע במסמכים). בחורף 1979 נחקר אבו-קאסם בידי השב"כ הישראלי, ככל הנראה לאחר שנחשד בשיתוף פעולה עם פתח. בשלב מסוים פנה אבו-קאסם ביוזמתו לחוקריו וסיפר להם כי יש לו מידע רגיש למסור על נאפסו. "בתאריך 2 ינו' 80', ביקש אבו-קאסם לספר לחוקריו על אודות 'פרשה גדולה וחשובה', בתנאי שלא יאונה לו כל רע בעקבות הדברים שיאמר", נכתב בדיווח על הפגישה, שתוכנו מתפרסם כאן לראשונה.
בשב"כ כבר הכירו את אבו-קאסם היטב. כך, למשל, במסמך פנימי כתבו חוקרי השב"כ כי אבו-קאסם "נודע בקרב קציני צה"ל, נוצרים ודרוזים באד"ל כנוכל ממדרגה ראשונה", וכי "השקר והרמאות מהווים קו מנחה בהתנהגותו ובדיבורו". עוד נכתב כי אבו-קאסם הוא “אדם ללא נאמנות לשום גורם פרט לעצמו, המסוגל לחבור גם עם השטן בתנאי שיפיק מכך תועלת אישית... במהלך חקירתו התגלה כטיפוס חנפן ומתרפס שמוכן לחשוף את הצדדים האפלים ביותר באישיותו, אם לדעתו חשיפה זו תשרת את מטרותיו".
כל זה לא מנע מאנשי השב"כ להאזין בקשב רב לפרטי ה"פרשה הגדולה והחשובה" שפרס בפניהם. "הוא סיפר כי כשנתיים קודם לכן גייס את הנושא (נאפסו) לפתח, על פי דרישת ח'יירי אבו-אלחג' - קצין פתח. הנושא הופעל על ידי ח'יירי ומסר לו מידע על פעולות כוחות צה"ל", נכתב בדוח החקירה.
לדברי אבו-קאסם, הפגישות הסודיות בין קצין צה"ל למחבל הבכיר התקיימו בביתו של אבו-קאסם שבכפר שובא בלבנון, ואשתו, אום-קאסם, נכחה בחלקן. אבו-קאסם סיפר כי באחת הפעמים, כאשר הוא עצמו יצא מהחדר כדי להכין נרגילה, אשתו הבחינה כי ח'יירי מעביר לנאפסו מעטפה.
בום. העדות על קצין צה"ל המקבל מעטפה מגורם בכיר בפתח הרעישה את השב"כ, זאת על אף זהותו הבעייתית של מוסר הידיעה. בשב"כ גיבשו בזריזות צוות חקירה בהובלתו של יוסי גנוסר. הצעד הראשון של הצוות היה לזמן לחקירה את אשתו של אבו-קאסם, אום-קאסם, שהגיעה לבית המעצר קישון כל הדרך מלבנון, שם הצטרפה לבעלה. חקירתה נעשתה במחיצתו.
"אבו-קאסם נכח בשלבים הראשונים לחקירת אשתו, תוך שהוא מפציר בה להיות כנה ולשתף פעולה עם החוקרים", נכתב בדוח החקירה. "כל שנאמר לאישה הוא שאנו מתעניינים בפגישות שהתקיימו בביתה עם אנשי פתח. בשלב ראשון לא תרמה האישה כל מידע".
אלא שבשלב מסוים, כך לפי אותו דוח, החלו החוקרים לרמוז לאישה לאילו פגישות הם מתכוונים. "לאחר שקיבלה רמז מאיתנו שאלה: האם מדובר בח'יירי אבו-אלחג'?" כתבו אנשי השירות בסיכום השיחה. "אישרנו בפניה כי אכן אנו מעוניינים במידע על אודות פגישות של ח'יירי בביתה, והאישה ניסתה לשאול אותנו שאלות, על מנת לברר לאיזו פגישה ספציפית אנו מתכוונים. הרמז היחיד שקיבלה הוא 'עניין המעטפה', אך לא אמרנו לה ואף לא רמזנו לה בשום צורה למי אנו מתכוונים".
למרות שהשם "נאפסו" לא נמסר מפורשות בידי החוקרים, בסופו של דבר נקבה אום-קאסם בשמו של הקצין הישראלי, ובכך חרצה את גורלו. מהיכן צץ בראשה דווקא השם הזה? על כך יספר מאוחר יותר אחד החוקרים בצוות, המכונה "בועז": "אום-קאסם לא מסרה שמות. לפני שמסרה שֵׁם, ניסתה כאילו לדבר עם בעלה... הוא (אבו-קאסם) אמר לה, 'תפסיקי, ספרי את האמת' והיא ניסתה למשוך לכיוון מקומיים, ניסתה לקבל ממנו רמז".
למרות הדעה המוצקה שלהם על אבו-קאסם, איפשרו לו החוקרים לשבת בתשאול של אשתו במקום להוציאו מהחדר. "הסתרנו אותה קצת ממנו כדי שלא יקרוץ לה. עמדנו ביניהם כדי שלא ייווצר מצב שלא תהיה לנו שליטה עליו. זה זוג נוכלים שקשה להשתלט. לא היו חילופי דברים בינה לבינו. הכול היה מכוון על ידינו במאה האחוזים. הוא עמד בהנחייתנו ולא ענה לאשתו". סיפר החוקר בועז. "אום-קאסם הוציאה את השם נאפסו עם טון של שאלה... שמעתי זאת כשאלה רטורית".
המידע הזה, למרות שהגיע ממי שהשב"כ עצמו הגדיר כ"זוג נוכלים", היה מספיק בכדי שהחוקרים יחליטו לעצור את נאפסו.
מי שהפליל את נאפסו היה לבנוני, שתואר במסמכי השב"כ כך: "נוכל ממדרגה ראשונה... השקר והרמאות מהווים קו מנחה בהתנהגותו... אדם ללא נאמנות לשום גורם פרט לעצמו, המסוגל לחבור גם עם השטן בתנאי שיפיק מכך תועלת". למרות זאת, בשב"כ הסתמכו עליו
באותם ימים כבר היה נאפסו קצין משוחרר שזה עתה התחתן. ב-4 בינואר, למחרת עדותה של אום-קאסם, התייצב בביתו בכפר כמא חבר ותיק מהצבא וביקש ממנו להתלוות אליו למבצע חשאי בגבול לבנון. נאפסו לא שאל שאלות וארז מיד תיק.
בדרכם צפונה התיישבו החברים להפסקה קצרה באחד הקיוסקים בטבריה. לפתע הופיעו במקום אנשים שהציגו עצמם כנציגי השב"כ וביקשו מנאפסו להתלוות אליהם. בתמימותו עוד חשב נאפסו בשלב זה שמעוניינים לגייסו לשב"כ והתלווה לאנשי השירות, שהובילו אותו לבית מלון בחיפה. רק כשנכנס לחדר הבין שהוא חשוד בריגול. הוא סמך על המערכת שתדע לתקן את השגיאה שלה.
הוא טעה.
לאחר שיחה קצרה בבית המלון "דן כרמל" הועבר נאפסו לבית המעצר קישון, שם נקלט בשעה 20:40, כך לפי יומן בית המעצר. הוא הוכנס לתא מעצר, בו בילה את הלילה. למחרת בבוקר הועבר לחדר החקירות, המקום שבו ישהה רוב הזמן במרוצת הימים הבאים.
מקריאת המסמכים הפנימיים של השב"כ מתברר כי לחוקרים היו שתי טקטיקות שאותן נקטו במהלך החקירה. האחת הייתה לגרום לנאפסו להאמין שכל האמת עליו כבר ידועה להם, וכי יוכל להיטיב את מצבו אם רק יספר את מה שהם כבר יודעים.
"במהלך החקירה הוצאנו דף מקופל ואמרנו לו לקרוא בו", יספר גנוסר בתחקיר הפנימי שייערך ב-1987. "נדמה לי שכשרצה לקחת הנייר מנענו זאת ממנו. רצינו להפגין בפני נאפסו שיש לנו בפנים שפן, לעורר את סקרנותו. אם אינני טועה החזקנו שם תמצית מדברי אבו-קאסם. אמרנו: 'אחרי שתספר, נראה לך שידענו הכול מראש'".
הטקטיקה השנייה הייתה מתוחכמת פחות: איומים ומכות. לדברי נאפסו, החוקר "מנצור" (כאמור, יוסי גנוסר), "היה מאוד עצבני, החל לצעוק עליי, לגדף, למשוך לי בשערות. הוא ישב מולי על הכיסא, כל פעם שהכחשתי ואמרתי שאין סיפור (הוא) בא, משך לי השיער קדימה כדי לנער אותו ואמר, 'אתה תספר, אתה לא תצא מזה, אתה לא תכחיש, אנו בטוחים שעשית את זה, אתה תפסיק לשקר לנו, אם לא ילך לך בטוב ילך לך ברע, מי שיפסיד זה רק אתה'. איים עליי להביא את אשתי בחשד ששיתפה פעולה. אמר שיכניסה לחדר ויפשיטה בפניי, איים עליי לעצור את אמי, שיעצור את כל בני משפחתי ושיפרסם בעדה ויעשה לי בושות".
בלילה השני שלו במעצר לא ישן נאפסו דקה. ב-2:30 לפנות בוקר הוא אמנם הוחזר לתאו, אלא שהחוקר המכונה "אבו-מני" אסר עליו לשכב במיטה. "בא אותו חוקר, פתח אשנב הדלת וצעק - 'מה אתה שוכב במיטה, תעמוד בפינה'. עמדתי כשפרצופי כלפי הדלת". גם בלילה הבא נאפסו לא יישן. הוא יבלה אותו כשהוא עומד לבדו בחצר בית המעצר.
לאחר שנאפסו לא הראה סימני שבירה, החליטו חוקרי השב"כ להקשות על מי שהפליל אותו, אבו-קאסם. ב-7.1, שלושה ימים לאחר מעצרו של נאפסו, נחקר שוב אבו-קאסם, והפעם סיפק לחוקרי השב"כ, בפעם הראשונה, מניע לכאורה: סחיטה. לדבריו, באחת הפגישות בין נאפסו למחבל הבכיר מפתח, צולם נאפסו בסתר. נאפסו, כך טען אבו-קאסם, ידע שאם התמונות יפורסמו הוא יואשם בריגול, ולכן נאלץ לשתף פעולה עם המחבלים.
לאחר העדות הזו התפרץ גנוסר לחדר החקירות שבו הוחזק נאפסו המותש. "(הוא) ישר התנפל עליי, תפס אותי בכתפיים וניער אותי, ירק על פרצופי וצעק עליי: אתה חתיכת שקרן מושחת", יספר נאפסו. "המשכתי להכחיש... מנצור פקד עליי להתפשט. התפשטתי מכל הבגדים, (הוא) תפס לי את השיער ובמכה אחת השכיב אותי לרצפה ואמר לי, 'כך אחקור אותך כמו כלב נרצע, זה היחס שמגיע לך'. חזר על אותם איומים בקשר לאשתי, אמר שיפגיש אותי עם אשתי, יפשיט אותה ויזרוק אותה בין הזונות בכלא.
"באותו שלב, בועז ועוד חוקר הוציאוהו החוצה (את גנוסר) ואמרו לו, 'תצא תירגע קצת'. בועז חזר אליי ודיבר אליי יפה. אמר לי: 'למה לך כל המצב הזה, למה לך כל העלבונות, פשוט מאוד שב איתנו ותספר הסיפור'... בועז שוחח איתי איזו חצי שעה ופעם שנייה מנצור (גנוסר) התפרץ... התנפל עליי, משכני בשערות, ניער אותי, פקד עליי להתפשט ותוך כדי התפשטות דחפני על הדלת. נדבקתי על הדלת".
בהמשך יכחיש גינוסר את הטענות על אלימות ואת האיומים הללו. באותו לילה שוב הועמד נאפסו בחצר. הלילה השני בחוץ, והשלישי ברצף בעמידה.
למחרת, 8.1, נאפסו כמעט ולא נחקר. הסיבה הייתה שהחוקרים התמקדו בעיקר בחקירתו של אבו-קאסם. זה, מצידו, המשיך להפליל אנשים בקצב מסחרר. בחקירתו סיפר על לפחות חמישה לבנונים נוספים שניהלו "קשרים אסורים" עם נאפסו. כך, למשל, העיד כי באחת מפגישותיו של נאפסו עם קצין פתח ח'יירי אבו-אלחג', היה נוכח אדם בשם כאמל נאצר, רועה צאן שהיה עצור באותה עת במתקן צבאי.
נאצר הובא לבית המעצר קישון, שם הופגש עם אבו-קאסם. חוקרי השב"כ, שהאזינו בחשאי לשיחה בין השניים, כתבו בדוח שלהם כי "ערכנו הַפְגשה בין כאמל לבין אבו-קאסם, והאחרון הדיח את כאמל למסור עדות שקר בעניין זה (נאפסו), ואף פיתה אותו באומרו שכדאי לו להישאר במתקן קישון ולא לחזור למתקן צבאי לאור התנאים הטובים במקום".
כאן היו אמורים חוקרי השב"כ להבין שאבו-קאסם "מורח" אותם, או לפחות שנורה אדומה בוהקת דולקת מעל טענותיו נגד נאפסו. אבל החוקרים קבעו דווקא כי "את שקריו של אבו-קאסם בעניין כאמל נאצר יש לייחס לאופיו של הנחקר, אשר מוכן ברוב להיטותו, על מנת לשכנענו בגרסה, להוסיף לה גם פרטים אותנטיים לכאורה, אשר אינם אמיתיים למעשה". במילים אחרות: השקרים של אבו-קאסם מוכיחים שהוא דובר אמת.
אבו-קאסם טען גם שנאפסו קיבל שוחד משלושה רועים לבנונים על מנת שישיג להם רישיונות מרעה ועל לבנוני נוסף שלכאורה נפגש עימו, ומעורב בפעילות הברחת אמל"ח לישראל. סיפור הרועים התברר כשקר. איש האמל"ח נעצר ובתחילה הודה. אחר כך התברר שגם זה שקר.
מדוע הודה? "המשפחה שלי לא ביקרה אותי במהלך החקירה”, סיפר הלבנוני. “לאחר מכן אשתי הובאה פעם אחת בזמן החקירה כדי לחקור אותה. אמרו לי שישפילו אותה לפניי אם לא אודה. אמרו שיורידו לה את הבגדים. אמרו לי: 'אם לא תודה נדפוק אותה בפניך'. מנצור אמר לי זאת".
כל הלבנונים שאבו-קאסם טען כי נפגשו עם נאפסו שוחררו לבסוף לדרכם, לאחר שהמידע שלו התברר כשקרי. רק נאפסו נשאר במתקן החקירות. לפתע אבו-קאסם בעצמו החל לדקלם גרסה חדשה, שדווקא מזכה לחלוטין את נאפסו. אנשי השב"כ כבר לא ידעו למי להאמין. "השקרן הזה, אני לא יוצא ממנו", אמר החוקר בועז על אבו-קאסם.
למחרת, 9.1, לאחר חמישה ימי חקירה, ערך צוות החוקרים דיון להערכת מצב. כל החוקרים היו תמימי דעים כי נאפסו זכאי לחלוטין. "היינו במהלך מחשבה שהגרסה נגד נאפסו הינה שקרית, ונאפסו לא היה מעורב בכל מה שיוחס לו", מתבטא גנוסר במסמכים הפנימיים שהגיעו לידינו. "באותו דיון לא הייתה דעה מסתייגת של איש מהחוקרים לגבי הכיוון שבהתרשמות שהסיפור של אבו-קאסם הוא שקרי. גם אני לא הסתייגתי מדעה זו".
בסיום הדיון נקבע כי, "על פי המצב נראה שאבו-קאסם מסר גרסת שקר נגד הנחקר. עם זאת, אין אפשרות לנקות את הנחקר ללא ביצוע בדיקת פוליגרף לאום-קאסם ולנאפסו". הבדיקות הללו יתבררו בהמשך כקריטיות.
מדוע ננעלו חוקרי השב"כ דווקא על נאפסו? בתחילת החקירה, עוד בבית המלון "דן כרמל", היו לראש צוות החקירה יוסי גנוסר ספקות גדולים באשר לאשמתו של נאפסו. החוקר המיתולוגי אריה הדר ("פשוש"), שהלך לאחרונה לעולמו, היה באותם ימים ראש אגף החקירות, הבוס של גנוסר.
"אני מיניתי את גנוסר ל'קייס אופיסר'", סיפר פשוש בריאיון שנערך שנים לפני מותו ומתפרסם כעת לראשונה. "כשהחקירה התחילה, גנוסר הזמין אותו למלון 'דן כרמל' בחיפה. אני הייתי בחדר סמוך, עם האזנה. ישבתי בחדר על כורסה שם. אני שומע את כל החקירה. גנוסר כל פעם יוצא ואומר לי, 'תשמע פשוש, אני בטוח שהוא בסדר. אין לו כלום'. אמרתי, 'גנוסר, תמשיך'. גנוסר ממשיך. אחר כך הוא נכנס אליי ואומר לי, 'נו פשוש, אני חושב שצריך לשחרר אותו'. אמרתי לו, 'גנוסר, וואלה, כוס אוחתק, זה לא מוצא חן בעיניי (פשוש התייחס לרעידות של נאפסו בחלק מהחקירה, שרמזו כי הוא משקר). ניקח אותו ליגור (בית המעצר קישון)'. אמרתי לגנוסר, אתה מטפל בחקירה שלו. זה לא עסקי".
בהוראתו של פשוש לקח גנוסר את נאפסו להמשך החקירה במתקן בקישון. בשלב זה, כך נדמה, גנוסר התהפך והפך להוט להשיג הודאה. "כשיוסי גנוסר בנה את הסיפור של נאפסו זה קידם אותו מאוד", מסביר איש שב"כ באותה תקופה. "'הנה, תפסנו את המרגל האולטימטיבי' ובלה-בלה-בלה".
אריה הדר ("פשוש"): "כשהחקירה התחילה, גנוסר הזמין אותו למלון 'דן כרמל' בחיפה. אני הייתי בחדר סמוך, עם האזנה. גנוסר כל פעם יוצא ואומר לי, 'תשמע פשוש, אני בטוח שהוא בסדר. אין לו כלום'. אמרתי, 'גנוסר, תמשיך'. אחר כך הוא נכנס אליי ואומר לי, 'נו פשוש, אני חושב שצריך לשחרר אותו'. אמרתי לו, 'גנוסר, וואלה, כוס אוחתק, זה לא מוצא חן בעיניי"
לדברי איש שב"כ שהיה מעורב בחקירת נאפסו, "יוסי גנוסר תפס עצמו כאיש הכי חכם בסביבה. הוא יודע הכי טוב ואין דבר כזה שהוא טועה. הוא יביא את כל העולם ואשתו ויביא רק חוקרים שהוא סומך עליהם כדי שהם יחקרו את נאפסו".
למרות הלהיטות של גנוסר, נאפסו כאמור לא נשבר בשלב זה. אך בינתיים, שיטות החקירה האגרסיביות של ראש צוות החקירה עוררו תחושות לא נעימות בתוך הצוות שלו. "אני רוצה שתדעו: ממש עינו את נאפסו", אומר אותו איש שב"כ שהיה מעורב בחקירה. "אני זוכר שבזמנו דיברו על זה שממש עינו אותו".
אחרי הדיון במתקן החשאי בקישון, הגיעו החוקרים לתמימות דעים כי נאפסו חף מפשע. בעודם ממתינים לביצוע בדיקות הפוליגרף הגורליות, שינו אנשי השב"כ את יחסם לנאפסו.
ב-10.1, בין השעות 10:55-10:08, כך על פי יומן בית המעצר, ניתנה לנאפסו הזדמנות ראשונה לפגוש את אשתו הטרייה סיאם, שעד אז כלל לא ידעה היכן הוא נמצא. "הייתי שמח ומאושר. הייתי בטוח שאני הולך הביתה", יספר בהמשך. הייתה לו סיבה מוצדקת: החוקרים הבטיחו לו שאם הפוליגרף יטהר אותו, הוא ישוחרר.
כעבור שלושה ימים הובל נאפסו לתחנת משטרת זבולון, שם עבר בדיקת פוליגרף ראשונה. למחרת עבר בדיקה נוספת, שבאופן חריג ארכה כמעט יום שלם.
נאפסו היה משוכנע ששתי הבדיקות הוכיחו שהוא דובר אמת. אבל בערב שלאחר הבדיקה השנייה נלקח לחקירה, ושם הטיחו בו החוקרים כי על פי הפוליגרף הוא יצא דובר שקר. "הייתי המום ולא האמנתי למשמע אוזניי. אמרתי שזה לא ייתכן, כי כל מה שאמרתי היה אמת", יספר נאפסו. "(החוקר) אמר לי, 'לא יודע מה לעשות, אך אני יודע שאתה דובר שקר והמכונה מאמתת החשדות של השב"כ'. פרצתי בבכי. זה היה מאוד קשה בשבילי".
האם אכן יצא נאפסו דובר שקר בפוליגרף? כעת מתברר כי בין חוקרי השב"כ התגלעו ויכוחים באשר לתוצאות הבדיקה שלו. חלק מהחוקרים חשבו שהבדיקה מעידה על כך שנאפסו שיקר, ואילו שניים היו משוכנעים שהבדיקה אינה חד-משמעית ושהוא חף מפשע. שני החוקרים האלה - בועז ו"דוד" - שהיו המנוסים יותר בצוות, עזבו בשלב זה את החקירה.
"(אחרי הפוליגרף) אצלי אישית התחילו התלבטויות", יעיד אחד מהם מאוחר יותר. "באיזשהו מקום בלילה היו לי קרקורי בטן, לא הייתי שקט עם העניין... דיווחתי למנצור ומנצור החליט שחוקר חדש ידבר עם נאפסו".
לימים, ייבחנו מחדש בדיקות הפוליגרף של נאפסו, ויתברר כי בשל אופיו תוצאותיהן יוגדרו "בלתי-בדיק", כלומר שלא ניתן להסיק מהתוצאות אם נאפסו שיקר או דיבר אמת. אבל כל זה לא הפריע לחוקרים להטיח בנאפסו שהוא שקרן, ונאפסו היה מרוסק מה"ידיעה" על כך שיצא דובר שקר. מי שסייע לכך עוד יותר היה החוקר גנוסר (מנצור).
"נכנסתי לחדר החקירות, ישבתי בכיסא המיועד לנחקרים", יתאר לימים נאפסו את ליל החקירה שלאחר הפוליגרף. "מנצור הביא כיסא, העמידו קרוב מאוד, ברווח של 20 ס"מ. התיישב ממש מולי, שתי הברכיים שלי נכנסו בברכיו. אמר לי לשבת זקוף ולהסתכל כל הזמן בפרצופו. הוא דיבר כל הזמן ולא הבנתי על מה דיבר. זה סיחרר לי את הראש, זה הכניסני ללחץ כזה, הרגשתי שאני הולך להתפוצץ. הזזתי את הראש ימינה ושמאלה. (מנצור) תפס לי את הראש ואמר לי לא להוריד את העיניים".
נאפסו, מסביר השבוע מדוע הודה: "מרגע שנשברתי והתחלתי לשתף פעולה, עשיתי כל מאמץ כדי לשכנע את החוקרים שאני אשם, כדי שיירדו ממני. עם כל יום שעובר אתה בונה את הסיפור, נדבך אחרי נדבך, על פי מה שאתה קולט מהחוקרים, ומאשר את מה שהם אומרים"
נאפסו לא רק היה מותש, אלא גם מבולבל מאוד: "מנצור שוב התעצבן והחל לאיים עליי שיביא את אשתי, שיפשיטה בחדר. איים לפרסם את הסיפור ולבייש אותי ועדתי", אומר נאפסו. "הייתי מאוד עייף. הבנתי שהם לא הולכים לעזוב אותי".
גנוסר, מצידו, הרגיש שהוא עומד להשיג פריצת דרך בחקירה ושעט קדימה. באמצע הלילה הופגש נאפסו המותש עם אום-קאסם, שחזרה בפניו על כך שהייתה עדה לפגישה בינו לבין המחבל ח'יירי ואף הדגימה בידיה את תנועת העברת המעטפה אל נאפסו.
"פרצתי בבכי ואמרתי להם, 'אני אספר הכול'", יגיד אחר כך נאפסו. "פתאום - כל היחס השתנה. הצעקות נפסקו. כל המבטים והגידופים והאיומים נפסקו כלא-היו. פתאום אני האדם היקר ביותר שלהם. מנצור החל לחייך. הביאו קפה וסיגריות והתייחסו אליי יפה".
מדוע החליט נאפסו להודות בסופו של דבר? "אתה מחפש לך מוצא מהלחץ הפיזי והנפשי שאתה נמצא בו, אתה מחפש אפשרות. ניסיתי לתת גרסה, לרצות אותם", יספר בהמשך. "אדם שהולך לטבוע ויודע בוודאות שאין לו כוח והוא טובע, זה כמעט אותו דבר. יש לך כוח רצון ואתה מרגיש שכוח הרצון הזה במשך הזמן הולך ומתרופף, אתה הולך וטובע".
ה"הודאה" של נאפסו, כפי שניתן לתאר, הייתה מסורבלת ופרטיה השתנו לאורך הימים הבאים. בדוח החקירה המסכם נכתב כי "מסירת הגרסה הייתה במקוטע ובשלבים שונים. שטף דיבורו של הנחקר היה נקטע מפעם לפעם, והוא היה בוהה תוך כדי השמעת משפטים כגון 'הבעיה היא שאני לא זוכר אם זה היה בכלל, או לא', 'יש לי סתימה בזיכרון' וכו'".
גמגומיו של נאפסו לא הספיקו בכדי שמישהו בצוות החקירה ילחץ על דוושת הבלם. ובכלל, עיון במסמכי החקירה ממחיש את האופן הרשלני והבלתי מקצועי בעליל שבו התנהלה, למרות שנוהלה על ידי מי שנתפסו כטובי החוקרים בישראל. אם התרחשה חקירת נאפסו כפי שהתרחשה, כיצד אפשר להיות בטוחים שלא היו עוד כאלה באותן שנים בשב"כ?
בכל אופן, נאפסו, כך הסביר בהמשך, בנה את ההודאה לפי רמזים שקיבל מהחוקרים ומהעימותים עם אבו-קאסם ואשתו. "הייתה לי מסגרת מאבו-קאסם", יספר. "ידעתי שמדובר בתיקים ובפגישות עם ח'יירי. ידעתי שמדובר בהעברה של 5,000 לירות לבנוניות כל פעם. יש פה סיפור של מעטפה... החלטתי לספר סיפור משלי כדי לרצות אותם, שיעזבו אותי".
הבלבול של נאפסו השפיע כנראה גם על צוות החקירה, שלאחר עזיבתם של בועז ודוד התבסס על גנוסר ועל קבוצת חוקרים צעירים יחסית. מרביתם השתכנעו כי נאפסו אכן מסר ידיעות לח'יירי, אבל בנושא אחד הם התקשו להסכים: העברת האמל"ח לתוך ישראל, לכאורה עבור מחבלים בארץ. הייתה סיבה טובה לפקפק בהודאה: באחת הגרסאות שסיפק, נאפסו סיפר כי הטמין את האמל"ח ב"צומת הטנק" שליד הכפר רג'ר. הצומת קיבל את שמו בגלל טנק סורי שנותר שם ממלחמת ששת הימים, ונאפסו אמר כי האמל"ח הוסלק ממש מתחתיו.
"אלא שאז התברר כי הטנק כבר הוזז מהמקום ארבע שנים קודם לכן", כפי שמסביר לנו צביקה בנדורי, ששימש באותה תקופה ראש המחלקה לסיכול טרור בשב"כ. בנדורי, ועוד כמה בכירים שלא היו שותפים כלל בעניין נאפסו, שמעו קטעים מתוך החקירה והעלו לגביה ספקות קשים בזמן אמת.
גם חוקרי השב"כ הבינו כי נאפסו מודה בשקר. בדוח החקירה המסכם כתבו: "במהלך החקירה הסתבר כי הגרסה שבה הפליל עצמו הנחקר בשקר יסודה ונבעה מרצונו לגמור את החקירה. אנו סבורים בתום החקירה כי הנחקר לא היה מעורב בהחדרת אמל"ח ארצה בפרשייה זו".
החוקרים, אם כן, זיכו את נאפסו מהחשד לעבירות אמל"ח, אך הוסיפו לחשוד כי נפגש עם ח'יירי וקיבל ממנו כסף בתמורה להעברת מידע.
ב-17.1, שלושה ימים אחרי בדיקת הפוליגרף הראשונה ויום אחרי שנאפסו החל "לשתף פעולה" עם חוקריו, התייצב פשוש בקישון. "הבנתי שנוכחותי מבחינה מורלית תתרום לחקירה", הסביר בריאיון הגנוז עימו.
לפשוש היו שיטות משלו מול נאפסו. "הרגעתי אותו. אמרתי לו, 'מי החוקר שלך הראשי פה?' אז הוא אומר 'אבו-חרא'. אמרתי לו, 'זה הכי מנוול. יש לו אפילו זריקה שאחריה אתה מאבד כוח גברא'. הוא רעד מפחד".
נאפסו גם יטען מאוחר יותר כי בשיחה בין פשוש וגנוסר, בנוכחותו, "החליטו" השניים לעצור את אמא שלו למחרת, וכשנאמר כי אין מקום היכן להחזיק בה, אמרו האחד לשני ש"ישימו אותה עם הפרוצות". נאפסו, כך לדבריו, האמין בלב שלם שהשב"כ מתכוון לעצור את בני משפחתו, ושגנוסר עלול להזריק לו זריקה שתחסל את כוח הגברא שלו.
7 צפייה בגלריה
משה קמר, עורך הדין של נאפסו במהלך הגשת הערעור. ''למערכת לקח זמן להבין שטעתה''
(צילום: מהאלבום הפרטי)
מאוחר יותר באותו יום העלה נאפסו המתוח והמבולבל בפני החוקרים הצעה לא שגרתית: הוא ביקש לעבור היפנוזה, ואז, כך האמין, תתברר האמת. "רציתי שבעזרת המומחה אוכל להיזכר בכל מה שהיה, ואז ייווכחו שאין סיפור...” סיפר נאפסו. רציתי מומחה שינטרל כוח רצוני ויגרום לי לספר האמת".
פשוש הרגיש כי בקשתו של נאפסו לעבור היפנוזה מעידה כי הוא עומד בפני שבירה סופית. "אמרתי - זו התחלה של הודאה", סיפר. "אמרתי לנאפסו: 'אתה יודע מה? אני אביא לך רופא מהפנט'".
פשוש ידע בדיוק מהיכן ישיג רופא כזה. באותן שנים עבד השב"כ עם פסיכיאטר אזרחי בשם ד"ר אלכסנדר כהן, פסיכואנליטיקאי שעלה מאוסטריה. לדברי איש שב"כ שהיה מעורב בחקירת נאפסו, כהן לא היה עובד רשמי של השירות, אך השב"כ נעזר בו מעת לעת בכדי לאפיין את המרכיבים הנפשיים של מועמדים לשירות, ואחר כך גם מדי פעם בחקירות.
"בנושא הריגול הרוסי הייתי משתמש בו מדי פעם", מספר איש השב"כ לשעבר. "הוא היה עומד מאחורי הזכוכית כשעשינו תחקירים לאנשים והיינו שואלים אותו איך הוא מתרשם מהם, מה לפי דעתך, האיש, מה החולשות שלו, איך כדאי ללחוץ עליו. כהן אהב נורא את החקירות האלה. הוא לא השתתף הרבה בחקירות, לדעתי, אבל פה במקרה של נאפסו מישהו עלה על הרעיון ואמר, 'בוא נביא אותו'".
השימוש שעשה השב"כ בפסיכיאטר במהלך פרשת נאפסו לא נחשף עד כה. לפני כמה ימים התקשרנו לד"ר כהן בכדי לראיינו לכתבה. אשתו ענתה לטלפון. "הוא נפטר אתמול", אמרה. היא אישרה באותה שיחה כי אכן היה מעורב בחקירת נאפסו.
בינתיים, כשד"ר כהן בדרכו לחדר החקירות, המשיך גנוסר ללחוץ את נאפסו, שלבסוף נשבר וחתם על ההודאה הראשונה שלו ב-19.1. ההודאה קיבלה את השם "מנצור 1", ולאחריה יגיעו גם "מנצור 2" ו"מנצור 3". בין ההודאות יתגלו הבדלים משמעותיים, שלא ימנעו את הרשעתו של נאפסו בהמשך בשתי ערכאות של בית הדין הצבאי.
בטרם ההפנוט, פשוש תידרך את הפסיכיאטר. במסמכים שהגיעו לידינו מספר כהן כי פשוש אמר לו שמדובר ב"קצין צה"ל שהודה בשיתוף פעולה עם מחבלים וישנן ראיות על כך. הקצין טען בחקירתו שיש לו סתימה בראש. פשוש אמר לי שגם הוא לא יודע מה זה סתימה בראש, אך כוונת הדברים שהוא לא יכול להיזכר במספר פרטים. היות וכך ביקש מאותו קצין פסיכיאטר שיעשה לו היפנוזה על מנת לשחרר אותו מהסתימה".
כהן גם סיפר כי אמנם ערך היפנוזה בעבר כחלק מטיפול נפשי, אך הייתה זו הפעם הראשונה שבה הוא משתמש בכלי הזה במסגרת חקירה. פרופ' מוריס קליינהאוז, שנחשב באותה תקופה למהפנט החשוב בישראל, ואשר גם ישמש לימים עד מטעם ההגנה, מתח בשיחה עם רונן ברגמן שנים מאוחר יותר ביקורת חריפה ביותר על ההפנוט של נאפסו, על השיטות שבהן השתמש כהן ועל מסקנותיו.
בשעה 19:15 נכנס ד"ר כהן לחדרו של נאפסו ובמשך ארבע שעות תיחקר אותו על קורות חייו, מקום מגוריו, משפחתו, מצבו הכלכלי וכו'. מאוחר יותר, במהלך הלילה, ביצע כהן לנאפסו את ההיפנוזה, שנמשכה כשעתיים. "ישבנו שם כל הלילה והוא היפנט אותו", תיאר זאת פשוש, שצפה בהיפנוזה מחדר סמוך דרך מראה חד-כיוונית.
במהלך ההפנוט חזר נאפסו בכלליות על מה שסיפר לחוקריו קודם לכן, כולל עניין הפגישות עם ח'יירי. מעט אחרי ארבע לפנות בוקר שב הפסיכיאטר כהן לביתו בתל-אביב. למחרת בבוקר התעורר אחרי שינה קצרה עם הארה. "בזמן ארוחת הבוקר, כל העניין של אתמול הסתובב לי", יספר ד"ר כהן. "ונדמה לי שתוך כדי גילוח הבנתי פתאום שאני רואה את התמונה בכללותה, שלא ראיתי קודם. כלומר שחזור בראש של כל מה שהיה, כולל ההיפנוזה, הביא אותי למסקנה שהנאשם הוא הומוסקוסאלי וסביר להניח פסיבי".
לא בטוח שהרבה פסיכיאטרים היו חותמים על הדיאגנוזה המקצועית הזו, בטח לא בעידן הנוכחי, אבל את ד"ר כהן זה דווקא שיעשע. "רצתי וצילצלתי לפשוש. התחלתי בבדיחה: פשוש, יש לך פסיכיאטר אידיוט. כשנגמרו ההלצות שאל מה העניין ואמרתי לו שאני חושב שהנאשם הוא הומוסקסואל".
ד"ר כהן נימק את מסקנתו בכמה סימנים שהופיעו במהלך ההיפנוזה של נאפסו. אחד מהם היה רעידותיו של נאפסו בעת שדיבר על ח'יירי. כהן סבר כי הרעידות הללו מעידות על מגע מיני שהתקיים בין השניים.
החוקרים קפצו על דברי ד"ר כהן כמוצאי שלל רב, כי הם מילאו, לשיטתם, את החלק החשוב ביותר החסר בפאזל. "החוקרים, ואיתם כל מי שהכיר את הפרשה הזו בשב"כ, כל הזמן תהו על שאלת המניע", אומר צביקה בנדורי. "למה שקצין מוערך בצה"ל יבגוד במדינה באופן כל כך חמור? והנה באה ההיפנוזה, ויעני סגרה את המעגל".
למרות שהפסיכיאטר ד"ר כהן מעולם לא היפנט נחקר, הוא הגיע למתקן השב"כ ובאמצע הלילה היפנט את נאפסו. בבוקר הוא הגיע להארה מתמיהה: "נדמה לי שתוך כדי גילוח הבנתי... שהנאשם הוא הומוסקוסאלי וסביר להניח פסיבי". חוקרי השב"כ עטו על ה"ממצא" הזה כמוצאי שלל רב
בעקבות הדיאגנוזה של ד"ר כהן החוקרים הסיקו, או לפחות חשבו שהבינו, מה "באמת" מופיע בתמונות שנטען כי ח'יירי צילם בהסתר את נאפסו: הן "תיעדו את נאפסו וח'יירי מקיימים יחסי מין. זה היה האמצעי האולטימטיבי באמצעותו סחטו וגייסו את נאפסו לפתח.
באותו יום אף חזרו החוקרים לאבו-קאסם ורמזו לו לגבי "דבר בתחום האישי" שהיה עלול לגרום לנאפסו להיסחט. אבו-קאסם קלט את הרמז: הוא הודה לפתע כי ח'יירי קיים יחסי מין עם נאפסו. אחר כך סיפר שגם הוא עשה זאת. גם התפנית הזו, בה פתאום הפך המניע מטרור עבור כסף למשיכה מינית, לא העלה חשד אצל חוקרי השב"כ.
בימים הבאים ימשיך נאפסו להודות בשלל ההאשמות שהוטחו בו. ב-23.1 אף "הודה" שהוא הומוסקסואל. לדברי נאפסו, גנוסר נכנס אליו באותו יום והחל לאיים עליו כי יפרסם את נטייתו המינית ברבים. בעקבות זאת, הודה נאפסו שקיים יחסי מין עם אבו-קאסם ועם ח'יירי.
גנוסר המשיך לשאול שאלות בכיוון הנטייה המינית, תוך שהפעם הוא מבטיח לנאפסו שהעניין יישאר בין שניהם בלבד, ואפילו לא יגיע ליתר החוקרים. "(מנצור שאל) מתי זה התחיל?" סיפר נאפסו. "אמרתי: כשהייתי ילד קיימתי יחסים עם ילד יותר מבוגר ממני בשנה... אמרתי לו זאת כי פחדתי מאיומיו, לא הייתה לי ברירה. זה מה שמנצור רצה".
בהמשך אותו יום כתב נאפסו את ההודאה "מנצור 3". יומיים אחר כך ביצע גם "שחזור" של העברת האמל"ח לצומת הטנק. כעבור שלושה ימים נוספים, כשגנוסר הרגיש שהוא בשל, הוא התיר לאנשי מצ"ח לראות את הקצין לראשונה - לצורך בניית תיק המשפט שלו - ונאפסו חזר על הודאתו בפני סא"ל לאון בכר, סגן מפקד מצ"ח דאז.
רק ב-30.1.1980, 26 ימים אחרי מעצרו, נפגש נאפסו לראשונה עם עורך הדין שמונה לו, שאול כוחן. "ראיתי מולי אדם שבור", יספר עו"ד כוחן לימים.
גם בתום חקירת השתי וערב של נאפסו, אחרי כל ההודאות הרבות שמסר והשחזור שביצע, לא הצליחו חוקריו להגיע לאחדות דעים באשר לאשמתו. רובם אמנם קבעו כי הוא אכן נפגש עם ח'יירי וקיבל ממנו כספים בתמורה למידע, אך חלקם לא היו משוכנעים כי גם העביר עבור ח'יירי אמל"ח לתוך ישראל.
"בהסתמך על חקירת הנחקר, כל הנוגעים בדבר ובהסתמך על כל הפעולות בחקירה לרבות בדיקות הפוליגרף וההיפנוזה, אנו סבורים כי הודאת הנחקר בנושא קשריו עם ח'יירי אבו-אלחג' היא נכונה", נכתב בדוח החקירה הסופי. "הבעיה שנותרה בפנינו בסיום החקירה היא שאלת עומק מעורבות הנחקר, אם בכלל, בנושא החדרת האמל"ח לישראל. אין לנו ספק כי לא הגענו לחקר האמת בנקודה זו". גם גנוסר לא היה משוכנע בעניין האמל"ח, והבוס שלו פשוש אף חשב כי נאפסו כלל לא קשור לאמל"ח.
בנוסף, וכפי שכבר הוזכר, שניים מהחוקרים - בועז ודוד - הגיעו למסקנה כי נאפסו אינו אשם באף אחת מהטענות שהעלה נגדו אבו-קאסם. דעת המיעוט הזו מוצאת ביטוי גם היא בדוח המסכם: "סיכום הערכתנו לגבי גרסת הנחקר (אבו-קאסם) על אודות נאפסו מבטא את חוות דעתם של רוב חוקרי הפרשה, למעט שני חוקרים - אשר מפקפקים עד עצם היום הזה וסוברים כי ייתכן וכל גרסת הנחקר בעניין נאפסו שקר מתחילתה ועד סופה".
"אני חשבתי שנאפסו אשם בכל העבירות, לרבות ובעיקר בהעברת האמל"ח ממחבלים מלבנון לשטחים", אומר לנו אריה ליבנה, אחד מהחוקרים בצוות של גינוסר, ומי שישמש לימים כראש אגף החקירות בשב"כ, "ואני מאמין בזאת עד היום. אבל השב"כ הוא ארגון היררכי והדעה הקובעת שסוכמה בסופו של דבר והועברה לפרקליטות הצבאית הייתה דעתו של פשוש - כן מסר מידע למחבלים, לא עסק בהברחת אמל"ח. בגלל סיבה שאינני יודע, בפרקליטות הצבאית החליטו בסופו של דבר להאשים אותו גם בזה".
גורמים הבקיאים בפרשה אומרים כי חילוקי הדעות בין החוקרים נחשפו גם בפני בית המשפט. שלושת השופטים, אלוף בן ציון פרחי, ששימש אב בית הדין, ולצידו תא"ל אלקנה הרנוף, וסא"ל מרדכי קרמניצר, כיום אחד מהמומחים הבכירים למשפט פלילי בישראל, הורו לשב"כ להביא את סיכום החקירה, שעצם קיומו הועלם מהם בתחילה.
הם התרשמו כי טענות אחד מהלבנונים כי עונה על ידי השב"כ מותירות תחושה של דברי אמת, ואף המליצו ליועץ המשפטי לממשלה לבדוק האם באמת השתמשו החוקרים בעינויים נגד נחקרים. בין השופטים התגלעה מחלוקת: האם להורות לשב"כ להביא את אבו-קאסם לחקירה. הרוב הכריע שלא, וכך נטלו מעצמם השופטים את היכולת להתרשם באופן בלתי אמצעי מהאדם המרכזי שמסר את הראיות נגד נאפסו, זה שבשב"כ הגדירו כ"נוכל".
קרמניצר, השבוע, מכה על חטא: "ראיתי בנאפסו קצין צה"ל מוערך לכל עניין ודבר. סברתי שכך ראו אותו גם חוקרי שב"כ, ושהיה בכך כדי לשמש לו בעיניהם מגן מיוחד, מעבר למה שמגיע לכל אדם, מפני האפשרות של יחס פוגעני ומשפיל מצידם. חשבתי שמה שהחוקרים לא היו עושים לקצין יהודי, לפי הערכתי אז, לא עשו לקצין צ'רקסי. בכך טעיתי, לצערי הרב, טעות מייסרת, שכנראה תייסר אותי עד יומי האחרון. משום שבפועל נעשה שימוש בחקירה באמצעים פסולים (שהוכחשו), נגרם עוול משפטי וגם נמנעה האפשרות להגיע לחקר האמת".
בית הדין הצבאי הרשיע את נאפסו בשתי ערכאות בעבירות של בגידה, ריגול חמור וסיוע לאויב, גזר את דינו ל-18 שנים בכלא ולסילוק בבושת פנים מהצבא. באופן אבסורדי, נאפסו הורשע גם בהברחת האמל"ח לישראל, על אף שחוקרי השב"כ קבעו בדוח הסופי שלהם כי היו חלוקים באשר לעבירה הזו. לדברי אחד מאנשי השב"כ המעורבים בפרשה, נאפסו כלל לא היה אמור להיות מואשם בעבירת האמל"ח, אך זו השתרבבה לכתב האישום בשל "טעות טכנית".
בדוח ועדת לנדוי, שתוקם שנים אחר כך, ייקבע כי בתיק נאפסו "חסרו כמעט לגמרי ראיות חסויות אמינות... העד העיקרי (אבו-קאסם - ר"ב, א"א)... קיבל מאת החוקרים ציון של 'שקרן מדופלם'. הוא לא הובא לבית הדין למתן עדות. העדות הנוספת היחידה שתמכה בתוכן ההודאות של נאפסו עצמו הייתה למעשה עדותה של אשת אותו מודיע (אום-קאסם), שנתקבלה כמהימנה".
למרות זאת, חלק מאנשי השב"כ שהיו מעורבים בחקירה הוסיפו להאמין שנאפסו אשם גם שנים אחרי ששוחרר מהכלא. פשוש, למשל. "הוא אשם במאה אחוז, אבל רק בריגול (ולא בהברחת אמל"ח)", טען בריאיון עימו.
ומה לגבי טענתו של נאפסו כי במהלך חקירתו הוא עונה בידי אנשי השב"כ?
"גנוסר עבד לפי ההוראות. אמרו לי, 'פשוש, אולי הוא חרג מההוראות שלך'. אבל גנוסר לא חרג".
אז לא עינו את נאפסו?
"לא עינו. הוא כן עמד ברוח, בקור".
ועוד בינואר. בכרמל.
"בג'למה (הכינוי של אנשי השב"כ למתקן החקירות ליד קישון) די קר".
משפטו של נאפסו התנהל במהלך 1981 בבית הדין הצבאי בדלתיים סגורות, תוך שהצנזורה מטילה עליו איפול כבד. נאפסו, שיוצג בידי הסנגור צבי הדר, לשעבר הפרקליט הצבאי הראשי, התעקש כי הודאתו הוצאה ממנו בעינויים. השופטים, כאמור, לא קיבלו את טענתו.
ב-1986 הגישו נאפסו והדר ערעור לבית הדין הצבאי לערעורים, שבפסק דין קצר דחה את בקשתם. מלבד קומץ אנשים בשב"כ, במערכת השיפוט הצבאית ובמשפחתו, איש לא ידע שנאפסו יושב בכלא לאחר שהורשע בריגול ובגידה.
אב בית דין בערעור היה תא"ל שבתאי זיו, שמונה לימים להיות ראש האגף לייעוץ משפטי בשב"כ. "לא יכולתי להאמין שחוקרי שב"כ יפעילו אמצעים כאלה כלפי קצין בצה"ל. הדעת פשוט לא קיבלה זאת", אמר זיו לימים לרונן ברגמן. אבל עם זאת הוסיף: "אני בכלל לא בטוח שהיינו פוסלים את קבילות ההודאה של נאפסו באשמת ריגול, גם אם היינו יודעים על האמצעים החריגים".
כלומר, בעיניו של זיו בשנת 2000, אז התקיימה השיחה הזו, כשסיים את כהונתו בשב"כ, אין בעיה לעשות לנחקר את כל הדברים הנוראיים שהשב"כ עשה לנאפסו, ועדיין לייחס משקל מכריע לאמינות ההודאה שלו. "התחושה האישית שלי בפרשה אינה כוללת נקיפות מצפון כאילו אדם חף מפשע ישב בבית הכלא", הוא סיכם.
נאפסו הפך לאסיר, כשבעיני סביבתו הוא עבריין שבגד במדינה. יש להניח כי הוא היה מרצה את מלוא 18 שנות מאסרו, אלמלא אדם אחד: גדעון עזרא.
בעת חקירותיו של נאפסו, עזרא בדיוק שב לשב"כ לאחר שהושאל למוסד. כבר בתחילה חשד שמשהו איננו כשורה בתיק, ומאז ניהל עזרא מסע פנימי לטיהור שמו של נאפסו. "גדעון הוא אדם מאוד מקצועי, וגם אחד שאומר את מה שהוא חושב", מסביר איש שב"כ מאותה תקופה. "בנוסף, הוא גם היה ביחסים גרועים מאוד עם גנוסר, ונחשף לחומרי החקירה הבעייתיים של נאפסו".
לדברי בכיר אחר לשעבר בשב"כ, עזרא הלך לראש השב"כ דאז, אברהם אחיטוב, וניסה לשכנעו שנאפסו זכאי. "ערב אחד גדעון יורד אליי אחרי פגישה עם אחיטוב", מספר הבכיר. "אחיטוב נזף בו שהוא הולך במסדרונות ואומר שנאפסו לא אשם. גדעון היה ממש בדמעות. אמר לי שאחיטוב איים עליו שאם ימשיך הוא יפטר אותו. אחיטוב לא היה כזה, אבל נכנס פה לאיזו אמביציה".
עזרא, ששימש כראש מרחב צפון ולבנון בשב"כ במקביל למאסרו של נאפסו, ניצל את מעמדו בכדי לערוך חקירה משל עצמו באשר לפרשה. "בגלל שגדעון עזרא היה כל כך נעול שנאפסו לא מחבל, כשפרצה מלחמת לבנון הוא לקח את מקורבו 'חסן' (רפי רגב) ושלח אותו ללבנון לחקור את כל מי שהיה קשור לפרשת נאפסו. חסן טיהר לחלוטין את נאפסו". אלא שלמרות זאת, נאפסו נותר במאסר. את תגובתו של רגב לא ניתן היה לקבל.
מזלו של נאפסו החל להשתנות ב-1986. באותה תקופה שונה חוק השיפוט הצבאי, והותר להגיש לבית המשפט העליון ערעור על פסקי דין של בית הדין הצבאי לערעורים. נאפסו פנה לבית המשפט העליון, שוב בטענה כי הוא חף מפשע וכי הודאתו נגבתה ממנו בעינויים.
במקביל התפוצצה פרשת קו 300 ויוסי גנוסר סומן כציר מרכזי בפרשה. כמו כל שאר אנשי השב"כ שהיו מעורבים בקו 300, גם גנוסר קיבל חנינה מנשיא המדינה ושוחרר מהשירות. כעבור כמה חודשים השתתף באירוע פוליטי שערך בגני התערוכה ידידו, השר אריק שרון. צלמי העיתונות שזיהו את גיבור פרשת קו 300 צילמו אותו. זו הייתה הפעם הראשונה שפניו של גנוסר נחשפו בתקשורת.
כעבור כמה ימים עילעל נאפסו, בעודו יושב בתאו בכלא, בעיתון. הוא זיהה שם לפתע את הפנים המוכרות: החוקר מנצור. האיש שחקר אותו באגרסיביות הוא אחד מגיבורי קו 300.
עורכי דינו של נאפסו בערעור - אריה ומשה קמר - קפצו על המידע הזה כמוצאי שלל רב. האב המנוח קמר היה שותף במשרד של שר המשפטים שמואל תמיר, וקודם לכן גם כיהן כיועץ ליועמ"ש משה בן זאב. הם הגישו ערעור ארוך ומקיף לבית המשפט העליון, לאחר שעורך דינו המקורי של נאפסו, צבי הדר, העביר להם את ניהול התיק. הוא כבר הותש מהניסיון הכושל להגן על מרשו בבית הדין הצבאי.
"פתאום (אחרי קו 300) התברר שאנשי השב"כ הם לא צדיקים, שלפעמים הם משתמשים באמצעים בעייתיים", אומר קמר השבוע. "מה שקרה הוא שהמערכת התעוררה. הקשר, מבחינתנו ומבחינת הפרקליטות הצבאית, שייצגה את המדינה בערעור לעליון, היה מאוד ברור - יש פה בעיה של התנהלות השב"כ".
גם בשב"כ הבינו שיש להם בעיה של התנהלות, ושאי-אפשר עוד להתעלם ממנה. בינואר 1987 הורה ראש השב"כ יוסף הרמלין על חקירה פנימית של הפרשה, שהתבססה בין השאר על החומרים שאסף עוד קודם לכן גדעון עזרא. בוועדת לנדוי נכתב כי "בחקירה זו הודו החוקרים בנכונות מרבית טענותיו של נאפסו במשפט, בדבר אמצעי הלחץ שהופעלו נגדו, פרט לטענות נאפסו בדבר מכות וסטירות".
עם תוצאות החקירה הפנימית ניגש השב"כ לפרקליט הצבאי הראשי דאז, אמנון סטרשנוב, שנערך לייצג את צה"ל בדיון בבית המשפט העליון. נציג השב”כ בדיונים בתיק היה לא אחר מאשר גדעון עזרא. "אני זוכר את עצמי יושב בפגישה עם סטרשנוב וגדעון עזרא", אומר אחד מהנוכחים בפגישה. "שאלנו את גדעון איך הוא מסביר את ההודאה של נאפסו. התשובה שלו נחרתה לי בזיכרון: 'הודאה זה דיבורים, ומדיבורים לא נכנסים לעיבורים'".
מה הכוונה?
"גדעון עזרא לא ייחס חשיבות להודאות של נאפסו בשב"כ. זה טילטל אותי, כי עד אותו רגע, בתור משפטן, מבחינתי הודאה הייתה מלכת הראיות. מה יותר משכנע מזה שהאיש הודה בזה שהוא ביצע את העבירה? באמירה שלו על ה'עיבורים', הבנו שאפשר להוציא כמעט כל הודאה מבן אדם. מאז, מבחינתי, הודאה זו באמת לא בהכרח מלכת הראיות".
בעקבות הפגישה המטלטלת עם עזרא הוחלט בפרקליטות הצבאית שלא להתמודד מול הערעור של נאפסו בבית המשפט העליון, ולנסות לסגור את התיק בהסדר טיעון. ואולם, למרות שהתביעה הודתה כי הודאתו של נאפסו נגבתה ממנו באמצעים פסולים, היא לא הייתה מוכנה להתפשר על זיכוי מוחלט.
"הפרקליטות הייתה צריכה את ליטרת הבשר שלה", אומר עו"ד משה קמר. "הם לא יכלו להשלים עם זה שנאפסו ייצא בלי כלום, במיוחד אחרי שכבר ישב במאסר מעל שש שנים".
בסופו של דבר חתם נאפסו על הסדר הטיעון, במסגרתו הורשע בעבירה של חריגה מסמכות עד כדי סיכון ביטחון המדינה. במסגרת זו אישר נאפסו כי אכן נפגש עם ח'יירי מספר פעמים, וכי אחת מפגישותיהם צולמה, ובכך ביצע עבירה של פגישה עם סוכן זר שלא דיווח עליה, אך בלי שמסר לאותו פלוני מידע כלשהו.
לדברי אילן שיף, שהיה באותה עת סגן הפרקליט הצבאי הראשי, הסדר הטיעון שיקף את העבירות שביצע נאפסו. "המחלוקת לגבי האשמה של נאפסו נשארה עד הסוף", הוא אומר. "גנוסר ואחרים חשבו שהוא אכן עבר את העבירות. למשל, היה אירוע שבו שאלו את נאפסו מה מספר הטלפון של אותו מודיע מלבנון (אבו-קאסם). נאפסו לא זכר בעל פה, אז נתנו לו ספר טלפונים וביקשו ממנו שיחפש את המספר שם. נאפסו ישב בחדר ובאמת חיפש את המספר, בזמן שמשקיפים עליו מבחוץ מבלי שהוא מודע לכך.
"מבחינתנו זה העיד על כך שאכן היה לנאפסו איש קשר כזה בלבנון. כלומר, זה לא בלוף מוחלט שהוציאו ממנו והכניסו לו לפה. היו עוד כמה דברים שהעמידו סימן שאלה על חפותו. זה לא היה קליר קאט קייס".
למרות שהשופטים בבית המשפט הצבאי נחשפו למחלוקת בין חוקרי השב"כ, נאפסו הורשע. מרדכי קרמניצר, שהיה אז בהרכב שהרשיע אותו: "חשבתי שמה שהחוקרים לא היו עושים לקצין יהודי, לא עשו לקצין צ'רקסי. בכך טעיתי, לצערי הרב, טעות מייסרת, שכנראה תייסר אותי עד יומי האחרון"
עורך דינו של נאפסו, משה קמר, מספק הסבר אחר. לדבריו נאפסו חתם על הסדר הטיעון רק כדי שיאפשרו לו לצאת לחופשי. "נאפסו רצה לצאת מהכלא, אז הוא הסכים לחתום על הסדר הטיעון", אומר קמר.
נאפסו כבר הודה בעבר בדברים שלא עשה. השופטים שואלים את נאפסו אם הפעם הוא מודה בלב שלם?
"ראש ההרכב, מאיר שמגר, שאל אותו אם הוא מסכים להסדר הטיעון ונאפסו אישר. אם אדם מאשר אז הוא מאשר. בכל מקרה לא הייתה סיטואציה שאני או אבא שלי הלכנו לנאפסו ואמרנו לו, 'תחתום על זה ותצא'. אבל כשבאים ואומרים לו, 'אדוני, בוא נסכים למשהו, כלשהו, על מנת שתשתחרר', אז באופן טבעי הוא הסכים".
היה קשה לשכנע את נאפסו לחתום?
"הוא הבין את העניין. החיים שלו נהרסו, במהלך המשפט הוא התגרש. די, הוא את החוב שלו כבר שילם לחברה".
"מרגע שנשברתי והתחלתי לשתף פעולה, עשיתי כל מאמץ כדי לשכנע את החוקרים שאני אשם, כדי שיירדו ממני או כדי לקבל חיוך מגנוסר. הייתי כמו כלב שמציית לבעליו. כשאתה מנסה לשתף פעולה, לתת גרסה משלך, עם כל יום שעובר אתה בונה את הסיפור ומשנה אותו, נדבך אחרי נדבך, על פי מה שאתה קולט מהחוקרים. לכן כשהחוקרים מעלים מיוזמתם כל מיני דברים, אתה מאשר את מה שהם אומרים.
"במעשים שבהם הואשמתי צריך להיות מניע - אידיאולוגי, כספי או סחיטה. על מניע אידיאולוגי לא חקרו אותי משום מה. לא הלכו גם בכיוון של מניע כספי, ולי זה התאים, כי אחרת הייתי צריך להראות להם איפה הכסף שכביכול קיבלתי כשוחד, ואין כסף. לכן זרמתי עם המניע ש'הציעו' לי (הנטייה המינית - ר"ב, א"א), כי בקטע הזה אתה יכול לספר סיפורי אלף לילה ולילה".
