(צילום: חגי דקל, תסריט ועריכה: תמר אברם)
אי שם בפאתי גוש דן נמצא מגרש המכוניות העצוב במדינה. בזו אחר זו מסודרות להן בשורות מאות גרוטאות של מכוניות שעברו תאונת דרכים. אחת מרוסקת קליל, בשנייה הפח נמחץ לתוך המנוע, ובאחרת, שעומדת דוממת, רק פסי השפשוף על הגג מגלים את כמות הגלגולים שעברה. כשמביטים בהן אפשר לדמיין את המשפחה שישבה ואת החיים שנגדעו באחת בעת התאונה.
"זה חדר הניתוח שלנו, אמר רפ"ק מתן קליש, קצין הבוחנים הראשי של מחוז מרכז במשטרה. "כל רכב פה שייך למשפחה שנהרסה". מדי שבוע הוא ופקודיו נמצאים שם, מנסים להבין איך התרחשה כל תאונה. "בניגוד לזירה, שבה אנחנו נדרשים לפתוח את הכביש מהר, פה יש לנו זמן בלתי מוגבל להרכיב את הפאזל של התאונה, להצמיד את המכוניות המעורבות – ולנסות להבין".
יותר מ-200 בני אדם נהרגו בתאונת דרכים מתחילת 2023, והשנה עדיין לא קרובה לסיום. מדובר במספר עצום של קברים ומשפחות שנהרסו בגלל הנהיגה הפרועה בכבישים. לצד המשפחות שמתמודדות עם הקשיים, עובדים בוחני התנועה של המשטרה במטרה לפצח את התאונה, ולהביא את האחראים לכך לדין. עבודה לא פשוטה, שגם גובה מהם מחיר.
"עובדים בעצימות גבוהה, כי שעון החול אוזל"
הם עובדים במשמרות, מגיעים במהירות לכל תאונת דרכים בגזרה – ומיד מתחילים לעבוד. הדקות הראשונות נחשבות ל"דקות זהב" – הזירה עדיין חיה ומדברת, וכך גם לעתים המעורבים, שהזיכרון עוד טרי בראשם.
הניידת שלהם מצוידת בערכה לסימון תאונה עם קונוסים ומכשירי מדידה, מצלמת סטילס לתיעוד, ואפילו ערכות בדיקת דם ושתן שהם יכולים לקחת מהמעורבים במקום. לפעמים הם גם מכניסים את המעורבים בתאונה לתוך הניידת, שם נמצא מעין משרד עם שולחן – לצורך תשאול ראשוני.
6 צפייה בגלריה
בוחני התנועה בפעולה. "בפגע וברח אתה יודע שאתה לא חוזר הביתה עד שאתה מביא את החשוד"
(צילום: חגי דקל)
עבור בוחני התנועה, כל זירה היא כמו פאזל שלם עמוס בחלקים. "הבוחן למעשה צריך להרכיב אותו מחדש כדי להבין את התמונה המלא, ואחר כך לבדוק אם היה ניתן למנוע את התאונה, וכיצד", הסביר רפ"ק קליש.
"הדבר נכון שבעתיים בתאונות הפקרה (תאונות פגע וברח – ר"ר). שם אנחנו עובדים בעצימות מאוד גבוהה להגיע אל החשוד ולהשיג ראיות בזירה, כי שעון החול אוזל", תיאר קליש. "אתה יודע שאתה מוקפץ אליהם ולא חוזר הביתה עד שאתה מביא את החשוד". המשימה לא נגמרת שם – בתאונות פגע וברח המשימה היא לא רק לאתר את הנהג הפוגע, אלא גם להוכיח לאחר מכן שהרכב שאותר הוא זה שהיה מעורב בתאונה.
"הפלאפון שלו לא הפסיק לצלצל, על המסך כתוב 'אבא'"
לצד הקשר עם המשפחות, שמלווה לפעמים את הבוחנים לאורך שנים, יש גם טראומות שנצרבות בזיכרון. כל בוחן תנועה זוכר את התאונה הקטלנית הראשונה – החל מהדיווח בקשר ועד לרגע הראשון שהגיע לזירה.
"אצלי זה היה ב-25 ביולי 2020", סיפר מפקח אמיתי צ'ובינסקי. "חייל בן 19 חזר מידידה שלו בחמש בבוקר, סטה מהנתיב, פגע ברוכב אופניים שנסע בשוליים וגרם למותו. הזירה לא הייתה קשה בפן הוויזואליה שלה, אבל מאוד ארוכה, עניין של כמה מאות מטרים".
6 צפייה בגלריה
התאונה ב-25 ביולי 2020. "הזירה לא הייתה קשה בפן הוויזואליה אבל מאוד ארוכה"
(צילום: תיעוד מבצעי מד"א)
אצל רס"ב מעוז חזן מה שנצרב הוא דווקא התמונות. "הייתי בסוף משמרת וקיבלתי קריאה בקשר על תאונה. הגעתי לזירה וראיתי חייל שנדרס במהירות של 90 קמ"ש. ראיתי את השינוי בצורת הגוף שלו, את הנשק על הרצפה, תפילין זרוקות שעפו לו מהתיק. הפלאפון שלו היה זרוק על הכביש ולא הפסיק לצלצל, על המסך ראיתי שהיה כתוב 'אבא'".
העבודה מול המראות הקשים שמיד אחרי התאונה לא פשוטה, אבל השניים מעידים שהניסיון שנצבר עם הזמן סייע להם להתמודד עם זה. בזמן אמת, הם מספרים, פשוט עובדים על אוטומט, ורק לאחר שהאדרנלין יורד – האסימונים נופלים וקצת נשברים מבפנים.
"אנחנו לא מוציאים את זה מול אנשים, אנחנו חזקים", טען חזן. צ'ובינסקי תיקן אותו: "זה משפיע, ולכל אחד יש את הדרך שלו להתמודד. יש כאלה שעושים ספורט, אחרים יוצאים לטיולים. לי יש את האישה והבנות – אני מחבק אותן קצת יותר חזק ומבלה איתן יותר".
את ה"מסך" הרגשי שפיתחו עם השנים הם שומרים גם כדי לא להיקשר למעורבים בתאונה. "אתה צריך לשאול את השאלות הנכונות ולנווט את התיק באופן מקצועי", אמר צ'ובינסקי. "אם אקח את אחד הצדדים בתיק זה יפגע לי במקצועיות. אם אאמין לנהג בגלל גילו, למשל, זה יכול לגרום לי לפספס משהו בתיק. אל תטעו, אפשר לבעור מבפנים, אבל אחרי עשרות תיקים אתה לומד לנתק את הרגש".
המצב קצת יותר מורכב כשצריך לדבר עם המשפחה של מי שנפגע בתאונה. "אנחנו יוצרים איתם קשר אחרי השבעה ומדברים איתם באופן כללי על התאונה", סיפר רנ"ג משה זינגר, רכב הבוחנים של מחוז שרון. "זה רגע רגיש, כי מצד אחד התיק עדיין מתנהל, ומנגד, המשפחות צמאות למידע ואנחנו לא נותנים להן אותו. זה קשה, כי אנחנו מנסים להתנתק רגשית והן מנסות תמיד לסחוב למקום".
לעתים, כפי שמספר רס"ב עומרי צ'ובינסקי, הקשר עם המשפחות נמשך גם שנים. "יש משפחות שאומרות לנו שהאירוע כבר קרה, וששום דבר לא יחזיר את אהובן, ולכן מבקשות מאיתנו לעשות את העבודה ולהניח להן. אבל יש כאלו שרוצות לדעת הכל".
"לא רוצים להגיע למצב של משפחה חווה תאונה"
כמעט מדי יום הם חוזים בתאונות דרכים שכמעט מתרחשות, וכבוחני תנועה ותיקים הם יודעים עד כמה החיים של אנשים עשויים להשתנות בגלל אירוע כזה. "בסוף זה עניין של חינוך. כמו שאני מחנך את בתי לא לחצות כביש לבד, אז משם זה מתחיל", קבע רפ"ק אמיתי צ'ובינסקי. "אם נחנך את הילדים שלנו עוד בבית הספר על זכות קדימה ולהאט לפני מעבר חצייה גם כשאין הולכי רגל – זה יקדם אותנו".
חזן אפילו נחרץ יותר. "רמת הענישה לא מספקת, צריך להיות חיתוך עמוק יותר בבשר – פגיעה ברישיון ופגיעה בכיס. לדעתי, העונשים רכים מדי. אם אנשים במעגל הקרוב של הפוגע, כמו בני משפחתו או חבריו לעבודה, יבינו את ההשלכות – זה יפתח להם יותר את העיניים בכביש".
כשחזן מדבר על חוסר ההרתעה, הוא עושה זאת מניסיון. לדבריו, לא פעם הוא וחבריו למשטרה תופסים נהגים בשכרות בפעם הרביעית והחמישית שלהם, וישנם כאלה שהיו מעורבים בתאונה קשה – ועדיין שבו לזרוע הרס בכבישים.
6 צפייה בגלריה
תאונת דרכים, ארכיון. יש נהגים שהיו מעורבים בתאונה קשה ושבו לזרוע הרס בכבישים
(צילום: דוברות המשטרה)
"ב-2016 נקראתי לזירה ליד יס פלאנט בראשון לציון. זו הייתה תאונה שבה נהג שיכור נכנס ברכבה של נהגת שעצרה באור אדום ושיגר אותה למרכז הצומת ולפגיעה בעמוד", סיפר. "מספר שנים אחר כך קיבלתי הודעה על תאונת אופנוע עצמית. ניגשתי לזירה, תיעדתי אותה והסתכלתי בשם הנהג. הוא צלצל לי מוכר וזה לא עזב אותי".
"בערב חזרתי למשרד וכשהקלדתי את השם שלו זה היה בום – אותו הנהג מהתאונה ההיא. אז הוא פצע, עכשיו הוא נפצע אנוש. כשהלכתי לתחקר אותו בבית החולים הוא לא זכר אותי כשהתעורר, אבל אני זכרתי אותו".
"הנהג הישראלי ברובו הוא קצר רוח", סיכם רפ"ק קליש, שכבר עשורים בתחום. "אפשר לטפל בזה. אם כל משרדי הממשלה יירתמו לכך, אולי נוכל להוריד את מספר ההרוגים בכבישים. בסוף אלו משפחות שנמחקות מעל פני האדמה. אני לא רוצה שנגיע למצב שבו כל משפחה במדינה חווה תאונת דרכים, בין אם היא קשה או קלה".
