זו עדיין לא אינתיפאדה, אבל ברור שהפלסטינים בכיוון. עוד אירוע ועוד התקפת טרור – וזה מצטייר כמו גל אלימות חמור הרבה יותר מאינתיפאדת הסכינים. הימין מציע "שלום כלכלי". אם רק יהיה להם טוב, אז הם יהיו הרבה יותר רגועים. ללא אופק מדיני, אומר השמאל, הם לא יישבו בשקט. כל עם שנמצא תחת כיבוש, כך הטענה, מתקומם, וזו זכותו להתקומם.
אלה ואלה טועים. יותר מעשרת-אלפים פלסטינים מרצועת עזה, שמגיעים לעבוד בישראל, הם בהחלט אחד הגורמים לבחירה של חמאס שלא להשתתף בסבב הלחימה האחרון. כך גם אותם פלסטינים שעובדים בישראל ובאזורי התעשייה ליד ההתנחלויות. אבל בטווח הארוך, השאיפה להטבות כלכליות אף פעם לא גוברת על השאיפות הלאומיות.
דוד בן גוריון, צריך להזכיר, כבר הציע ב-1934 שלום כלכלי למוסא עלמי, מראשי המנהיגות של ערביי פלשתינה. התשובה של עלמי הייתה בוטה: "אני בוחר שהארץ תהיה ענייה ושוממה אפילו עוד 100 שנה, עד שאנחנו הערבים נהיה מוכשרים בכוח עצמנו להפריחה ולפתחה". ספק אם יש דוגמה אחת לקהילה שמוותרת על עצמאות תמורת עלייה ברמת חיים. כך ש"השלום הכלכלי" חשוב, אבל לא במקום המאבק הלאומי, אלא רק בנוסף אליו.
עלמי עצמו, כדאי להזכיר, הקים בתחילת שנות ה-50 פרויקט כלכלי מדהים ומצליח עבור הפליטים ליד יריחו. אבל ההצלחה הטרידה רבים מהפליטים בסביבה, או לפחות את המנהיגים שלהם. הרעיון של ”שלום כלכלי", גם אם רק בינם לבין עצמם, הסתיים בהסתערות המונית על החווה שהקים עלמי. הם שברו, ניפצו והותירו חורבן. הפרויקט הסתיים. הניסיון להגיע לרווחה נכשל. הקורבניות ניצחה.
גם השמאל טועה. משום שערביי פלשתינה דחו כל יוזמה מדינית שהייתה מעניקה להם עצמאות. זה לא היה רק המופתי, חאג' אמין אל-חוסייני, שדחה על הסף את הצעת ועדת פיל מ-1937, שהעניקה ליהודים מדינה זעירה. גם עלמי, שנחשב מתון, הסכים להעניק ליהודים לא יותר מקנטון. כך היה גם ב-1947, כאשר הם דחו את הצעת החלוקה. זה נמשך בעשורים האחרונים. הם דחו את הצעת אהוד ברק בפסגת קמפ דיוויד ב-2000, את הצעת קלינטון בסוף אותה שנה, את הצעת אולמרט ב-2008, כמו גם את הצעות ג'ון קרי וברק אובמה ב-2014. לוּ היו רוצים מדינה – כבר מזמן הייתה להם.
ההצעה היחידה שהם כביכול תומכים בה היא "יוזמת השלום הערבית". זו לא בדיוק תמיכה בשלום. זה עוד פרק במצעד הסרבנות. משום שהפלסטינים דחו את ההצעה הסעודית המקורית, ויחד עם מדינות הסירוב, סוריה ולבנון, כּפוּ על הפסגה הערבית בביירות הצעה שהוסיפה את המוקש של "זכות השיבה", ושל סירוב מוחלט לשיקום הפלסטינים במדינות שבהן כבר שהו עשרות שנים. ולמעשה, האינתיפאדה הרצחנית ביותר התחוללה מיד לאחר שהפלסטינים דחו את הצעות ברק וקלינטון.
(צילום: נויל האריס)
העניין הוא שגם אם אין שום צורך באשליות על "אופק מדיני" שיוביל לרגיעה – הרי שהאלטרנטיבה היא לא הקיפאון שנמשך כבר יותר מדי שנים. והסרבנות הפלסטינית, עניין שהשמאל מתעקש להכחיש, היא לא סיבה להמשך הקיפאון. אז אולי התנתקות? ראינו מה קרה לאחר הנסיגה ללא הסכם מרצועת עזה, אומרים רבים, משמאל ומימין. הם צודקים. אין צורך בעוד התנתקות. אבל כדאי לשים לב שגם ללא התנתקות, כמויות הנשק ביהודה ושומרון גדלות והולכות. צעדות החמושים הפכו לשגרה, והפעילות מדי לילה נגד מחבלים ומתכנני פיגועים היא חשובה, אבל היא מצטיירת כמו עבודה סיזיפית.
אז מה כן? ראשית, ישראל צריכה להציע לפלסטינים, שוב ושוב, אופק מדיני. לנדנד להם. נכון, התגובה ידועה מראש. אבל במסגרת השיח הבינלאומי על הסכסוך, עצם ההצעה מצד ישראל חשובה והסרבנות הפלסטינית חשובה. זה לא מה שיעזור אצל שונאי ישראל, אבל זה יעזור אצל רבים ממנהיגי מדינות המערב. וזה יעזור לערביי ולמנהיגי המדינות שכבר עשו שלום עם ישראל, ואצל אלה שמהססות. הרי הכישלון הישראלי בתחום הזה רק מחזק את הפלסטינים.
בן-דרור ימיניצילום: אביגיל עוזישנית, ישראל חייבת להגביל את הבנייה מעבר לקו הירוק רק לגושי ההתנחלויות שברור לכל בר-דעת שלא יפונו. אין צורך בעוד "שכונות", שהן בעצם מאחזים שיוצרים לאט אבל בטוח מדינה דו-לאומית. ושלישית, יש צורך להקטין את החיכוך עם הפלסטינים, על ידי הפרדה דמוגרפית, כולל היפרדות מאותן שכונות שסופחו בלי שום הצדקה לירושלים. כל זה תוך כדי שמירה על שליטה ביטחונית.
מה שברור הוא שזו תהיה איוולת להשאיר את הטיפול רק, ואך ורק, לשב"כ ולצבא. התוצאה תהיה עוד מבצע חומת מגן, בתקווה שיוביל לרגיעה, שתהיה זמנית. וחוזר חלילה. אפשר לעצור את הלוּפּ הזה. בתנאי שהדרג המדיני יתעורר.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
