תמי נגעה בקרקעית התהום לפני שהחלה לטפס בחזרה. היא הייתה אז באמצע שנות ה־40 לחייה, אחרי יותר מ־20 שנה לסירוגין של עיסוק בזנות, עמוסה בטראומות מהתעללות מחרידה שעברה בילדותה, אכולה שנאה עצמית ובושה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
היא זוכרת היטב את הרגע שבו הבינה שמכאן אין יותר לאן ליפול. "הבאתי אדם זר אליי הביתה, בחינם, והוא נתן לי מכות רצח בראש. ימים אחר כך עוד שמעתי צלצולים באוזניים. הייתי כל כך בודדה בתוך הבית שלי. הנשמה מתנתקת ואין לה מקום לחזור לגוף. וככל שסבלתי יותר, ככה זה הוציא אותי משם. אחרי שקליינט היה הולך הייתי מנקה באקונומיקה את הידית של הדלת, את המפתח, את הארון, את השירותים. שופכת בקבוקים של כלור על כל דבר שהיה נדמה לי שהוא נגע בו. כולל דברים שהוא דרך עליהם. שטיחים, סדינים, הכל הייתי זורקת לכביסה. רציתי שהבית יהיה נקי מהזוהמה שהרגשתי – ואז הייתי מביאה עוד קליינט, ושוב מנקה מהתחלה, וגם את עצמי, במקלחת, משפשפת את כל הגוף במים רותחים. וזה אף פעם לא עוזר. ואז הכל כבר הרגיש מזוהם. כל העולם. לא יכולתי שאנשים ייגעו בי. לא יכולתי לגעת באחרים. לא יכולתי לשבת באוטובוס ושהבגד שלי ייגע במושב שמישהו אחר ישב עליו.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"וזה היה הסוף. החלטתי שיותר לא נכנס לתוך הגוף שלי שום דבר. לעולם. הבטחתי לעצמי לשמור על הגוף שלי, לאהוב אותו, לכבד אותו. לאהוב את עצמי. ברגע שאמרתי לעצמי שלא מגיעות לי מכות, ולא מגיע לי להיות עם גבר שאני נגעלת ממנו ושיעשה לי דברים מכאיבים רק בשביל עוד כסף – התחלתי לטפס. זה כמו מעלית שקופה. בהתחלה את פוחדת להיכנס, ואז את עולה קומה ורואה משהו אחר ממה שראית בקומת הקרקע. וזה דורש המון, להעז לעלות עוד קומה".
5 צפייה בגלריה
"כשכאב אמרתי לעצמי: 'תמי, תסתמי את הפה ותבלעי את הכאב'". תמי אביגיא
(צילום: גיל נחושתן)
היום, בגיל 49, תמי אביגיא לא מוכנה יותר להתבייש. כן, היא נפלה לעולם הזנות בעקבות התעללות מינית קשה בילדותה. כן, היא הייתה במקומות האיומים והנמוכים ביותר. והיא שרדה. כמוה, גם ליאת אלעזר, 47, שהצליחה לטפס מהתהום ולהתמודד באומץ עם הטראומות של הילדות ושל הרחוב. עכשיו, קצת יותר משנה אחרי שהחוק לאיסור צריכת זנות נכנס לתוקף, הן נחשפות בפנים גלויות ומספרות כיצד משכו את עצמן למעלה והתחילו לחיות.
"זנות זה לסבול ולא להגיד כשכואב", מסבירה תמי. "זאת שנאה עצמית כל כך עמוקה וקשה, ולתת לאחרים לנצל את החולשה הזאת. זה לשים מסכה ולהגיד: 'כן, תחנוק אותי. זה בסדר'. שיחקתי כאילו אפשר לעשות לי כל מה שרוצים. כשכאב אמרתי לעצמי: 'תמי, תסתמי את הפה ותבלעי את הכאב'. אז נכון, לא הצמידו לי אקדח לרקה ואמרו, 'תהיי זונה או שנירה בך', אבל לא הגעתי לזנות כי היה לי טוב; הגעתי לשם כי לא הכרתי דרך אחרת להיפטר מהטראומות. היו רגעים שזה היה מכה בי, הייתי מסתכלת על עצמי עירומה במראה, כולי סימנים כחולים, ושואלת את עצמי בשוק: 'איך זה קרה?'"
היא נולדה בלאס־וגאס, וכשהייתה בת תשע עלתה עם הוריה לישראל. "מגיל שלוש עד גיל שש עברתי התעללות מינית על ידי אבא שלי", היא חושפת. "זה היה קורה בזמן השינה. הייתי מתעוררת לתוך אונס. לתוך שיתוק של הגוף. הייתי עוצרת את הנשימה ומרגישה את הנשמה יוצאת מהגוף. הבנתי בגיל מאוד צעיר שמה שאבא שלי עושה לי הוא אמור לעשות לאמא שלי. רציתי שהוא יפסיק".
בלילה הייתה תמי מדמיינת איך היא עוצרת את ההתעללות המחרידה. "אני זוכרת מקל של בייסבול בפינה של החדר. הייתי מלפפת את הסדין סביב מפרקי הידיים והקרסוליים וקוברת את עצמי מתחת לשמיכות. חושבת על מקל הבייסבול, שאם הוא יגיע, ארסק לו את הגולגולת. הוא היה פותח לי את האצבעות כדי לשחרר את האחיזה שלי מהסדין. אצבע אחרי אצבע. ילדה שעוברת דבר כזה יודעת בפנים שהוא יודע שאני לא באמת ישנה. כי מי שישן, לא צריך לפתוח לו את הידיים בכוח.
"בגיל ארבע היה לי דחף לספר לאמא שלי. זה היה חזק ממני", ממשיכה תמי. "למרות שנחנקתי מרוב בושה, סיפרתי לה שאבא נכנס לחדר, פותח את הרוכסן במכנסיים ומוציא את האיבר שלו. אמא שלי לא ענתה ולא עשתה שום דבר. זאת הטראומה השנייה שלי. כשהרגשתי שהמבט שלה לא שם, אמרתי לה never mind והלכתי. הבטחתי לעצמי ולאלוהים שלא אפתח את הפה בנושא הזה לעולם. עברו הרבה מאוד שנים עד שדיברתי על זה שוב. אחרי הרבה שנים הבנתי שאמא שלי היא אדם טוב, שמעולם לא התכוונה להרע לי. גם היא הייתה קורבן בילדותה והיא פשוט התנתקה כשסיפרתי לה".
איך נפסקה ההתעללות?
"התעוררתי באמצע הלילה, שוב בלי בגדים, כשאבא שלי מוריד ממני את התחתונים, ולא יכולתי יותר. התחלתי לבכות ובעצם שברתי את השתיקה שהייתה חלק מהשפה שלנו. פתאום הוא נהיה מודע לזה שאני יודעת והיה כנראה בשוק. פתאום הוא קם ושאל: 'מה קרה?' עניתי: 'יש מפלצת בחלון'. והוא קם לחבק אותי ולהגן עליי מפני המפלצת. אבל המפלצת לא הייתה בחלון. היא הייתה בחדר".
האירוע הזה שם לתקיפות סוף, אבל ההשלכות מלוות אותה עד היום. "אחת הטרגדיות הנוראות של ילדות שעוברות אונס זאת תחושת האשמה. גם זנות מלאה בתחושת אשמה. זנות היא הענשה עצמית. פגיעה עצמית. הרס. לקח לי הרבה מאוד שנים לסלוח לעצמי ולא להאשים את עצמי. הזנות הייתה בעצם שחזור תסריט ההתעללות שעברתי. זה היה להחזיר את השליטה לידיים שלי. לבנות סיפור ולהיכנס לדמות. הקליינטים יכולים להיות הכי מפלצתיים שיש, אבל הם יכולים גם להיות בני אדם ממש רגילים, שגם הם מאוד חולים ואומללים. כל התעשייה הזאת של הזנות היא משחק חולני של שחזור הכאב".
כשהייתה בת 12 חזרו הוריה לארצות־הברית. תמי בחרה להישאר בישראל, כילדת חוץ בקיבוץ, אך כעבור שנה שבה גם היא לארה"ב. "לא היו לי שם חברים, לא משפחה, לא הצלחתי להתרכז בלימודים והייתי עסוקה בלשרוד. אני לא יודעת אם מישהו בכלל יכול היה להבין מהן תעצומות הנפש שהיו דרושות לי כדי לקום כל בוקר ולהגיע לבית הספר. לשבת בכיתה ולא להשתגע".
ואז אביה ניסה שוב לגעת בה. "וזה פתח לי את כל הטראומות. שוב הייתה מפלצת בחדר ולא הייתי מוכנה להתמודד איתה. חיפשתי משהו שישתיק אותה. והמשהו הזה היה ארון התרופות של ההורים במקלחת. כל מה שהיה כתוב עליו מרדים או מנמנם – ניסיתי. לא הייתי ילדה רעה. רק רציתי להשתיק את המפלצת".
תמי: "אחת הטרגדיות הנוראות של ילדות שעוברות אונס זאת תחושת האשמה. גם זנות מלאה בתחושת אשמה. הזנות הייתה בעצם שחזור תסריט ההתעללות שעברתי. זה היה להחזיר את השליטה לידיים שלי"
בגיל 16 חזרה לבדה לישראל והגיעה לפנימייה. "שם התחלתי לעשן חשיש, ובהפסקות הייתי מסניפה טיפקס. כולם רצו להעיף אותי משם חוץ מהמנהל, שממש נלחם עליי. לעולם אהיה אסירת תודה על האהבה שנתן לי. הוא לא ויתר עליי. עד שניסיתי להתאבד ולא נותרה לו ברירה. הוא אמר שלצערו לא אוכל לחזור לפנימייה, שזה לא בידיים שלו. התפרקתי".
כשהייתה בת 23, עמוק בתוך הסמים, נסעה תמי לארצות־הברית כד להתעמת עם אביה. "אמרתי לו שאני זוכרת כל מה שהיה, והוא התחיל לבכות. זה היה פתטי. הייתי מבולבלת עד כדי כך שהרגשתי שאני אמורה לרחם עליו. זו יכולת מניפולטיבית מדהימה". שנים לאחר מכן ניסתה שוב לסגור מעגל עם אביה, אך הוא מת מבלי שלקח אי פעם אחריות על המעשים האיומים שביצע בה.
קשה לה לשחזר מתי בדיוק נפלה לזנות. "יש תקופות שמחוקות לי מרוב סמים. אני חושבת שזה התחיל בגיל 23, כשחזרתי לארץ מהעימות עם אבא שלי. הייתי במצב לא טוב. התחלתי להיכנס לצ'אטים, והגיעו המון גברים. לפעמים היו לי מאה הודעות וזה היה 'וואו'. המון תשומת לב, המון הצעות. היה לי משעמם, לא הייתה לי השכלה, לא ראיתי עתיד ונשאבתי לשם. זה סוג של התמכרות. במיוחד כשיש לך הצעות לכסף, לסמים. התחלתי לענות להודעות. בהתחלה לא ראיתי את זה כזנות. זונה זאת ההיא בתחנה המרכזית בלי השיניים. לא הייתי מחוברת למה שאני עושה. זה היה סודי ורק שלי וזה היה כמו להיכנס למשחק מחשב. אני יכולה להשיג ביום אחד כל מה שאני צריכה כדי לתחזק את ההתמכרות שלי לסמים. תקופה ארוכה קראתי לזה 'החלפת אינטרסים'. עד שאת עמוק בתוך זה וכבר לא יכולה לקרוא לזה בשם אחר. מיניות זה לעולם משהו שיחבר אותי לטראומה. תמיד הייתי מרגישה קורבן. בשביל שורדת התעללות מינית בילדות, לחזור לתחושת הקורבן זה בלתי נסבל. כדי לא להרגיש קורבן העדפתי להיות זונה. זה היה נותן לי כוח. לא הצלחתי להיות במין שבו אני לא קורבן ולא זונה. ואז מגיע שלב שאת לא יכולה להפסיק, ואת אומרת: 'טוב, אז כבר נעשה את זה בשביל כסף'. מה זה משנה? גם ככה אני מרגישה זונה".
עכשיו היא מתגוררת בחיפה. בדירה נעימה ונקייה. יש לה חדר עבור בנה בן ה־15, פינת עבודה שמעולם לא הייתה לה, סלון מטופח, חדר משלה. אבל בתקופות החשוכות היא עסקה בזנות בבית שבו גרה – בתל־אביב או ברמת־גן. "בחדר שלי, במיטה שלי, כמו האונס עם אבא שלי. רק שהפעם חשבתי שאני בוחרת מי זה יהיה. שאני בשליטה. וזה מחזיק מעמד עד שזה כבר לא. פתאום אין גברים חתיכים ונעימים והזמנתי אנשים פחות נחמדים ואכלתי אותה. שמעתי קולות מהילדות, 'תסתמי את הפה. אל תגידי מילה'. הייתה גם אלימות. היו כאלה שברחו בלי לשלם ואת בשוק ועולה כעס וכאב ותסכול. הרבה פעמים ניסיתי לצאת מזה, אבל כל עוד הטראומות היו סוד, לא היה מקום לריפוי".
תמי הצליחה לטפס מהתהום רק אחרי שהודתה בפני עצמה שהגיעה לתחתית. אבל מהמקום שבו הייתה אי־אפשר להיחלץ לבד. "הייתי חייבת המון עזרה, אבל יש מחסום מלבקש עזרה ולהיות נזקקת. זה לא נעים. הרבה פעמים הרגשתי שאני צריכה להתחנן. היה גם המון רצון טוב ומקומות שניסו לטפל בי, אבל שיטת הטיפול לא הייתה נכונה עבורי. היה גם מקום שגרם לי רק נזק, והיו מקומות נפלאים עם קהילה טיפולית שחוויתי בה המון אהבה ודאגה, אבל המקום לא התאים לפוסט־טראומה מורכבת. בכל פעם שהגעתי למקום סגור חוויתי התקפים פוסט־טראומטיים. אבל בסוף העזרה הגיעה".
רק עכשיו, כשתמי מדברת על התמיכה שקיבלה, הדמעות פורצות החוצה. "קיבלתי המון עזרה מעמותת 'לא עומדות מנגד': סיוע כלכלי, טיפולים, מנחה לסטוריטלינג שעזרה לי להרים את ההרצאה שלי, שנקראת 'יש מפלצת בחדר'. המתנדבות של העמותה הפכו לחברות. הן פירסמו בעמוד שלהן את האמנות שלי וכך הצלחתי להתפרנס. הן גייסו למעני כספים. גם ב'המכללה' של איריס שטרן לוי וטל חמווי – שזה לב פועם של עזרה מקצועית ובית חם, ו'הופכות את היוצרות'. הלוואי שיקומו עוד עמותות כאלה, עד שיום אחד כבר לא נצטרך אותן".
רק היום, כשהיא כבר שלוש שנים וחצי מחוץ לעולם הנורא ההוא, תמי מסוגלת לספר עליו. "אנשים חושבים שאת יוצאת מהזנות ואז הכל סבבה. זה לא ככה", היא מבהירה. "עכשיו את צריכה להתמודד עם הפוסט־טראומה ועם כל מה שצף. את מתעוררת למציאות שאין לך מושג איך להתמודד איתה. אפילו ברמה של להוציא רישיון נהיגה. מישהו מבין כמה כוח צריך רק כדי לקום בבוקר? אז יש חמש שנים ראשונות קריטיות, שהאישה צריכה שכולם יסתובבו סביבה, יטפחו אותה, יושיטו לה יד מתי שצריך, אבל גם ייתנו לה מרחב. כי קל מאוד לחזור למעגל הזנות. ואם הצלחת לעבור את השלב הזה, את חייבת ללמוד – לשם כך הוקמה המכללה. ליוצאת מזנות אין כסף לשלם על אוניברסיטה. המכללה היא מקום עם אווירה נשית בטוחה. ובסוף שורדת יוצאת עם תעודה ויש לה סיכוי. במקרה שלי, לא האמנתי שמישהו ירצה בכלל לשמוע אותי והנה, יש לי הרצאה. אני מכירה מישהי שחלמה לעסוק ברפואה והנה, היא הלכה ללמוד רפואה ומישהי שהפכה לאחות. יש נשים שעשו תואר".
החשיפה לא מפחידה אותך?
"לא. אני מתרגשת מאוד. היום אני אוהבת ומעריכה את עצמי מאוד. הייתה תקופה שלא יכולתי לראות תמונות שלי כתינוקת. הייתי רואה בתינוקת משהו חלש ומסכן וזה היה גורם לי להמון עצב. הייתי משמידה את הצילומים האלה. עכשיו אני מסתכלת על התמונה ומצדיעה לתינוקת ולתעצומות הנפש שהיו לי להמשיך לחיות, כנגד כל הסיכויים. לקום כל בוקר ולא לוותר. אני רואה את תמי התינוקת ואומרת לה: 'תראי מה עברת ושרדת'. זה להתאהב בה מחדש, להעריץ אותה, לתלות על הקיר תמונות שלי כילדה קטנה, בגיל שכבר הייתי בתוך ההתעללות. אני אומרת תודה לתמי הקטנה על הכוחות שנתת לי כדי להגיע ליום הזה. היום במקום לרצות להשמיד אותה, אני שואבת ממנה כוח.
"היום אני מרגישה שיש לי ייעוד. דיברתי עם הבן שלי, הכנתי אותו לחשיפה והוא מאוד בעד. הוא אמר לי: 'אני כל כך גאה בך על ההרצאה'. כשסיפרתי לו שאנשים קמו בסוף ההרצאה הראשונה ומחאו לי כפיים, הוא שם אותי על רמקול, כדי שהחברים ישמעו. לא רק שהוא לא מתבייש בי; הוא מתגאה במי שאני וזו הרגשה מדהימה. שאלתי אותו, מה אם מישהו בבית ספר יגיד לך: 'היי, אמא שלך הייתה זונה'. אז הוא אמר: 'אני אגיד, ותראה אותה עכשיו'. אני לא אמורה להרגיש לא בסדר. לא עשיתי שום דבר רע".
ליאת אלעזר יצאה מעולם הזנות לפני 13 שנה. היא זוכרת את התאריך המדויק: 10 בפברואר 2009. "כל שנה אני חוגגת. זה יום ההולדת השני שלי", אומרת ליאת. כבר כמה חודשים שהיא מתנדבת בעמותת "לא עומדות מנגד", מסייעת לנשים במעגל הזנות ומשתפת אותן מניסיונה כמי שיצאה משם. "ב־1 בינואר 2009 החלטתי שאני מפסיקה עם זה", היא מספרת. "חיפשתי עבודה והבטחתי לעצמי שאמשיך בזנות עד שאקבל את המשכורת הראשונה. עבדתי בטיפול בקשישים, ובאמת, עם המשכורת הראשונה, ב־10 בפברואר, הפסקתי. As simple as that".
זה באמת היה כל כך פשוט?
"לא. לא היו אז עמותות כמו היום. היו פה כוחות עליונים. פתאום צצו ניסים קטנים וגדולים. פתאום הבנק הציע לי הלוואה, דבר שמעולם לא קרה, הגיעו משכורות. הסתדרתי מבלי להיעזר באף אחד".
לעולם הזנות היא נכנסה "באופן די טבעי, כמי שלא היה לה בית והיה לה חוסר ביטחון עצמי. הייתי בת 18 וחצי. אמא שלי חינכה אותי מגיל אפס שאישה צריכה להיות בתולה ורזה. לא הייתי כל כך רזה. היא עשתה לי גיהינום סביב עניין המשקל ופיתחתי הפרעות אכילה. אבא שלי היה שוטר ולקח אותנו לטיולים לראות 'קוקסינלים'".
כשהחיים בבית הפכו בלתי נסבלים, היא עזבה. "הייתי נוסעת עם גברים, הסתובבתי איתם בתל־אביב ושכבתי איתם בחינם, עד שמישהו אמר לי שאפשר לעשות מזה הרבה כסף. ראיתי מודעת 'דרושות' למכון, והתחלתי לקבל לקוחות. זו הייתה הצלחה גדולה כי הייתי צעירה. אמרתי: 'וואו, אני מרוויחה מזה כסף'. לא ראיתי בזה משהו רע, להפך. זה משהו שאני עושה ברגיל, ופתאום משלמים לי עליו.
"במכון הראשון הייתה דרישה להשתמש בקונדום, אבל לא היה לי אכפת מעצמי. כל כך שנאתי את עצמי שלא היה אכפת לי למות. כשגילו שאני לא מקפידה על קונדום, העיפו אותי משם. בגיל 20 הגעתי למכון אחר, שניהלה אותו אישה. זה מקום שדירדר אותי מאוד. הנשים שם היו מבוגרות בנות 40 ומתוסכלות. את כל העצבים והקנאה הן הוציאו עליי. הן היו מרביצות לי. כשלא יכולתי יותר ברחתי והגעתי לבורסה".
ליאת: "הייתי מסתובבת עם גברים בתל–אביב ושוכבת איתם בחינם, עד שמישהו אמר לי שאפשר לעשות מזה הרבה כסף. לא ראיתי בזה משהו רע, להפך. זה משהו שאני עושה ברגיל, ופתאום משלמים לי עליו"
כמעט 11 שנים הייתה ליאת ברחוב. "מגיל 24 עד 35. חטפתי מכות כל הזמן. הייתי עושה המון כסף. היו לי 20־30 לקוחות בלילה. הייתי צעירה עם שיער בלונדיני ארוך. הבורסה הייתה אז מפוצצת בחנויות סקס, מועדוני הימורים וחשפנות, ונשים".
פחדת?
"לא פחדתי. גם כשחטפתי מכות, זה היה מובן מאליו. כשהמשטרה רצתה לפנות את הבורסה עברתי לתל ברוך. שם חטפתי מכות מטרנסיות. היו מלחמות על טריטוריה. הלקוחות היו מכל הסוגים. היה מישהו שכלא אותי אצלו, היו כאלה שרצו שאעשה דברים שאני לא מסכימה. היו שיכורים שמדברים אליי לא יפה, ואחד שהרביץ לי נורא. היו סביבי נשים שעברו אונס קבוצתי. שנחטפו. זה היה מאוד מסוכן. לא ידעתי אם אצא משם בחיים. שמעתי על נשים שנרצחו או מתו מסמים. גם אני התחלתי להשתמש בגראס, חשיש, אקסטזי, אל־אס־די. בקוקאין והרואין לא נגעתי בחיים.
"היו פעמים שהרגשתי שאני לא יכולה יותר. גרתי בקרוון וכל היום הייתי במיטה. את הדברים האיומים הדחקתי. את כל הכאבים, הפחדים והחרדות. גם אם אישה מסכימה לזה, היא מדחיקה את האמת שמאחורי הכל. רק אחרי שעזבתי, שנתיים־שלוש אחרי שכבר הייתי מחוץ לעולם הזה, הטראומה התפרצה. פתאום קלטתי איפה הייתי ומה עברתי ואיזה גועל, ועלו החרדות. אני מתמודדת איתן עד היום. התחלתי להיגעל מגברים, חוץ מהחבר שלי שהוא נשמה טהורה. הוא גם עזר לי לגייס כספים ולהוציא לאור את הספר 'נערות אובדות' (הוצאת סטימצקי)".
"לצערי הרב, הסיפור של תמי וליאת אינו יוצא דופן", אומרת נעמה גולדברג, מנכ"לית עמותת "לא עומדות מנגד". "הגיע הזמן שכולם יידעו שזנות היא אלימות מינית חמורה כלפי הנשים הכי מוחלשות בחברה. הציבור מוכרח לחבק ולהכיל את הנשים האלו ולא לראות בהן בזויות, שקופות ולא מוסריות. אנחנו החברה הלא־מוסרית שהזניחה אותן, אנחנו כחברה אשמים שהגענו למצב שבו נשים צריכות למכור את גופן".
"לא עומדות מנגד" קמה כקהילת פייסבוק שמגייסת סיוע חומרי ונפשי לנפגעות זנות המבקשות להשיב לעצמן את השליטה על גופן ועל חייהן. העמותה מספקת תמיכה רגשית וכן סיוע חומרי: סלי מזון, בגדים וכדומה. בעמותה מתנדבות כ־2,000 נשים שמבשלות אוכל חם.
"מול כל העמותות לעזרה, יש גם כאלה שהן בעד זנות", אומרת ליאת. "נשים שאומרות: 'תנו לנו לעבוד בשקט' ושהחוק להפללת לקוחות פוגע בהן. אלה נשים שלא פתחו את העיניים כמו שאני פתחתי. הן לא רואות את האמת המגעילה. זה משהו שלא קל לעשות. עד היום, בכל לילה אני חולמת שאני עדיין בזנות. יש לי סיוטים. כשאני מתעוררת אני נושמת לרווחה: איזה יופי שזה היה רק חלום".
פורסם לראשונה: 07:42, 04.03.22
