למוסא חסחיא, תושב הכפר בוגיסה שבמזרח אוגנדה, יש כל כך הרבה ילדים, עד שאת השמות של רובם הוא בכלל לא זוכר: אחרי שנשא 12 נשים והביא לעולם 102 ילדים ו-578 נכדים, אפילו הוא מרגיש שהספיק לו. "בהתחלה זה היה מצחיק, אבל עכשיו זה גורם בעיות", מודה חסחיא. "הבריאות שלי מידרדרת והשטח שלי לא גדול מספיק בשביל משפחה ענקית שכזו. שתיים מהנשים שלי עזבו כי לא יכולתי לספק להן צרכים בסיסיים כמו אוכל, חינוך ובגדים".
חסחיא בן ה-68 אמנם הפך למעין אטרקציה תיירותית בכפרו, אולם הוא מובטל ואת משפחתו הוא משכן בבית הולך ומתפרק ובכמה בקתות עץ הניצבות בסמוך לו. "אני לא מתכוון להביא עוד ילדים לעולם כי למדתי לקח מהמעשה הלא אחראי שלי, מהעובדה שהולדתי ילדים רבים כל כך שאני לא מסוגל לטפל בהם", הוא אומר כעת.
את אשתו הראשונה נשא חסחיא ב-1972 כששניהם היו בני 17, ובתם הראשונה, סנדרה נבווירה, נולדה שנה לאחר מכן. אחר כך שמע לעצתם של אמו ושל קרובי משפחה והחליט לשאת נשים נוספות כדי להביא לעולם ילדים רבים, וכך להרחיב את המורשת המשפחתית. באותם ימים נהנה חסחיא ממעמד נאה הודות להיותו סוחר בקר וקצב, ותושבים בכפר נהגו להציע לו לשאת את בנותיהם, חלקן בנות פחות מ-18. נישואי ילדות נאסרו באוגנדה רק ב-1995, ופוליגמיה מותרת בה עד היום.
רעייתו הצעירה ביותר של חסחיא בת 35 כיום, והגיל של ילדיו נע בין 10 ל-50. "הבעיה היא שאני מצליח לזכור רק את השם של הילדה הראשונה שלי ושל הילד האחרון", הוא מודה בעודו נובר במחברות שבהן רשומים פרטים על הלידות שלהם.
חסחיא מספר שאימהותיהם של הילדים הן שעוזרות לו לעתים קרובות לזהות אותם, אבל לעתים הוא אינו מצליח לזכור אפילו את השמות שלהן עצמן. מי שבא לעזרתו הוא שבאן מגינו בן ה-30, אחד מילדיו שמסייע לו לנהל את ענייני המשפחה – עניין לא פשוט, שמחייב קיום של ישיבות חודשיות ליישוב סכסוכים ומחלוקות. מגינו הוא אחד היחידים במשפחה שזכו לקבל חינוך, והוא עובד כמורה בבית ספר יסודי.
שתי נשים כבר עזבו: "אלה שנשארו אוהבות אותי!"
תושבי הכפר בוגיסה הם ברובם איכרים העוסקים בגידול אורז, קפה או בקר, אבל בני משפחתו של חסחיא מתקשים למצוא עבודה. רבים מהם מנסים להרוויח את כספם או את לחמם על-ידי ביצוע מטלות עבור שכניהם או שהם מעבירים את ימיהם באיסוף מים ועצים להסקה.
מי שנשארים בבית רובצים על הרצפה: חלק מהנשים אורגות מחצלות ומזרנים או קולעות זו את שיערה של זו, בעוד הגברים משחקים בקלפים תחת עץ. כשארוחת הצהריים מוכנה יוצא חסחיא מהבקתה שבה הוא מעביר את רוב יומו וקורא לכל המשפחה לעמוד בתור כדי לקבל אוכל.
אשתו השלישית של חסחיא, זבינה, אומרת שהאוכל מספיק בקושי: "אנחנו נאלצים להאכיל את הילדים רק פעם ביום, ובימים טובים – פעמיים". לדבריה, אילו ידעה שלבעלה לעתיד יש נשים נוספות, כלל לא הייתה מסכימה להינשא לו: "אפילו כשבאתי והתמסרתי לגורלי הוא הביא את האישה הרביעית והחמישית, עד שהוא הגיע ל-12".
שתיים מנשותיו של חסחיא כבר עזבו, ועוד שלוש גרות כעת בעיירה השוכנת במרחק של כשני קילומטרים מהבית, משום שבבית המשפחה הרשמי אזל המקום. כששואלים אותו מדוע לדעתו שאר הנשים לא נטשו אותו הוא עונה: "הן כולן אוהבות אותי, אתם רואים שהן שמחות!".
