זה יכול לקרות בדרך לעבודה, בדרך לאיסוף של הילדים מהחוג או מבית ספר או אפילו בקפיצה קטנה לסופר להביא את החלב שחסר לכם לארוחת ערב. מספיק הבהוב אחד, אינטראקציה אחת, ולפעמים אפילו לא את זה, בשביל שתיקלעו לקטטת כביש. האלימות, זאת שחוגגת בסרטונים עם כיסאות פלסטיק מונפים או קרבות על מקומות חניה, הפכה למכת מדינה שמכיר כמעט כל נהג. מתנועות ידיים בוטות ועד למכות על הרכב ובמקרים הקשים גם תקיפה פיזית שיכולה להביא לאשפוז ולטראומה נפשית וגופנית. 73 אחוזים מהנהגים במדינה סיפרו כי הם נתקלו ב"זעם כביש" בשנה האחרונה. 15 ישראליות וישראלים מספרים על רגעי הפחד שעברו.
עוד כתבות למנויים:
הסיפור שלי הוא סיפור על למה הפסקתי להעיר לאנשים בכביש. אחר הצהריים אחד התעכבתי בעבודה. פקקים איומים, אספתי ילד אחד מהגן והמשכתי משם לצהרון של אחותו. נסעתי בכביש חד-סטרי, ופתאום הרכב שלפניי נעצר, בבלימת חירום, והנהג התחיל לדבר עם חבר שלו, שהיה על המדרכה. לא היה לי כל כך נעים להפריע לאיחוד המרגש, אבל הייתי חייבת להגיע לילדה. סימנתי לו באורות גבוהים, זה לא עזר, הוצאתי את הראש מהחלון וצעקתי לעברו, "אתה יכול להתקדם, בבקשה? אני ממש ממהרת לגן". החבר שלו הסתכל עליי ועשה עם היד תנועה של "לכי, לכי", הנהג לא ענה בכלל. צפרתי פעם אחת, בקטנה, בכל זאת שכונת מגורים. מאחוריי כבר נהיה פקק של ממש ומכוניות נוספות התחילו גם לצפור. הוצאתי שוב את הראש מהחלון וצעקתי לו, "תתקדם כבר בבקשה!" והוא בתגובה התחיל לצעוק לי, "תסתמי, מה את רוצה, את לא רואה שאני עסוק? מצידי שלא תגיעי לגן היום!"
ואז עשיתי טעות וצעקתי לו, "ככה אתה מדבר? מסכנה אשתך". בתגובה הוא התחיל לצעוק לי, "מה אמרת על אשתי? ככה? חכי, חכי" והתחיל לקלל, זה היה השלב שבו סגרתי את החלונות, וידאתי שהדלתות נעולות והתקשרתי לגן להגיד להם שאני מאחרת. בינתיים כל המכוניות צופרות. בערך דקה אחר כך החבר שלו עלה חזרה על המדרכה והנהג התחיל לנסוע. כמה מטרים משם הייתה חניה פנויה והוא פשוט נכנס אליה, מלכתחילה הוא יכול היה לא להפריע לתנועה, ואני חלפתי על פניו והמשכתי לגן.
6 צפייה בגלריה
''73 אחוזים מהנהגים במדינה סיפרו כי הם נתקלו ב"זעם כביש" בשנה האחרונה''
(צילום אילוסטרציה: shutterstock)
שעה לאחר מכן, מתקשרים אליי ממשטרת ישראל. אומרים לי שקיבלו דיווח אנונימי, שהרכב שלי היה מעורב בתאונת פגע וברח ברחוב סמוך לזה שבו נקלעתי לחילופי דברים עם אותו נהג. אמרו שלא עצרתי בתמרור עצור ופגעתי בילדים קטנים שעברו במעבר חציה, ודרשו שאגיע לתחנה עם האוטו. בהתחלה חשבתי שעובדים עליי. שאלתי אותם אם הם בכלל יודעים בוודאות שאכן הייתה שם תאונה, ושאני בבית עם שני ילדים קטנים, והם מוזמנים להגיע אליי. מתברר, שהם היו רציניים. הגיע אליי הביתה שוטר ולקח ממני הצהרה. סיפרתי לו על מה שקרה קודם לכן, אבל לצערי לא צילמתי את אותו רכב ולא היו לי פרטים עליו.
השיא היה, שהייתי צריכה להתלוות עם השוטר לחניה, יחד עם הילדים הקטנים, בזמן שהוא צילם את הרכב מכל כיוון ובדק לוודא שאין עליו סימן של פגיעה מתאונה, עקבות דם או כל דבר אחר. ספוילר: לא הייתי מעורבת באף תאונה שכזאת, זאת הייתה הנקמה של אותו אדם. למדתי לקח לא להעיר לנהגים על הכביש, לתת לכל המשוגעים לעקוף, וקרה כבר שנקלעתי לסיטואציה של רכב, שחתך אותי בפראות, וצפרתי לו מתוך בהלה, כאזהרה, והוא עצר בצורה שחסמה לי את הדרך, יצא מהרכב והתחיל לדפוק לי על מכסה המנוע, לפני שחזר לאוטו והמשיך בנסיעה. אנשים איבדו את זה לגמרי.
אני לא זוכרת איך הוא נראה, מה הוא לבש, או את המילים המדויקות שהוא השתמש בהן. אני כן זוכרת עד היום, כמעט שנתיים אחרי האירוע ההוא, את המבט המפחיד, האלים, בעיניים שלו.
הגעתי לאזור חצי-תעשייתי כדי לאסוף צעצוע מחנות. חניתי על המדרכה המונמכת והמסומנת כאזור חניה, אספתי את מה שהייתי צריכה לאסוף ונכנסתי חזרה לאוטו. מיד כשהתחלתי לגלוש לאחור, במהירות אפסית, שמעתי צעקה. זה היה הולך רגל, שעמד סנטימטרים ספורים מאחורי המכונית, וחשש שאני עומדת לפגוע בו. פתחתי את חלון המכונית, מבוהלת, ומיהרתי להתנצל. את המילים המדויקות שלו אני כאמור לא זוכרת. אני כן זוכרת את הווליום ואת הדברים באופן כללי. חתיכת מטומטמת, יא דפוקה אחת – דברים בנוסח הזה. עד כאן, לא נעים ככל שזה היה, יכולתי להבין. אני לא הבחנתי בו, הוא נבהל נורא. אלא שזה לא היה הסוף.
עדן: “הוא התחיל להתקרב לאוטו וברגע שהיה ממש לידי הניף את האגרוף שלו. לרגע מבעית אחד הייתי בטוחה שהוא עומד לכוון אותו לפרצוף שלי, אבל הוא הטיח אותו במראת הצד שהתנפצה ונפלה דרך החלון הפתוח על הברכיים שלי”
אחרי שהמטיר קללות, הוא התחיל להתרחק ממני, המשכתי להסתכל עליו בזמן שהסדרתי נשימה. אלא שאז, אחרי שהתרחק 20 מטרים, הוא הסתובב. המבט המבוהל שלו התחלף במבט אלים, רותח. הוא התחיל להתקרב לאוטו וברגע שהיה ממש לידי הניף את האגרוף שלו. לרגע מבעית אחד הייתי בטוחה שהוא עומד לכוון אותו לפרצוף שלי, אבל הוא הטיח אותו במראת הצד שהתנפצה ונפלה דרך החלון הפתוח על הברכיים שלי. הוא סינן עוד קללה, והתחיל להתרחק משם. בידיים רועדות חייגתי למשטרה – עד שסיפרתי מה קרה ומסרתי את התיאור שלו, הוא התרחק, אלוהים יודע לאיזה כיוון. אני נשארתי שם מבוהלת, המומה, חסרת אונים, אבל גם עם תחושה ברורה, ממש מהרגע הראשון – שכל זה היה יכול להיגמר הרבה יותר גרוע.
נסעתי בכביש 4. ביציאה מתחנת דלק לכיוון דרום, לכאורה עקפתי מישהו לא בצורה מסוכנת מדי אבל כן, לא שמתי לב שהיה שם רכב. מיד הוצאתי את היד והתנצלתי כי הבנתי שעשיתי משהו לא בסדר. למרות ההתנצלות ולמרות שלא קרה לרכב שלי ולרכב של הנהג האחר כלום, אותו חמום מוח בא לרכב שלי ושבר את השמשה. ניפץ אותה לרסיסים. אני נפגעתי מהזכוכיות שעפו לי לפנים והייתי צריך לפנות את עצמי לטיפול רפואי. הרכב ניזוק ממש. ברור לי שזה מקרה חריג, אבל אנשים צריכים להבין שאי-אפשר להתנהג ככה באלימות בכביש.
השבוע נסעתי לתל-אביב בשעות הבוקר. באזור נתב"ג יש נתיב תחבורה ציבורית ששייך אך ורק לתחבורה ציבורית, אז נכנסתי אליו ובפתאומיות סקודה שהייתה בנתיב לידי חתכה אותי בשיא המהירות והתחילה לשחק עם הברקסים בתוך הנתיב של התח"צ. להאט בכוונה כדי שאוריד מהירות, סתם כדי להפחיד או להציק לי. ואני עם אוטובוס מפוצץ נוסעים. הוא לא הבין שאני עם רכב עוצמתי וכבד, שאם אני בולמת אני עדיין מתנגשת בו במלוא העוצמה ויכולה לסכן את הנוסעים שלי.
לא ידעתי מה לעשות, פשוט חיכיתי שהוא יפסיק לשחק איתי, לא הייתה לי דרך לברוח. כל בלימה קטנה שלי במהירויות של כביש מהיר יכולה להעיף נוסע מהמקום. הייתי ממש חסרת אונים.
אתי שמחה: “מאז שנגמרו הסגרים רמת האלימות בכביש עלתה, אנשים עם אפס סובלנות, אפס צלם אנוש, אפס איפוק. ואני מאשימה פה רק את החוק. מחכים שיקרה אסון ורק אז יפעלו”
מה שקרה לי זה עוד מקרה עדין לעומת מה שקרה לחבר שלי, נהג אוטובוס, ממש אתמול. הוא עקף רכב שנסע לאט בנתיב הימני, וזה לא מצא חן בעיני אותו רכב. הנהג, בחור צעיר, הגביר מהירות וברמזור ממש חסם את האוטובוס מלהתקדם. הוא יצא מהרכב וניסה לפרוץ לאוטובוס עם גרזן. במזל נהג האוטובוס הצליח לברוח.
אין מה להיות מופתעים. אני כל יום נתקלת במקרי אלימות, זה שגרתי, חלק מהסידור עבודה מה שנקרא. אבל בתקופה האחרונה, מאז השחרור של הקורונה, אני מרגישה שאנשים יצאו הרבה יותר טעונים מהבית, עם המון אגרסיות. מאז שנגמרו הסגרים רמת האלימות בכביש עלתה, אנשים עם אפס סובלנות, אפס צלם אנוש, אפס איפוק. ואני מאשימה פה רק את החוק. אם תבררו מה העונש לאנשים שתוקפים נהגים אחרים על הכביש, במיוחד עובדי ציבור, אתם תראו רק אזהרות. מחכים שיקרה אסון ורק אז יפעלו. אני שומעת כל הזמן נהגים ותיקים אצלנו שפורשים אך ורק בגלל אותה אלימות בכבישים. הם לא מסוגלים יותר. כל יום שאני מסיימת יום עבודה וחוזרת שלמה אני קוראת הגומל.
לא מזמן אני נוסע לי לתומי ברחובות העיר בית-שמש. נתיב ימני ריק, נתיב שמאלי מלא. לאט-לאט אני עובר לנתיב הימני ואז אוטובוס שהיה גם בתוך הכיכר ממולי חותך אותי בפראות. לא הייתה לו סיבה לחתוך אותי ככה. אני באינסטינקט נותן ברקס ומוריד מהירות לאפס, שובר את ההגה ימינה כדי לא לפגוע באוטובוס, עולה על המדרכה הגבוהה שבצידי הכיכר. כולי בהלם. אני יוצא מהרכב כדי לראות מה קרה ואז מסתכל על האוטובוס שנמצא כמה מטרים ממני, אני רואה את נהג האוטובוס מסובב את ההגה, מביט עליי מהחלון ופשוט מחייך. מיד הבנתי שזה היה ניסיון פגיעה מכוון אליי. סתם ככה.
התרסקתי למדרכה ובנס לא פגעתי בהולכי רגל. אחרי שיצאתי מההלם ראיתי שאני עם חור באורך של שבעה סנטימטר בגלגל, הצמיג נקרע לחלוטין, בנס לא ניזוקתי. האנשים במוסך לא האמינו לנזק שקרה. אני בדרך כלל מתעד כל פגיעה ברכב, כל תאונה שעברתי, פה לא עשיתי כלום כי הייתי ממש בהלם. פחדתי בעיקר כי אם היה הולך רגל על המדרכה זה היה נגמר אחרת והיו הולכים לי החיים. זה לא היה אוטובוס של חברה ציבורית אלא אוטובוס של קבלן. אם זה היה של חברה מוכרת יכולתי לפנות להנהלת החברה אבל האוטובוס לא היה ממותג אז אני לא יכול להתלונן עליו. והוא נעלם. מאז ההתנהלות שלי בכביש שונה. החיוך של הנהג הזה לא יוצא לי מהראש. פוטנציאל האסון פה הוא בהבדל של שנייה. ואנשים כאלה ממשיכים לנהוג ואין מי שיעצור אותם.
יצאתי מטנא עומרים, איפה שאני עובדת, כהרגלי בכל יום, בסביבות ארבע בצהריים. הייתי צריכה להגיע לבאר-שבע. על הכביש היה פקק אדיר. במדינה מתוקנת כל אחד עומד בנתיב ומחכה עד שיגיע תורו לנסוע, אבל אצלנו יש כאלה שאוהבים לפתוח עוד ועוד נתיבים. פתאום בכביש אחד יש ארבעה נתיבים שמקיפים אותך מכל עבר כדי לחסוך זמן. באותו יום אני מוצאת את עצמי עומדת בפקק, שזה לא משהו חריג מבחינתי כן? הייתי בטלפון בדיבורית עם חברה ופתאום בבום חזק מישהו נכנס בי מאחור. גם לא הופתעתי מהסיטואציה, לא פלא, זה אזור הדרום.
יצאתי מהרכב כדי לראות מה הנזק ובדרך נזכרתי שלא לקחתי את הטלפון כדי לצלם את הפגיעה. אני באה מהר לחזור לתא הנהג אבל מישהו כבר יושב לי בתוך הרכב. כמובן הכל היה מתוכנן, לא הייתה במקרה התאונה הזאת. ואני מהאנשים שנלחמים. תפסתי את המשקוף של הרכב, הוא עוד לא הספיק לסגור לגמרי את הדלת אבל התחיל לנסוע לכיוון כביש עפר. מסביב מלא מכוניות, כולם רואים את המתרחש ולא עושים כלום כדי לעזור לי. נותנים לו לנסוע. נתפסתי על הרכב, נגררתי, עד שהוא עשה פניית פרסה וברח לכיוון דהריה. אני מוצאת את עצמי שרועה על העפר, אין אף אדם באזור, אף אחד לא היה לצידי. ואני לא יכולה להזיז את הרגל.
6 צפייה בגלריה
סוזן מטוס מטופלת אחרי התקרית. ''הפושעים מסתובבים חופשי. זו בושה וחרפה''
(צילום: תיעוד מבצעי מד"א)
למזלי היה שם פלסטיני שבא אליי ורצה לעזור לי לקחת אותי למחסום שמשם יפנו אותי. אמרתי שאני לא יכולה לזוז. וגם פחדתי מאוד. הוא נתן לי את הטלפון שלו וחייגתי למשטרה דרכו. דיווחתי, נתתי מספר רכב. ביקשתי ממנו עוד שיחה, התקשרתי לחברה שלי וביקשתי ממנה שתתקשר למזכיר היישוב והוא הספיק להגיע אליי לפני המשטרה, אחרי דקות ארוכות של דיווח. אחריו כבר הגיעה משטרה, הגיע אמבולנס. הייתי בבית חולים שעות ואני עדיין סובלת עם הרגל ומרגישה שזה לא באמת מעניין אף אחד. הם תפסו את הגנבים ושיחררו אותם, החזירו לי את הרכב. עדיין זו בושה וחרפה. הם מסתובבים חופשי. מחר יעשו את זה שוב.
אנחנו מטרה חיה על הכביש. קורה הרבה שאני יושבת שם בפקק ומתקשרת לדווח על עברות תנועה למשטרה. ושום דבר לא קורה. אומרים לי במשטרה – אנחנו לא יכולים להיות בכל מקום. אני מרגישה עכשיו תקועה באותה סיטואציה, מחכה שעוד מקרה דומה יקרה לי שוב.
אני נוסע המון בכבישים ונחשף לזוועות האלה. זה קורה בכל מקום. ככל שהוא צפוף מבחינת תנועה ככה מזהים את חוסר הסבלנות באופן ישיר, את הזמן הקצר שיש בין הרגע שהרמזור הפך להיות ירוק עד לכדי צפירות, הנפות ידיים ואלימות מילולית ופיזית.
באחד המקרים זה קרה לי בהתמזגות של איילון דרום עם כביש 4. השעה הייתה תשע בערב. אני נוסע ברכב, בנתיב השמאלי, ולפניי נוסע רכב מסחרי קטן באיטיות מרגיזה. הבהוב קטן באורות ואין מענה. כעבור 20־30 שניות, הבהוב קטן נוסף - בחיי שמדובר בהבהוב קטן - בכדי להעיר את הבחור שנרדם על שמאלי ואז זה התחיל. תוך כדי נסיעה הבחור שולף את היד מהחלון בתנועת סיבוב ה"מה קרה" הישראלית והמוכרת, מכאן יורד על הברקס, במטרה לא ברורה כאילו לשדר "מה אתה מתעסק עם הבוס של הכביש". הבנתי עם מי יש לי עסק, הדלקתי וינקר ועברתי לנתיב הימני. לא נגמר. "הבוס" של הנתיב השמאלי, מוריד מהירות ומנסה ליצור קשר עין תוך שהוא מנופף בידיים וצועק. אני מתעלם מהסיטואציה ובשלב מסוים מתקדם הלאה, כשהכוכב פתאום דולק בעקבותיי, מגביר מהירות, מסנוור מאחור ונראה שמצא לעצמו מטרה חדשה בחיים - להציק לנהג שהעז להפר את שלוותו בנתיב השמאלי. זה נגמר אי שם במחלף יבנה כשהוא כבר היה צריך כנראה לרדת במחלף. אין לי ספק שהוא מאותם בריוני הכבישים בעלי "הפיוז הקצר" שמפזרים אלימות באהבה. התנהגות של "מי אתה שתעיר לי? אני עסוק בטלפון ואעשה מה שאני רוצה על הכביש". גם אם אתה רגוע הם מגיבים בחוסר רוגע. ילד בן 20 לא היה מתנהג בשקט כמוני אלא נכנס למלחמות, ואז עוצרים בצד, ואלה אותם אנשים שמחזיקים אלה או נבוט ברכב. ואז זה נגמר באסון.
כנהג אוטובוס, תמיד אחרי שאתה מוריד נוסעים בתחנת אוטובוס אתה מאותת שמאלה, מחכה לראות שאין אף רכב ואז יוצא לנתיב המהיר. ברוב המקרים נהגים חותכים אותך במהירות גם אם כבר התחלת לצאת. אבל זה בנוהל. השבוע יצאתי לנתיב השמאלי אחרי שהורדתי נוסעים, ורכב שבא במהירות מרחוק רצה להספיק לעקוף אותי והיינו ממש ממש קרובים להתנגשות.
אני ממש נבהלתי, בלמתי חזק, הנוסעים נבהלו ועפו באוטובוס. לא מספיק כל הבלגן, אותו נהג שחתך במהירות יצא מהרכב, בא אליי לחלון, כופף את המגבים של האוטובוס, דפק על השמשות, הפחיד את כולם. ומה אני יכול להגיד? אני שותק. נותן לו ללכת. אני מפחד על הפרנסה שלי ומוצא את עצמי תמיד בסכנה יומיומית על הכביש בלי יכולת להגיב.
"אני בדרך כלל לא נוסעת בשעות מאוחרות בלילה כי אני מפחדת. היו לי הרבה תקריות של "כמעט תאונה" ובשנה האחרונה אני ממש חוסכת את הפחד הזה מעצמי. ואני מבטיחה שברוב המקרים אני יודעת שזה בכלל לא קשור להתנהלות שלי על הכביש אלה נהגים שמדברים בטלפון, חותכים בלי בקרה, צופרים סתם, לא אכפת לאף אחד מאף אחד.
בשבוע שעבר הייתי חייבת לנסוע לבאר-שבע, לא הייתה ברירה ויצאתי בערך בשעה 20:00 מקריית-מלאכי. בערך עשר דקות מהכניסה הצפונית לבאר-שבע עקפתי רכב שנסע בנתיב הימני לאט. מאחורי בזמן העקיפה צצה משאית שלא הפסיקה לאותת לי עם האורות, לסנוור אותי, לא נתנה לי לעקוף בשקט את הרכב האיטי למרות שזה לקח פחות מדקה. ברמזור קרה דבר שמעולם לא חשבתי שיקרה לי, שראיתי עד היום רק בחדשות. נהג המשאית יצא מתא הנהג, בא לחלון שלי, צרח, קילל, נופף עם הידיים, נתן "ברכה" לילדים שלי, להורים, לאחים שלי. אחרי שיצאתי מהשוק, והיו לא מעט דמעות, הרמזור התחלף לירוק ופשוט ברחתי. חזרתי באותו ערב הביתה והבטחתי שלעולם לא אצא בשעות הערב לבד שוב".
"זה קרה באזור רמת נגב. באחד הכבישים הצדדים, לא בכביש מרכזי. שמו בלוק גדול על הכביש באופן שהייתי חייבת להאט. לא ממש הבנתי מה קורה, וכשהאטתי הגיע טרקטורון מהצד, עליו נוסעים רעולי פנים שזרקו עליי אבן ופגעו בשמשה הקדמית וברחו. הייתי עם ילדים מאחורה ונסעתי מהר כדי לברוח. נסתי על נפשי. זה היה מאוד קרוב לבית שלנו, אז מהר מאוד הגענו הביתה והרגעתי את הילדים.
אני פסיכולוגית אז מיד עיבדתי להם את האירוע. אני בעצמי הייתי חייבת להירגע מהלחץ ומהמחזה הנוראי כי זה היה מאוד מלחיץ. זה היה אירוע טראומטי לכל דבר. הטרור באזור שלנו קורה כל יום בכבישים. לנסוע בדרום זה כמו לנסוע בעולם אחר, מציאות אחרת לגמרי. אין כבישים, אין מסלולים, עושים מה שרוצים ואנחנו האזרחים שומרי החוק כל הזמן מפחדים.
כשקיבלתי רישיון, מעבר ל"מזל טוב" אבא שלי עשה לי שיחת הבהרה: “כשאתה על הכביש אתה צריך לחשוב כאילו כל רכב לידך רוצה להרוג אותך". זה הפך למוטו שלי כשאני על הכביש. הכביש הוא אזור אפור ואזור מלחמה. כשאין אכיפה אז אין חוקים.
המקרה הראשון קרה בקיץ. שבת בבוקר יום יפה, קבוצת הטריאתלון של להבים יוצאת לרכיבת בוקר. אחרי 30 קילומטר רכב אפור מתקרב, כשלפתע מהחלון האחורי יוצא נער עם שוט. כן, כן. שוט כמו שרואים בסרטי ג’ון ויין, ופשוט מצליף באחד הרוכבים ומיד בורח מהמקום. עד כמה אין אכיפה? הנה עוד משהו. יצא לי ללכת להקרנות של ״מהיר ועצבני״, רק שבשונה מהפרמיירות החגיגיות של הוליווד, באזור באר־שבע זה יותר יום עיון לנהגים הבדואים. הם באים, לומדים ואז מיישמים. באחד הימים נסעתי בכביש באר-שבע-דימונה אני בנתיב הימני ועוד בחורה בנתיב השמאלי, כשפתאום משום מקום מתקרב במהירות בנתיב האמצעי - נתיב שאותו נהג בעצם פתח על הכביש. אז כמובן שלנהג ההוא לא היה צורך לצפור או לעשות משהו בנידון כדי שנזוז. אני והנהגת פשוט ירדנו לשולי הדרך כדי שהוא ימשיך בנהיגתו.
אנחנו גרים באשדוד ויש לנו משפחה בבאר-שבע. אנחנו נוסעים לבקר אותם מדי פעם בסופי השבוע. באחד מסופי השבוע נסעתי בכבישי הנגב עם הילדה שלי, תינוקת בת שמונה חודשים, ואשתי. אלו כבישים מאוד בעייתיים, יש שם נהגים שלא סופרים אף אחד בכביש.
באחד מהסיבובים והעקומות צפרתי לאחד הנהגים שנכנס לי בפראות לתוך הנתיב וסיכן אותנו ממש. ציפצפתי כדי להזהיר אותו, להראות לו שאני בנתיב, חשבתי שאולי הוא לא שם לב. ואז הוא עשה לי דווקא, כנראה עיצבנתי אותו עם הצפירה - צפירת אזהרה אחת - והוא התחיל לנסוע לאט ממש לאורך הנתיב. אחרי כמה דקות אני עובר לנתיב הימני כדי להשתחרר ממנו והוא שוב חוסם אותי, עובר לנתיב שלי. התחלנו להיכנס ממש ללחץ אשתי ואני. ככה לאורך כל הדרך, 20 דקות, חצי שעה של פחד אימים. אשתי בוכה, התינוקת בוכה. זה נגמר בזה שבאחד הסיבובים הגענו למחלף שלא קשור בכלל לנסיעה, הייתי חייב לסטות אליו לאחד הצדדים כדי לאבד את הרכב שעקב אחרינו. פנינו מהר ואיך שפנינו הרכב של הנהג השני נעצר בצידי הדרך, חיפש דרך לעקוב אחריי, אבל נמלטנו משם.
המחשבות שעוברות באותם רגעים הן קשות. עד שאתה יוצא מהעבודה, מהלחץ של השבוע, לחופש של שישי-שבת, הולך ליהנות עם המשפחה, פתאום משהו מכניס אותך לסרטים. לא הצלחנו לצאת מהתחושות ומהטראומות לאורך כל הסופ"ש, לא הצלחנו להשתחרר מהפחד שהרגשנו באותו רגע. אם הייתי לבד אולי הייתי מתנהל אחרת, מגביר מהירות, בורח דרך השוליים, אבל יש לי אישה וילדה בתוך האוטו ואני לא אעשה בחיים שום דבר שיסכן אותן. אני כל הזמן שומע סיפורים כאלה. סיפורים קשים. האירוע הזה חרות לי בראש, אשתי בטראומה מהכביש הזה. אני יודע שכל יום שאני יוצא לכביש אני יוצא למלחמה.
לפני חצי שנה נסעתי על רחוב אבן גבירול בתל-אביב. רכב שנסע במקביל אליי שיחק נגדי במי עוקף את מי, למרות שלא הראיתי שום עניין במשחק הוא לא הרפה ממני ורדף אחרי לאורך כל הרחוב. כשהגעתי לצומת ליד הבית שלי נסעתי בנתיב השמאלי והוא נסע מאחוריי. הרמזור בצומת הפך אדום וכשראיתי שאני לא מספיק לעבור אותתי ועברתי לנתיב הימני כדי לתת לו לעקוף ונעמדתי בנחת ברמזור, הוא עבר גם נתיב ושוב עמד מאחוריי. אחרי עצירה מוחלטת שלי ושלו אני מרגיש שמשהו מתנגש בי בעוצמה. הייתי בשוק מוחלט. אני מסתובב אחורה ורואה שזה הרכב שרדף אחרי נכנס בי בכוונה.
יובל: “הנהג הרודף יצא מהרכב שלו, בחור גדול ממדים, והתחיל לקלל ולאיים עליי. “כנס לאוטו אם אתה לא רוצה שאפוצץ אותך”, הוא צורח ומתקרב אליי כדי להרביץ לי. הייתי בהלם”
יצאתי מהרכב כולי בשוק, הוצאתי את הטלפון כדי לצלם ובזמן הזה הנהג הרודף יצא מהרכב שלו, בחור גדול ממדים בן 40, והתחיל לקלל ולאיים עליי. "כנס לאוטו אם אתה לא רוצה שאפוצץ אותך", הוא צורח ומתקרב אליי כדי להרביץ לי. הייתי בהלם. עובר אורח שהיה במקרה לידנו רץ להרחיק אותו ממני כי קפאתי במקום ולא יכולתי לזוז. לא הצלחתי לצלם אותו אפילו, רעדתי כולי. אחרי כמה שניות נכנסתי לאוטו ונעמדתי בצד בצומת. חייגתי למשטרה והוא המשיך לנסוע בטיל. ברח. הלכתי להגיש תלונה במשטרה, כי לא רצו לשלוח ניידת באותו רגע. יום אחרי נסעתי למוסך החלפתי פגוש, הפעלתי ביטוח, הספקתי לצלם את הרכב שלו ותבעתי את הביטוח שלו אבל הוא לא מודה שהוא נכנס בי. שילמתי המון כסף על התיקון כי הוא לא הסכים לשלם. זה קרה לפני חצי שנה ולא קיבלתי עדיין מהביטוח שלו שקל. חוץ מהנזק הכספי יש נזק נפשי גדול. נכנסתי לחרדות בכביש מאז. אני מפחד להעיר למישהו שעושה משהו רע על הכביש כדי שזה לא יתנקם בי כמו אז. בן אדם עושה מה שהוא רוצה ולמשטרה אין כוח, ואני בחוסר אונים מוחלט, ממש פחד. אני בטראומה מהדבר הזה עד היום.
נסעתי עם חברות לים בחוף הכרמל, רכב מלא בדרך לבילוי. בצומת לפני הים חיכינו שרכבים ייתנו לנו זכות קדימה ונוכל לחצות את הצומת בבטחה עם הרכב. כנראה לפי הנהג מאחורינו חיכינו יותר מדי זמן בצומת, והוא העדיף שנסיים את החיים שלנו. הוא לא הפסיק לצפור ואחרי שעברנו את הצומת עצר את הרכב לידנו וזרק עלינו מהחלון פירות, בעיקר תפוזים, שהושלכו בעוצמה לעבר השמשה שלנו. היינו רכב מלא בנשים ועצרנו בצד בפחד. הזדעזענו.
באתי לטייל בתל-אביב. נסעתי בכבישים העמוסים עד שפתאום המכונית שמלפני, שבתוכה היו שתי בחורות, עצרה בפתאומיות. אני נתקעתי בהן מאחור. יצאתי מהרכב מיד כדי לראות שהכל בסדר איתן. אז הבנתי שהיה עוד רכב נוסף בתאונת שרשרת ובתוכו בחור שהן נתקעו בו גם מאחורה. הוא היה עם עגלת גרירה אז הן נתקעו בעגלה. מפה לשם הוא יצא מהרכב במהירות, התחיל לצעוק, התחרפן שם באמצע הכביש. הוא היה מהמגזר הערבי. ביקשתי ממנו בנועם לחכות בצד. הנהגת מהרכב שמלפניי סיפרה לי בינתיים שהוא התפרץ לה לנתיב בפתאומיות. הלכתי לרכב להוציא את הביטוח שלי ובינתיים אותו בחור צורח על הבחורה, דורש ממנה שתביא לו מיד כסף מזומן אחרת זה ייגמר רע. אני זוכר צרחות של "תביאי לי עכשיו את הכסף, תביאי לי עכשיו את הכסף", מחזה נוראי.
התקשרתי מיד למשטרה כי גם אני כבר נבהלתי. תוך כדי כבר התחילו להתבהר הדברים, התאונה הייתה יזומה, והוא חיפש מי הקורבן הבא שהוא יוכל לאיים ולדרוש ממנו כסף מזומן. הבנות נכנסו להלם, לא ידעתי כבר מה לעשות. עד שהתקשרתי למשטרה הבחור כבר ברח. הרכב שלי ניזוק, הרכב שלהן ניזוק. שילמתי מכיסי 1,200 שקלים כדי לתקן את הרכב, לא היה לי תיעוד של הרכב שלו.
בגלל האלימות בכבישים אני נזהר הרבה יותר, אני נרגע כדי לא להיכנס לפינות. פעם אחת יצאתי החוצה לכעוס על רכב שעקף אותי וזה הגיע כמעט לאלימות ומאז אני שם לזה סטופ, זה לא שווה את זה. אשתי לא נוהגת מחוץ לבאר-שבע כי היא פוחדת, נוסעת גג מרחק של עשר דקות נסיעה. עוד מעט יהיו לי ילדים וקשה לי לחשוב על המציאות האלימה שהם ייוולדו לתוכה. זה מבאס ויבאס כנראה לעוד הרבה זמן. ×
73 אחוז מהישראלים דיווחו כי נתקלו בקללות ובתנועות מאיימות מצד נהגים אחרים בכביש לפחות פעם אחת בשנה האחרונה, 11 אחוז נתקלו בתופעה מעל שש פעמים. 36 אחוז דיווחו כי נתקלו לפחות פעם אחת בקטטה בכביש בשנה האחרונה, שני אחוזים נתקלו בתופעה מעל שש פעמים.
אלה המספרים שהעלה סקר ייחודי שערכה עמותת אור ירוק בשנה שעברה בקרב מאות נהגים, שסיפקו תמונה נדירה של היקף זעם הכבישים בארץ.
ויש לזה יותר מהיבט אחד: מחקרים בעולם הראו קשר ישיר בין התנהגות אלימה להגדלת הסיכון למעורבות בתאונות דרכים. נהגים החשים כעס, מדווחים על מעשים פזיזים ומסוכנים בכביש כמו אי-שמירת מרחק, מהירות מופרזת ונהיגה פחות יציבה. הם יהיו מעורבים בתאונות דרכים בשיעור כפול מנהגים שאינם חשים כעס בזמן נהיגה. מחקר אמריקאי עדכני העריך כי כעס ואגרסיביות משחקים תפקידים ראשיים ביותר ממחצית מתאונות הדרכים הקטלניות ביותר בארה"ב.
אז למה בעצם זה קורה? תנאי דרך בעייתיים, כמו פקקים והתנהגויות אלימות של נהגים אחרים נחשבים כגורמים להגברת זעם בקרב נהגים אחרים בכביש, כך שהעומסים הגוברים רק מזינים אירועי אלימות נוספים, שחלקם גורמים לתאונות ולשיבושים אחרים בתנועה, ויוצרים מעגל ללא מוצא.
גורם משטרתי ממליץ לנהגים שנופלים קורבן לאירועים אלה, למהר ולהתקשר למוקד 100, לדווח על האירוע ולספק פרטים מדויקים ככל האפשר על מקום הימצאכם. אם אתם בעיר דווחו מיקום על סמך הכתובת או הצומת הקרובים, אם אתם מחוץ לעיר דווחו על סמך המיקום בכביש לפי הקילומטראז', המסומן בשלטים קטנים בצידי הדרך, עם מספר בן ספרה אחת עד שלוש. בהתאם למיקום יחליט המוקד אם להזעיק ניידת של משטרת התנועה, או אחרת.
עוד ממליץ הגורם לנעול מיד את הדלתות אם הנהג המתעמת מתקרב לרכב שלכם. מומלץ לצלם את האירוע בסרטון לטובת הוכחה פלילית שתאפשר למשטרה לפעול נגד התוקף. שליפת הנייד עשויה להרתיע את הנהג האלים, אך עשויה גם להגביר את זעמו. במשטרה ממליצים להתקין ברכב מצלמת דרך קבועה, המתעדת את הנעשה לפנים, ויכולה לתעד גם אירועי זעם כביש, ואת התוקף שיוצא מרכבו באיום.
"האלימות בחברה זולגת גם לכביש", אומר עו"ד יניב יעקב, מנכ"ל עמותת אור ירוק, "נהגים רבים חשים חוסר ביטחון אישי כשהם עולים על הכביש וזו תוצאה של היעדר ניידות משטרה בכבישים רבים. כשהמשטרה פועלת בחצי כוח הדבר משפיע גם על הביטחון האישי של כל אחד ואחת מאיתנו וזאת מעבר לתאונות הדרכים. אין תחליף לנוכחות של ניידות משטרה בכבישים כדי להרתיע נהגים מלנהוג בבריונות ולסכן את החיים של כולנו".
(אודי עציון)
