ההנחה הרווחת היא שמפלגות הימין בישראל יישארו בשלטון בעתיד הנראה לעין בשל המגמות הדמוגרפיות: הציבור החילוני-ליברלי המזוהה עם השמאל פשוט מביא לעולם פחות ילדים בממוצע ממשפחות מסורתיות, דתיות, חרד"ליות וחרדיות. להנחה המתמטית הזאת יש קשר ישיר למאבק סביב "הרפורמה המשפטית", שבמסגרתו צד אחד הפנים שהוא מהווה מיעוט מצטמק ועל כן ממהר לקבע את זכויותיו. אלא שההנחה הזאת מחמיצה משהו: בפוליטיקה הישראלית מתחולל שינוי מבני טקטוני.
ההתרחשות העיקרית היא שה"שלום" לא נחשב עוד לאופציה מציאותית בעיני אף אחד מהמעורבים. לא בשמאל היהודי, ודאי לא בימין, וגם לא בקרב הפלסטינים או האמריקנים. לכך יש השלכות רבות, בהן האלימות הרצחנית בגדה, שכן הפלסטינים קצו בתפקודה של הרשות כקבלן משנה של הכיבוש הישראלי.
השלכה נוספת היא שהתפתחות זו מעצבת מחדש את פניה של הפוליטיקה הישראלית. הסוגייה שהגדירה אותה בשני הדורות האחרונים ופילגה אותה ל"שמאל" ו"ימין" – מי בעד פשרה טריטוריאלית ומי נגד - הולכת ומאבדת רלוונטיות. כעת, עצם המונחים "שמאל" ו"ימין" והחלוקה המבנית של המערכת המדינית עומדים לחשיבה מחדש. התהליך הזה הוא שמונח ביסוד ההתפרצות הפוליטית של השנים האחרונות – מהקיטוב המורגש בתקשורת וברשתות החברתיות, דרך שרשרת מערכות הבחירות ועד סערת הרפורמה.
כך התגבשו ההגדרות החדשות: בימין נמצאים תומכי דמוקרטיה פופוליסטית לא-ליברלית, אשר בה "העם", הלוא הוא הרוב היהודי השולט, יכול למשול ללא כל הגבלה. בהתאם, השמאל מורכב ממי שרוצים שישראל תמשיך, בדרך זו או אחרת, להתקיים כדמוקרטיה-ליברלית ששומרת על זכויות האדם והאזרח, עם ביקורת שיפוטית, בנק ישראל עצמאי וכן הלאה.
מצדדי התיאוריה הדמוגרפית חושבים כנראה שמי שהיו בצד הימני כשמה שאפיין אותו היה סוגיית ארץ ישראל השלמה, נמצאים בימין גם כשהוא מוגדר במונחים של דמוקרטיה פופוליסטית לעומת דמוקרטיה ליברלית (בייחוד לאור התפיסה שלפיה בג"ץ הוא שמאלני ו"פרו-פלסטיני"). אבל ייתכן שהחישוב הזה מוטעה והם קוראים לא נכון את מקור המשיכה של בנימין נתניהו. יכול להיות שהמותג "ביבי" זכה להצלחה רבה כל כך משום שהייתה בו הבטחה לשמור על ישראל כדמוקרטיה ליברלית שתמשיך להיות חלק מן המערב חרף השליטה בגדה המערבית ומניעת זכויות פוליטיות ממיליוני פלסטינים יותר מ-50 שנה. נתניהו הוא קוסם משום שהוא אִפשר לישראל לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה.
מאז מלחמת ששת הימים, וביתר שאת אחרי הסכמי אוסלו, נהנתה ישראל מכל היתרונות של דמוקרטיה מערבית חרף מפעל ההתנחלויות. ישראל לא נקלעה לבידוד מדיני משמעותי, אזרחיה טסו לאירופה בלי להזדקק לוויזה, ומיליארדי יורו ודולרים זרמו פנימה לטובת מחקר, מסחר והייטק. כל הפריבילגיות הללו התבססו על ההנחה שישראל מקיימת נורמות דמוקרטיות ליברליות. במקביל, רבים מאזרחי המדינה חוו על בשרם את גחמות הבירוקרטיה ונתקלו לא אחת בפקידים מושחתים, ולכן הם יודעים להעריך את חשיבותה של מערכת משפט עצמאית כמקור סיוע.
ד"ר שלמה פישר ההתקוממות הנוכחית עשויה לשקף תהליך של בירור עצמי. ישראליות וישראלים רבים הניחו בהתחלה שהקו הנוקשה שנוקטים שר המשפטים יריב לוין, יו"ר ועדת החוקה שמחה רוטמן ונתניהו עצמו מבטא בעיקר עמדת מיקוח, ושעם הזמן תתגבש פשרה המוסכמת על הכול. יותר ויותר מהם מצטרפים כעת להפגנות בין היתר משום שהם מתחילים להפנים שמובילי חבילת הרפורמה מתכוונים לחוקק את מתווה המקורי הנוקשה. גם כאלה שהצביעו בעד הקואליציה הנוכחית מתחילים לשאול את עצמם במה הם תומכים באמת, והתשובה היא שהם תומכים בצורה כלשהי של דמוקרטיה ליברלית.
המערכת הפוליטית בישראל נתונה כרגע בחוסר איזון. שלוש קבוצות באוכלוסייה תומכות בלב שלם ברפורמה הקשוחה (החרדים, רוב הציונות הדתית והגרעין הפופוליסטי הקשה בליכוד), ויחד הן מהוות רוב בקואליציה, אבל לא את רוב ציבור הבוחרים. סימוכין לכך אפשר למצוא בסקר של themadad.com (בפיקוח פרופ' קמיל פוקס) שמצא ש-45% מהמגדירים עצמם "ימין-מרכז" חושבים שהרפורמה במתכונתה הנוכחית תביא יותר נזק מתועלת, אף ש-80% מהם היו בעד שינויים במערכת המשפט לפני הבחירות האחרונות. מערכות פוליטיות, בדומה למערכות פיזיקליות וכימיות, נוטות לחזור לאיזון.
- ד"ר שלמה פישר הוא עמית מחקר בכיר במכון למדיניות העם היהודי
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
