נולדתי בבאר שבע וגדלתי בה. למדתי בבית הספר היסודי תל שבע, שהיה אחד המובילים בנגב. כמוני למדו בו עוד עשרות ילדים ממשפחות ערביות שמוצאן מהדרום או שהגיעו מהצפון כדי להשתקע בעיר, למצוא עבודה ולחפש הזדמנויות טובות יותר מאלו הקיימות ביישובים הערביים – המוזנחים כבר שנים רבות על ידי ממשלות ישראל.
בשנות ה-80 נהגו ילדים רבים מבאר שבע להגיע לבית הספר בתל שבע בהסעות מאורגנות. לקראת המעבר לחטיבה העליונה, כשהנסיעות הפכו למתישות, רובם עברו ללמוד בבתי ספר בבאר שבע כדי להיות קרובים לבית. אף שבעיר קיימת אוכלוסייה לא מבוטלת של תושבים ערבים שלומדים וחיים בה, אין בה אף מסגרת חינוכית או תרבותית עבורם מלבד בית הספר הדו-לשוני שהוקם לפני כעשור.
אירועי השבועות האחרונים התסיסו את השיח הציבורי נגד האוכלוסייה הבדואית המתגוררת בדרום, שאנו וילדינו חלק ממנה. לצערי, קומץ קטן של עבריינים קיבל תהודה רחבה ומוגזמת אשר הכתימה אוכלוסייה שלמה העובדת ולומדת במוסדות האקדמיים והציבוריים בעיר, לצד האוכלוסייה היהודית.
השיח המסית והמפלצתי יצר מחדש דימוי של "ערבי" ובעיקר של "בדואי" כעבריין אלים ונטול רסן. לאוכלוסייה שלמה קשה עם זה. לאוכלוסייה שלמה שעובדת ולומדת ומתגוררת ברחבי העיר ובסביבותיה אין מענה. כאמא אני חרדה לגורל ילדיי. קשה לי לשלוח אותם לקניות או לשחק עם חברים מבלי שיעלה החשש שמא יותקפו בגלל שפתם או צבע עורם. זה לא העתיד שייחלתי לו בעיר הקרובה לליבי.
פרופ' סראב אבו רביעה-קווידרבנעוריי חברותיי הקרובות היו ערביות ויהודיות. נהגנו לבקר אחת את השנייה, ובמהלך השנים נרקמו קשרים קרובים אפילו בין המשפחות. השיח המפלצת פרם את כל מה שנבנה כאן, באופן חסר אחריות, לאלפי סטודנטים ערבים שמתגוררים בנגב, אנשי ונשות רפואה ואקדמיה, עצמאים ועובדים אחרים הפוקדים מדי יום את העיר, למטרות לימודים או עבודה או סתם כדי לשבת בבית קפה בבאר שבע. הם מהווים את קהל היעד הגדול של בית החולים סורוקה, של מרכזי הקניות והבילויים.
אני קוראת למקבלי ההחלטות בעיר לייצר שיח של שותפות ולקדם יוזמות של הידברות, ולא לתת לקומץ להכתיב את סדר היום של אלו החפצים בחיים משותפים.
- פרופ' סראב אבו-רביעה היא מרצה במחלקה לחינוך באוניברסיטת בן גוריון
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
