"מה דמוקרטי במניעת תפילת יהודים בהר הבית?", הייתה הכותרת למאמר של תום ניסני, שהדהד את אחד הטיעונים הנפוצים של תנועות המקדש הדורשות לבטל את הסטטוס-קוו בהר. קל להזדהות עם רצונו של אדם להתפלל במקום הקדוש לו, וכשהאפשרות הזו נמנעת - הדבר אמור לעורר ברובנו אי נוחות המחייבת סיבות כבדות משקל כדי להצדיק זאת. בנוסף, תפילה של בן דת אחת לא אמורה לבוא על חשבון יכולתם של בני דתות אחרות להתפלל. תנועות המקדש טוענות שכל שהן דורשות הוא לממש את עיקרון השוויון, כך שגם יהודים וגם מוסלמים יוכלו להתפלל בהר. אלא ששתי הטענות הללו לא מדויקות, לשון המעטה.
כל מי שאינו מיתמם יכיר בכך שבהר הבית/חרם א-שריף מתחולל מאבק בין יהודים ומוסלמים, בין ישראלים ופלסטינים, ושהסכסוך הלאומי הוא ההקשר שדרכו יש להסתכל על שאלות התפילה, הזכויות והדמוקרטיה במקום. לפעילי המקדש נוח להדגיש את הרגש הדתי כמוטיבציה שלהם לרצות להתפלל בהר, ובעזרת הטיעון הזה הם מסתירים מוטיבציות אחרות שמניעות אותם ושבאות לידי ביטוי בכנסים שלהם, בסרטונים שהם מפרסמים ובהתנהלות שלהם במתחם.
עליית יהודים היא לשיטתם מעשה של "כיבוש ההר", כפי שהצהירו משה פייגלין, יהודה גליק ופעילי מקדש רבים. בחוברות שמחלק גוף בשם "ישיבת הר הבית" נכתב שבעלייה להר הבית הם משתתפים ב"מצוות הורשת הארץ", קרי כיבוש הארץ מידי מי שאינם יהודים, וכי "אין חטא חמור מהסגרת מקום המקדש לערבים".
בהתאם, השיח של פעילי המקדש רווי ביטויים מבזים כלפי ערבים ומוסלמים: חודש הרמדאן מכונה בפרסומים של תנועות המקדש "רע-מדן", מוסלמים הם "שועלים שמתהלכים בהר הבית" וכיפת הסלע היא "שיקוץ" שיש להסיר. אכן, לא כל פעילי המקדש לוקחים חלק בשיח שנאה כזה, אולם הוא בהחלט נחלת רבים בפלג הדומיננטי. וממילא, גם פעילים שלא מזדהים עם המסר מעולם לא יצאו נגדו בפומבי.
ובכל זאת, האם מוצדק למנוע מיהודים החיים במדינה דמוקרטית להתפלל בהר הבית? ובכן, הפלסטינים אינם חיים תחת משטר ישראלי דמוקרטי. לא מדובר רק על תושבי הגדה המערבית הכפופים למערכת שלטון צבאית ומרובם נמנעת התפילה במסגד אל-אקצא, אלא גם בתושבי מזרח ירושלים שלא קיבלו אזרחות. 38% מתושבי עיר הבירה של ישראל חיים במעמד אזרחי נחות וסובלים מאפליה בכל תחום כמעט - משירותי חינוך וזכויות בנייה ועד היעדר ייצוג פוליטי. זה המצב הלא-דמוקרטי האמיתי בירושלים. האם דווקא איסור תפילת יהודים בהר הוא הבעיה הדמוקרטית?
עליית יהודים להר הבית, אפריל האחרון
(צילום: : מנהלת הר הבית, בידינו)
מדינת ישראל דואגת קודם כל לאזרחיה היהודים, וממילא כאמור תושבי מזרח ירושלים אפילו לא אזרחים. בעוד שתנועות המקדש נהנות מתמיכה של ח"כים ושרי ימין שמקדמים חקיקה, מפנים תקציבים ולוחצים על המשטרה, לתושבי מזרח ירושלים אין כל ייצוג פוליטי. במצב דברים כזה לא ייתכן שוויון. כיום, הסטטוס-קוו בהר הבית נותן למוסלמים הגנה מסוימת מפני דרישות של יהודים לבעלות ועליונות במקום הקדוש, ואם תותר תפילה חופשית ליהודים יהיה זה מן הסתם פתח לדרישות נוספות.
לא מדובר בניחוש או בתאוריית קונספירציה. פעילי המקדש עצמם מתייחסים להקרבת קורבנות, סילוק מוסלמים מההר, הריסת כיפת הסלע ובניית בית המקדש. יש שאומרים את הדברים בפומבי (למשל מורשע המחתרת היהודית יהודה עציון, שמסביר שצריך להרוס גם את כל הרובע המוסלמי כדי לחדש את תפארת העלייה לרגל); ויש מי שאומרים את הדברים תוך שימוש באלגוריות.
אביב טטרסקיבהתאם למתרחש בחברון סביב מערת המכפלה, או בירושלים בשכונות סילואן, שייח ג'ראח והעיר העתיקה - רואים שהמדינה פועלת יחד עם ארגוני ימין כדי להגביל ולדחוק את הפלסטינים. המחשבה שדווקא בהר הבית הדברים יתרחשו אחרת מנוגדת גם למציאות בשטח וגם לשאיפות המוצהרות של תנועות המקדש.
מי שמרגישים לא בנוח מול שיח הזכויות של פעילי המקדש צריכים להבין שמדובר במניפולציה שאין מאחוריה מחויבות אמיתית לערכים דמוקרטים. כל עוד ישראלים ופלסטינים לא הצליחו ליישב את הסכסוך ביניהם, כל שינוי שישראל תעשה בסטטוס-קוו יהיה חלק מהמאבק הכוחני. הר הבית קדוש ליהודים, אבל מזה 1,300 שנה הוא מהווה אתר פולחן מוסלמי. לכפות שינוי במצב דברים זה יהיה אקט כוחני.
- אביב טטרסקי הוא חוקר בעמותת עיר עמים
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
