צריך לומר בפעם האלף ואחת: לא, זה לא הרוב. רוב ערביי ישראל הם אזרחים נאמנים. אבל המיעוט שתומך באלימות, המיעוט שבחלקו מזדהה עם הג'יהאד, המיעוט שיש לו מנהיג ג'יהאדיסטי, השייח' ראאד סלאח, הדליק הרבה מאוד נורות אדומות. ואנחנו סירבנו לראות. אין צורך בעוד אשליות, לא מדובר במיעוט שולי - מדובר במיעוט עם הרבה מאוד כוח. מיעוט סרטני בתוכנו. והעקירה לא תהיה קלה, אבל היא חייבת להגיע, קשה ככל שתהיה.
הפסגה בשדה בוקר נראית פתאום כאילו היא מתקיימת בקוטב הדרומי, כאשר הקוטב הצפוני בוער. אבל לא, היא נמצאת כאן. הפיגוע בחדרה אמש (ראשון) והפסגה מייצגים שני קטבים בעולם הערבי והמוסלמי. הרי רוב מוחלט של קורבנות הג'יהאד הם מוסלמים. ונדמה שכדאי להקשיב לדברים שאמר דווקא מי שנמצא בשדה בוקר, שר החוץ של איחוד האמירויות, שייח' עבדולה בן-זאיד. כבר ב-2017, בכנס גדול בסעודיה, הוא הזהיר את האירופים: "יגיע יום שבו נראה יותר איסלאמיסטים וטרוריסטים מגיעים מאירופה, בגלל שהאירופאים מנסים להיות פוליטיקלי-קורקט, או שהם חושבים שהם מכירים את המזרח התיכון ואת האיסלאם יותר טוב מאיתנו".
אין צורך להרחיק לאירופה. זה בדיוק מה שבן-זאיד צריך לומר לישראל. גם אנחנו רצינו להיות פוליטיקלי-קורקט. גם אנחנו לקינו בעיוורון. גם אנחנו חשבנו שאם רק נעניק לטיפוסים מתועבים כמו עזמי בשארה את הזכות להיבחר, למרות החוק המפורש, אז אולי הם יסתפקו בדיבורים. ההפך קרה. הנחמדות שימשה כתעודת הכשר להקצנה.
על סלאח עצמו נאסרה הכניסה לארצות ערביות. אבל אצלנו, חופשי-חופשי, הוא מגדל ג'יהאדיסטים. שם, במדינות ערביות, יודעים שמילים לא רק משחררות קיטור, אלא מובילות למעשים. הרי רוב אלה שפנו למסלול הג'יהאד, על כל אגפיו, הם אלה שעברו שטיפת מוח אצל אימאמים שהם תאומיו של סלאח. התמונה הגדולה הייתה לנו מול העיניים. אבל העיוורון, אוי, העיוורון.
האם נתפכח מהעיוורון? ספק. יש חשש כבד שצריך להיות הרבה יותר גרוע עד שההתפכחות תגיע. צריך רק להתפלל, לקוות, ובעיקר לפעול ולמחות, כדי שזה לא יקרה מאוחר מדי
לא רק תמונת המקרו. גם המיקרו. הרי בעקבות הפיגוע בבאר שבע הופיעו ברשתות החברתיות תגובות אוהדות ומאוד אוהדות של ערבים מישראל. הם לא הרוב, אמרו לי חברים מהמגזר, וכתבתי מה שהם אמרו. הם צודקים. אבל משהו משובש אצלנו לחלוטין אם התומכים הללו, שהעזו להביע את אהדתם לרוצח, לא נעצרו תוך שעות. הם עדיין חופשיים. גם הלילה, מן הסתם, הם יעניקו את התואר "שאהידים", בתוספת שבחים, לשני הרוצחים. וכל לילה שהאוהדים הללו ישנים בשקט במיטותיהם ולא מושלכים לצינוק הוא לילה שבו אנחנו לא יכולים לישון בשקט.
מפקד המסתערבים שחיסל את המחבלים בחדרה
(צילום: דוברות המשטרה)
צריך להודות שיש גם טעויות קשות, לא בזדון, מצד הצמרת הפוליטית. כאשר יו"ר ועדת החוץ והביטחון רם בן ברק החליט להעסיק דווקא את עו"ד ליניר אבו הזאז, שמזוהה עם האיסלאמיסטים, אז גם הוא זקוק לחשבון נפש. משום שאחת הטעויות הגדולות ביותר של ישראל, בדיוק כמו של אירופה, היא הניסיון להתנחמד דווקא לקיצוניים, כאשר יש רבים יותר, הרבה יותר, ששייכים למחנה המתונים.
והטעות הלאומית שלנו היא שלא הצלחנו לעשות הפרדה בין הקיצוניים למתונים. בדיוק כמו שבצרפת רקדו רבים מדי מול התיאולוג האיסלאמיסט טארק רמדאן, למרות שהוא שייך למחלקת אוהדי הג'יהאד, ובדיוק כמו שראש עיריית לונדון לשעבר, קן לווינסון, פָּרַשׂ שטיח אדום לשייח יוסוף קרדאווי, הפוסק הסוני החשוב ביותר, איש האחים המוסלמים, למרות שמוסלמים, דווקא הם, הזהירו אותו מכך שהוא רק יעודד את הרדיקלים.
בן-דרור ימיניזה רק עניין של זמן עד שהאווילים בתוכנו יספרו לנו שמדובר בעצם בתוצאה של אפליה, קיפוח והזנחה, למרות שהעשור הקודם היה הטוב ביותר לערביי ישראל. פערים הצטמצמו, גם בהשכלה וגם בהכנסה. צריך לצמצם פערים, אבל זה לא מה שימנע הקצנה.
האם נתפכח מהעיוורון? ספק. יש חשש כבד שצריך להיות הרבה יותר גרוע עד שההתפכחות תגיע. צריך רק להתפלל, לקוות, ובעיקר לפעול ולמחות, כדי שזה לא יקרה מאוחר מדי.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
