"כך או כך נביא רפורמה", נתניהו, אמש
(צילום: לע''מ)
בניגוד לקולות הנהי שעלו אתמול (שני) בחלק ממחוזות הימין - הכרזת ראש הממשלה בנימין נתניהו על השהיית החקיקה איננה סימן לכניעה, הרמת דגל לבן או חולשה. ההפך הגמור הוא הנכון: זוהי החלטה נכונה, מנהיגותית ואחראית. תחשבו כמה מחזות מכאיבים היינו חוסכים אילו ההכרזה הייתה נשמעת לפני כמה שבועות: ההידרדרות החברתית ברחובות, קריאות הגנאי ההדדיות, אובדן הסולידריות החברתית, הצעדים לריסוק הכלכלה, התפוררות צה"ל, פיטוריו המיותרים של שר הביטחון, השבתת חצי מהמשק, עצירת ההמראות מנתב"ג, ואפילו הצעד הבלתי מתקבל על הדעת של עצירת שירותים רפואיים. זוועת הזוועות.
מתישהו בעתיד, כאשר יימוגו הדי הסערה הציבורית – מהחמורות שידעה המדינה – יהיה נכון לנהל דיון אובייקטיבי סביב שאלת הגבולות המותרים והאסורים במחאה נגד צעדים פוליטיים של ממשלות מימין ומשמאל. מחאה שחוצה את הקווים היא חרב פיפיות, כי מחר אלה עלולים להיות אנשי ימין שיחצו קווים במחאה נגד ממשלת שמאל. אולם כעת, משהונחו החרבות והושגה ההסכמה להידברות בין נציגי העם - חובה על כולנו לברך על עצם עצירת הפגיעה האנושה בתפרים העדינים של החברה הישראלית.
אין זה סוד: לפחות חצי מהעם, ואני בתוכו, סבורים שהמהפכה המשטרית האמיתית התחוללה לפני שלושה עשורים, עם צאתה לדרך של שיטת האקטיביזם השיפוטי מבית מדרשו של נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק. בג"ץ, לתפיסתנו, נטל לעצמו חירויות מופרזות בביטול חוקים ומינויים, בהתערבות בהליכים חברתיים, ובהפיכת החלטות של הממשלה והכנסת.
גם בג"ץ צריך איזון. ולמרות זאת, האופן שבו בוצעה הרפורמה מתחילתה היה עקום מיסודו. הכרזות הרהב מצד הקואליציה הכניסו חצי מהעם לתחושת מגננה, לאווירת סוף הדמוקרטיה, להרגשה שהמעוז השלטוני האחרון שהם מסוגלים להזדהות איתו אוטוטו נופל, דבר שהוביל לפיחות מדאיג בתחושת השייכות. דחיקתן של קבוצות במדינה לקצה - היא גם איוולת מוסרית, גם טעות טקטית, וגם בומרנג שתמיד מתהפך על מוביליו. אגב, זו בדיוק הסיבה שבעטיה זכה הימין לניצחון משמעותי בבחירות האחרונות: תחושת המחנק שהייתה בימין לאורך כהונתה של הממשלה הקודמת - תורגמה להתגייסות פוליטית חסרת תקדים.
אריה ארליךכעת נמצא הכדור בצד של מובילי המחאה. רובם, יש להניח, דבקים בהרגעת הרוחות. אבל אלה שלא רוצים לעצור בשום אופן, אלה שהתאהבו בקונספט הקיטוב - מוכיחים למפרע שלא הדמוקרטיה טורדת את מנוחתם, אלא נתניהו ותומכיו. לא הרפורמה משגעת אותם, אלא העזתו של הימין לנצח בבחירות. כמוהם בדיוק הגורמים מימין שהתעקשו אתמול להמשיך בדהירת החקיקה גם אם החברה תתרסק והמדינה תעלה בלהבות של זעם ושנאה. אלו כמו אלו מזכירים את שורפי האסמים לפני חורבן הבית השני, שדבקו בקיטוב וזירזו את הקץ. לגודל המזל, רוב העם נמצא באמצע; רוב חלקי העם רוצים לחיות יחד תחת הסכמות, ושואפים להמשיך את החיים המשותפים במדינת היהודים היחידה.
בעוד תשעה ימים נסב לשולחן הסדר, נזכור את העבדות ואת החירות, ונחזור על ההכרזה בת אלפי השנים: "כל דיכפין ייתי וייכול"; כל יהודי מוזמן להיות חלק משולחן הסדר, לכולם מקום סביב השולחן הלאומי. וכה גדול השלום - עד שהקדוש ברוך הוא בחר בו כאחד משמותיו. הפעם יותר מתמיד.
- אריה ארליך הוא עורך המגזין של עיתון "משפחה"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
