השבוע באמת התחלתי לפחד. עד עכשיו הייתי מוטרדת, דאגתי, כעסתי, התקוממתי, התנגדתי, אבל בתוכי חשבתי שאני לא צריכה לפחד על החופש שלי לחשוב ולפעול. עד שצפיתי בדיון המחריד בוועדת החינוך של הכנסת שבו דנו בכך שכפר הנוער בן שמן השכיר לפורום המשפחות השכולות מקום לקיים בו מחנה קיץ לבני נוער ישראלים ופלסטינים. ראיתי את השנאה, הזלזול, הדה-לגיטימציה, הרדיפה, ההסתה, השקרים והאיומים של חברי הכנסת נגד חברי הפורום והנהלת הכפר, והתחלתי לפחד באמת. היום מנסים לעצור השכרה של מבנה, מחר ינסו לעצור לחלוטין מפגשים של הפורום, ובעתיד אולי המדינה גם תאסור עליי להביע את דעותיי.
אחי יובל הראל ז"ל נהרג במלחמת לבנון הראשונה, בקרב במחנה הפליטים הפלסטיני עין אל-חילווה. כבר 13 שנים אני חברה בפורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני למען שלום ופיוס. הנחיתי מאות מפגשי דיאלוג עם בני נוער וציבור ישראלי ומפגשים דומים בגדה עם נוער וציבור פלסטיני. מטרת המפגשים היא היכרות עם סיפורו של הצד השני והפצת המסר שיש בני אדם בשני הצדדים שרוצים לחיות בשלום, שכולם כואבים על אובדן ושעלינו כמשפחות שכולות לפעול ללא לאות לעצירת מעגל הדמים. בשבוע כל כך כואב, שבו משפחות נוספות הצטרפו למעגל השכול, חשוב לומר בקול: הפורום מתנגד ומגנה כל סוג של אלימות.
המופע של ח"כ אלמוג כהן נגד הפורום:
שני ילדיי הגדולים השתתפו פעמים רבות במחנה הקיץ לבני נוער שהפורום מקיים כבר 17 שנים. זו פעילות משמעותית ומפיחת תקווה. בקייטנה הם נפגשו עם בני נוער פלסטינים ששמעו והשמיעו את סיפורם. הם למדו על מציאות החיים האחד של השני ולקחו חלק בפעילויות דיאלוג וגם עשו סתם כיף של ילדים. זה תרם להבנת מורכבות הסכסוך, ופתח את עיניהם לראות שגם בצד השני חיים בני אדם וילדים שרוצים ביטחון, חופש ועתיד טוב.
במפגשים שומעים סיפורים על שכול פלסטיני. כן, יש דבר כזה. תינוק שנפגע מרימון גז ומת. אבא שקיבל התקף לב ובגלל מחסום ביציאה מהכפר לא הספיקו להביא אותו לבית חולים והוא מת. ילד שנכנס לטווח האש של צלפים וגם נער שזרק אבנים ונורה למוות. הישראלים מספרים על חיילי צה"ל שנהרגו במלחמות ובמבצעים, ועל בני משפחה שנרצחו בפיגועים.
תשאלו, איך אפשר להשוות? הרי ההרוגים שלנו הם אזרחים חפים מפשע או חיילים שבאים להגן על המולדת, ואילו ההרוגים שלהם הם מחבלים שדינם מוות. ההתנגדויות האלה עולות בשני הצדדים. כל צד משוכנע שהוא הצודק והטוב והצד השני הוא רע ואיום. הכי קל להמשיך במעגל הדמים אם בצד השני יש אויב דמוני ולא בני אדם. אני לא תמימה. חלק מחברי הפורום הפלסטינים לקחו בצעירותם חלק במאבק נגד ישראל, אבל לא פגשתי שם אף אחד שהרג או פצע ישראלים. וממילא, כיום הם בוחרים בפיוס ודיאלוג ולא באלימות. בחירותיהם של החיים חשובות מאלה של המתים.
איילת הראלההזדהות שלי עם כאבו של הצד השני לא מבזה את זכר אחי. להיפך. בניסיון להביא שלום וביטחון היא נותנת משמעות לנפילתו. לא חייבים להסכים ולא חייבים לאהוב את הפעילות שלנו. אני מבינה ומכבדת את זכותם של אנשים לחשוב אחרת. אבל לפסול את פעילות הפורום בטענה שאנחנו מבזים את חיילי צה"ל, חללי צה"ל, או את נפגעי פעולות האיבה – זו סתימת פיות, מקרתיזם ופגיעה בחופש הביטוי שלי. אני נכדה לחלוצים ובת להורים מורים ומחנכים שאיבדו את בנם הבכור במלחמה ארורה. אני לא מבזה חיילים ובוודאי שלא חללים.
תגידו, נו, לא נורא, אלה רק כמה מאות "קיצוניים" שיסתמו להם את הפה וימנעו מהם לקיים פעילות, מה כבר קרה? ובכן, היום סותמים לפורום את הפה, ומחר יסתמו את הפה לארגונים אחרים, לכאורה רדיקליים פחות, בטענה שהם "לא ציוניים" או "פוגעים במדינה". אם לא נעצור עכשיו על סף המדרון החלקלק, אחר כך זה עלול להיות מאוחר מדי.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
