במאמר שפרסם כאן בשבוע שעבר הציע ראש המוסד לשעבר תמיר פרדו שתי קביעות - אחת ביחס לעבר ושנייה כלפי ההווה. ביחס לעבר טוען פרדו שמאז יוני 1967 ישראל היא מדינה שאין לה גבול מדיני, מה שמצביע על כך ש"אנו מדינה ללא אסטרטגיה". כלפי ההווה הוא טוען: "ולשאלה כיצד אנו רוצים לראות את מדינת היהודים בעוד 30 שנה אין מענה, אף פוליטיקאי לא מוכן להציב יעד, מרביתם מגלגלים עיניהם לשמיים". אכן, אין למדינת ישראל גבול מדיני. האם זה משום שאין לישראל אסטרטגיה מתום מלחמת ששת הימים ועד היום?
מ-1967 ועד היום היו שלוש נקודות יציאה אפשריות מהסכסוך הישראלי-ערבי: הסכם לונדון בין המלך חוסיין לשר החוץ שמעון פרס באפריל 1987, ועידת קמפ דייוויד ביולי 2000, וההסכם שלא נחתם בין ראש הממשלה אהוד אולמרט לבין נשיא הראשות הפלסטינית אבו מאזן במהלך 2008.
הסכם לונדון, ששר החוץ פרס קידם במסגרת "האופציה הירדנית", טורפד על ידי ראש הממשלה דאז יצחק שמיר בגלל שיקולים אידיאולוגיים של ארץ ישראל השלמה. לולא טורפד, הגדה המערבית על תושביה הייתה חוזרת לשליטת ירדן במהלך 1988, וישראל הייתה חוזרת לקו הירוק כגבול מדיני מוסכם. טרפוד ההסכם על ידי שמיר משיקולים אידיאולוגיים ביטא את האסטרטגיה של הליכוד בראשותו.
ועידת קמפ דייוויד, שיזם ראש הממשלה אהוד ברק בחסות הנשיא ביל קלינטון ובהשתתפות יו"ר הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת, נכשלה בהשגת הסכם שלום. ערפאת סירב לכל הצעות הפשרה במהלך הוועידה וטרפד, לדעת ברק וקלינטון, השגת הסכם שלום וסיום הסכסוך. אחרת, הוועידה הייתה מסתיימת בהסכמה ישראלית–פלסטינית על חלוקת הארץ, סוגיות ירושלים וההתנחלויות, וישראל הייתה חוזרת לגבול המדיני של הקו הירוק.
בשנת 2008 ניהל ראש הממשלה אהוד אולמרט עשרות פגישות עם אבו מאזן. באחרונה הוא הציג מפת חלוקה שסיפחה כ-4% משטח הגדה בתמורה לשטח מקביל לאורך גבולות ישראל. אבו מאזן לא הסכים לקבל את המפה, קל וחומר לחתום עליה. לו חתם, מדינה פלסטינית בגדה המערבית הייתה קמה ב-2008/9, סוגיית ירושלים הייתה נפתרת בהסכמה, ההתנחלויות, או חלקן, היו מפורקות, וישראל הייתה חוזרת לגבול המדיני של הקו הירוק.
שלושת סבבי המו"מ – הסכם לונדון ב-1987, ועידת קמפ דייוויד בשנת 2000 ופגישות אולמרט–אבו מאזן ב-2008 – היו הזדמנויות ממשיות להשגת הסכם שלום. כל הסכם שלום היה מסדיר גבול מדיני, במתווה קרוב לקו הירוק.
בשלושת סבבי המו"מ, הצד הישראלי התנהל לאור אסטרטגיה מדינית-ביטחונית ברורה שהייתה כפופה לאישור הממשלה באותו זמן. העובדה ששלושת הסבבים נכשלו, הראשון באשמת ישראל, והאחרים באשמת הפלסטינים, אינה מעידה על היעדר אסטרטגיה; רק על כישלונה. לפיכך, אי אפשר לטעון שלישראל לא הייתה אסטרטגיה מאז תום מלחמת ששת הימים.
הדברים אמורים גם על תקופות כהונתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. הוא ניסה לכל אורך הדרך לשמור על הסטטוס-קוו בשטחים, להכיל את חמאס, להפריד בין עזה לגדה אך גם להרחיק מעצמו את הרשות הפלסטינית. הדבקות שלו בסטטוס קוו לא הייתה לטעמם של הימין והשמאל, כל אחד מסיבותיו. מבחינה זאת נהג נתניהו, למעשה, יותר כמנהיג המרכז מאשר כמנהיג הימין. אפשר להתווכח עם אסטרטגית הסטטוס-קוו שלו, אך לא ניתן לטעון שבעשור שלטונו לא הייתה לישראל אסטרטגיה.
ד"ר שמואל חרל"פלגבי העתיד, קיימת מחלוקת חדה בציבוריות הישראלית לגבי דמותה העתידית של מדינת היהודים. החברה הערבית, כפי שהיא מיוצגת בכנסת, חצויה בין קבלתה (מנסור עבאס) לבין השאיפה לביטולה והחלפתה ב"מדינת כל אזרחיה" (הרשימה המשותפת). מחנה השמאל ממשיך להאמין בחלוקת הארץ בין ישראל למדינה הפלסטינית, בעוד גוש הימין מפוצל בין הדוגלים בסיפוח כל הגדה, לבין אלה שמסתפקים בסיפוח חלקה.
לפיכך, התשובה לשאלת פרדו, "כיצד אנו רוצים לראות את מדינת היהודים בעוד 30 שנה", תלויה בהגדרת "אנו". לכל שבט ומגזר בישראל יש את ה"אנו" שלו, ואין כל מחסור בהם.
- ד"ר שמואל חרל"פ הוא איש עסקים
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
