אני בן הציונות הדתית וגדלתי בחינוך הממלכתי-דתי. מורי ורבי הראשון היה הרב חיים דרוקמן ז"ל. ספגתי ממנו אהבת אדם בכלל ואהבת העם, הארץ והתורה בפרט. הדרכתי בבני עקיבא ועד היום אני שר את ההמנון בעל פה ומציץ לראות מה השם של השבט החדש בשבת ארגון. גדלתי כילד אשקלוני עם עזה כעיר גדולה ובהמשך התחברתי לגוש קטיף ולאנשיו. אני בן הציונות הדתית ומעריך את בניה ובנותיה על המסירות ועל החזון, גם כשהוא רחוק מהחזון שלי ומהמקומות שבהם מושקעת מסירות הנפש שלי. אני בן הציונות הדתית וכשאני רואה את הדרך שבה צועדים חלק מבניה המנהיגים, בפוליטיקה ובצבא, אני נחרד ממש.
כשרב הכשרות הנח"ל נושא נאום על החודש השמח בחייו, כ-30 ימים לאחר הטבח ופרוץ המלחמה; כשיו"ר מפלגת הציונות הדתית מטיף ש"אנחנו לא בכיוון" בניהול המלחמה, כשהוא אחד השותפים המרכזיים לממשלה האחראית לאסון הגדול בתולדות הציונות; כשראשי רשויות ורבנים מנצלים את הטבח בקהילה שלי, בחברים ובשכנים שלי, באזור שלי, כדי לקדם קמפיין להקמת גוש קטיף והשארת החיילים שלנו בתוך עזה; כשמפלגת "כהנא צדק" מחלקת נשק לכל דורש ותאב כח; כשאני רואה את כל אלו אני חש שאלו הרגעים שתורת ישראל לימדה אותי לא לחשות ולא לשתוק. אלו הרגעים שעליהם נכתב "הוכח תוכיח את עמיתך". אלה הרגעים שאליהם התכוון המקרא ב"בפני עיוור לא תשים מכשול". אלה הרגעים שבהם נגמרות הקריצות וההחלקה לטובת שלום הבית. אלה הרגעים של הצבת הגבול שלא עמד לנו ב-7 באוקטובר.
אפשר לחלום על גוש קטיף ואפילו על גבולות הארץ המובטחת. אפשר לחשוב שהמלחמה מנוהלת בצורה מרושלת. אפשר להחזיק בעמדות ימניות כלכליות ובעמדות ימניות מדיניות. אבל ככל שהדגלים של הציונות הדתית יונפו ללא קורטוב של צניעות ואחריות, מדובר בחלק מרכזי בבעיה ואפילו לא תחילת הפתרון.
בצלאל סמוטריץ', שהוביל קו פוליטי של דילול התשתיות האזרחיות, חייב ללמוד לשתוק אחרי שהתברר שהמדינה החבולה לא הצליחה לעמוד באתגר - ימ"חים לא חודשו, אנשי רווחה ובריאות נפש לא גויסו, אנשי חינוך קרסו. רבנים שנחוצים כל כך להכלת הכאב ולצעידה עדינה עם הקהילות והמשפחות המרוסקות לעבר תקווה ואמונה, לא יכולים ללהג על כיבושים במזרח התיכון ופצצות אטום או לצאת נגד החזרת החטופים שהופקרו בשמחת תורה על ידי הממשלה שהם סייעו להמליך. ראשי המתנחלים, שחלקם התבטאו בזלזול כלפי הקיבוצים ושמתחו את כוחות הצבא למשימות אינסופיות, מחויבים בצניעות, הקשבה והצבת סימני שאלה ופחות זחיחות וגיוס האל לתוכניות העיוועים שלהם.
אבי דבושצילום: גדי קבלואני בן הציונות הדתית ובמובנים רבים נותרתי שם - הילד של המשפחה שמצביעה מפד"ל וש"ס. הילד מהפנימייה הצבאית "אור עציון" ומשבט המבשר בבני עקיבא. אני יודע שכל הדוגמאות הללו לא מייצגות את כלל הציבור הסרוג. אולי אפילו לא את רובו. לכן דרוש אומץ של עמידה מול הזחיחות והאטימות הזו בבחינת "ובערת הרע מקרבך" (הרע ולא "הרעים"). נחוץ רגע של התבוננות כדי לראות שאנחנו מחויבים לחתור לבניית תשתיות ואתוס משותף. ואם יש לכם חזון שלא מגייס את רוב החברה הישראלית, ועלול לסכן את העתיד המשותף שלה, אנא אחסנו אותו במדף החלומות והפנטזיות. לכולנו יש כאלה. החוכמה היא להבדיל בינן לבין המציאות ולייצר סדרי עדיפויות שמציבים את הביחד מעליהן.
הקואליציה הזו הייתה גרועה מאוד ב"ביחד" בשנה האחרונה. לכולנו יש מה ללמוד, ובמיוחד לה, שהרי תפקידה של מנהיגות הוא לקחת אחריות על כישלון נורא כפי שהייתה מנכסת הצלחה ונהנית מפירותיה. נאמנים פצעי אוהב. אני מאמין שאם קלקלנו - יש בנו הכוח לתקן.
- אבי דבוש הוא ממייסדי "ארץ לכולם" ותנועת הפריפריות. מחבר הספר "מרד הפריפריות" ומנכ"ל קול רבני לזכויות אדם
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
