התלבטתי מה ללמוד עם ילדיי בערב ראש השנה, ובסופו של דבר בחרתי במסכת ראש השנה, פרק ב', משניות ח' ו-ט', שבהן מלמדת אותנו המשנה שיעור חשוב על מבנה השלטון והסדר החברתי, אשר ברוח השנה שהסתיימה הייתי בוחר בכותרת: יש שופט ביבנה.
התקופה היא לאחר המרד הגדול ולפני מרד בר כוכבא, והדמויות הראשיות הן רבן גמליאל, רבי יהושע ורבי עקיבא, כנראה הדמויות החשובות בדורות השני והשלישי של התנאים. רבן גמליאל שימש אז נשיא הסנהדרין. הוא השתייך לשושלת הלל הזקן, גם אביו היה נשיא הסנהדרין, ושניהם היו מהמתונים בתקופת המרד הגדול.
רבי יהושע היה ראש ישיבת פקיעין. כאב בית דין, הוא היה אופוזיציונר שחלק רבות על רבן גמליאל, גם כי היה תלמידו המובהק של רבן יוחנן בן זכאי. רבי עקיבא, אולי המפורסם מבין השלושה, אשר פיתח שיטה לפירוש המקרא והשפיע על הלכות רבות, היה הקנאי בדורו. הוא שימש כמנהיג הרוחני של מרד בר כוכבא ונהרג על קידוש השם כאחד מעשרת הרוגי מלכות.
בתקופה ההיא היו מכריזים על ראש חודש על פי שני עדים שראו את מולד הירח. מספרת המשנה על מקרה שהתרחש בראש השנה, ראש חודש תשרי, שבו הגיעו שני עדים והעידו כי ראו את מולד הירח, ורבן גמליאל קיבל את עדותם. רבי יהושע חשב שהם עדי שקר, וראש חודש חל יום מאוחר יותר.
שמע על כך רבן גמליאל ושלח לו הודעה, " גּוֹזְרַנִי עָלֶיךָ, שֶׁתָּבוֹא אֶצְלִי בְּמַקֶּלְךָ וּבָמָעוֹתֶיךָ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּחֶשְׁבּוֹנְךָ". כלומר - לחלל את יום הכיפורים שלו. רבי יהושע ניצב בפני דילמה קשה ולא ידע מה לעשות. פגש את רבי עקיבא ושאל אותו לדעתו. ענה לו רבי עקיבא: "כָּל מַה שֶּׁעָשָׂה רַבָּן גַּמְלִיאֵל – עָשׂוּי, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג, ד): "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְיָ מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם", בֵּין בִּזְמַנָּן בֵּין שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּן, אֵין לִי מוֹעֲדוֹת אֶלָּא אֵלּוּ". כלומר, יש שופט ביבנה והחלטתו היא הקובעת, גם אם אתה צודק.
המיוחד בסיפור הזה הוא שאפילו הקנאי הגדול בדורו, רבי עקיבא, הבין שאבן הראשה של הסדר החברתי היא ההסכמה על כך שיש שופטים ביבנה, והחלטתם היא הקובעת, גם אם הם טועים.
ובזמן שהתכוננתי לסעודת החג שאלתי את עצמי מה היה הרגע המרגש בשנה שעברה, וחשבתי שהיו לנו כמה כאלה במשפחה: כשאשתי קיבלה את ראשות התוכנית באוניברסיטה, וכשהבכור קיבל דרגת רס"ן, וכשבת אחת סיימה "תלפיות", והשנייה שברה את הפסיכומטרי. ובכל זאת הרגשתי שהרגע הגדול בשנה שעברה היה כשנכנסנו בשערי ירושלים בעלייה הגדולה לרגל, עם דגל ישראל ביד, כשעשרות אלפי ישראלים איתנו, כי זה היה הרגע שבו הבטנו בעיניו הרושפות של רבי עקיבא ואמרנו לו שנתיבותינו דרכי נועם, ואנחנו ממשיכי דרכם של רבן גמליאל ואהרון הכהן, שבחרו במתינות.
יותם (גדסי) גדותורבי עקיבא השפיל את עיניו וקיבל עליו את הדין, וענה במילותיו של יהודה, "צדקתם ממני", כי היום הוא יודע כמונו, ממרחק 2,000 שנה ובפרספקטיבה היסטורית, שדרכו הקיצונית הובילה לחורבן הארץ ולגדול באסונות של העם היהודי, ורק מתינותו של רבן גמליאל שמרה על העם ועיצבה את הדת לצורתה הנוכחית.
וכשהקצתי מהחיזיון הבנתי שזה לא יקרה, כי קנאות היא מצב נפשי המלווה רוב היום באקסטטיות, ולא משנה כמה פעמים תלמד אותנו ההיסטוריה שדרך המתינות הגונה ויעילה יותר. הקנאי ידבק בדרכו ולא ינוח עד שהעם שלו, שעבורו הוא פועל, ישלם את המחיר.
- אל"מ (מיל') יותם (גדסי) גדות הוא יועץ אסטרטגי
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
