"על באבי יאר אין יד ואין מצבה ערוץ תלול — כדמות גולל על קבר אני אחוז אימה". שורות אלו נכתבו בשנת 1961 על ידי המשורר הסובייטי יבגני יבטושנקו בשיר "באבי יאר", ערוץ הנחל הארור ליד קייב שהפך לקבר אחים עבור רבבות מיהודי העיר.
20 שנה לפני כתיבת אותו שיר מצמרר, התרחש במקום הזה אחד הפשעים האכזריים ביותר נגד האנושות שביצעו הנאצים. עבור יבטושנקו, סופר צעיר שגדל בברית המועצות, שהעדיפה להדחיק ולהסתיר את השואה, הגילוי של מה שהתרחש בוואדי המקולל היה זעזוע אדיר, אותו ביטא בצורה מקפיאת דם בשירו.
בפרסום המילים שכתב אז ב-1961, המשורר הסובייטי הביא בפעם הראשונה לתודעת העולם את סיפור הרצח הנתעב של רבבות יהודי קייב בבאבי יאר שאירע ביומיים בלבד, בשלהי ספטמבר 1941. עד אז אף אחד לא דיבר. העניין הושתק.
ההרס לאחר ההפצצה על מגדל הטלוויזיה
(צילום: רון בן ישי)
זה המקום להזכיר כי במשך 80 שנה לא היה אתר הנצחה, והאוקראינים, למעשה, ניסו לטשטש ולמחוק את מה שאירע כאן בעבר, ואף להתעלם מקיומו של אותו רצח נתעב. שלא לדבר על כמות מקרי האנטישמיות באוקראינה לאורך השנים, איתם אמנם ניסה להתמודד הנשיא השלישי של אוקראינה, ויקטור יושצ'נקו, אך ללא הצלחה גדולה. כך שזה לא סוד שהשלטונות האוקראיניים עשו מעט במשך השנים, אם בכלל, כדי למגר את התפשטות האנטישמיות שהייתה קיימת בכל עיר באוקראינה. קל היה למצוא בחנויות חומרי קריאה אנטישמיים לצד מגוון ספרים העוסקים בהכחשת השואה.
העובדות מדברות בעד עצמן. הטבח בבאבי יאר הוא אחד האירועים המזוויעים ביותר של המאה העשרים. עד הכיבוש הגרמני של קייב חיו בעיר קרוב ל-160 אלף יהודים, מתוכם כ-100 אלף הצליחו להימלט אל תוך ברית המועצות עוד לפני כיבוש העיר.
הישיבה שבה הוחלט על הטבח התקיימה ב-26 בספטמבר 1941, במשרדו של המושל הצבאי, הגנרל מיור אברהרט, מפקד האס.אס, ונכחו בה כל בכירי השלטון הנאצי באוקראינה. על שולחן הדיונים: ביצוע ההחלטה, כולל ההתארגנות לוגיסטית, מיקום הטבח, ההחלטה על שיטת הרצח ועד השיטה לקבורת הגופות שנמשכה יומיים בסך הכול.
אל לנו לשכוח כי מי שהציעו לגרמנים את הערוץ הקרוב לעיר, עמק באבי יאר, לביצוע המשימה הנתעבת, היו מתנדבים אוקראינים שסייעו לגרמנים, והמקום אכן נבחר כמקום אידיאלי למשימה האכזרית בהיסטוריה. ערוץ עמוק ולא רחב מדי, אשר לתוכו צנחו גופות היהודים שנורו על גדותיו וכוסו לאחר מכן בקלות בשכבות החול שהומטרו עליהן על ידי דחפורים.
באוקטובר האחרון נשלחתי מטעם ynet כדי לסקר את הטקס הממלכתי לציון 80 שנה לטבח, בהשתתפות דיפלומטים מכל העולם ונשיא המדינה יצחק הרצוג. לרגע היה נראה שעידן חדש מתרחש לנגד עינינו, וסוף סוף אוקראינה מכירה בפשע הנורא שנרשם בהסטוריה על אדמת קייב.
הטקס הרשמי על אדמת באבי יאר באתר ההנצחה החדש, נפתח אז בקונצרט של דמיטרי שוסטקוביץ'. הסימפוניה ה-13 שהלחין עבור אותו שיר שכתב המשורר יבטושנקו, בליווי תזמורת וזמרים של הסימפוניה הגרמנית. לצלילי הכינורות והחצוצרות והתופים שרעמו על הבמה, כשמאחורי התזמורת מוצבת לה המנורה עם חריטה של עקידת יצחק, הבטתי על החלק היחיד שנותר מגיא ההריגה, עצמתי עיניים והתייחדתי עם זכר הנרצחים.
מלמלתי אז לעצמי שהנה רק עכשיו, אפשר לומר שאחרי 80 שנה יש אתר שמנציח את מה שאסור היה להסתיר, ובוודאי לא לשכוח לעולם. התבדיתי. אתמול, נחצה קו אדום עבור כל יהודי, כשאתר ההנצחה אוים על-ידי הרוסים.
כבת לשורד שואה, אסיר אושוויץ מספר 172345, עיתונאי "ידיעות אחרונות" נח קליגר שהלך לעולמו לפני שלוש שנים, ברגע שקיבלתי את ההודעה על התקיפה, נותרתי בהלם. נזכרתי באותו רגע ב"כותל הדמעות" שעוצב ע"י מרינה אברומביץ', קיר שחור ארוך ובו משולבים קרני קריסטל, בהשראת הכותל בירושלים. עמדנו שם כולנו בשעת ערב, והיה קר מאוד.
אני זוכרת שאפשר היה לחתוך את הדממה ביער בבאבי יאר באותם רגעים בסכין. התייחדנו עם החפים מפשע שנרצחו כאן בהמוניהם, משפחות שלמות שנטבחו למוות. כאשר מול "כותל המוות" הוקם כאן בית כנסת שנפתח ונסגר כמו ספר תפילה.
באותם רגעים שיננתי לעצמי, שזה הכוח של כל מי שיגיע לבקר כאן, ושאסור לשכוח לעולם שהיה כאן. אבל כעת, כל מה שניצב למול עיניי אחרי המתקפה אתמול על מגדל הטלוויזיה בקייב, הן הפצצות שכמעט וחירבו גם את אתר ההנצחה שסוף סוף הוקם כאן אחרי 80 שנה, והנה שוב הכל עלול להפוך לאפר ואבק.
