באמצע הריאיון עם ניצול השואה בן ה-86 רומן (ראובן) שוורצמן, נשמעה בעיר מגוריו אודסה אזעקה. "לא קרה כלום, ממשיכים לעבוד", אמר רומן ועשה בידו תנועת ביטול. כמה ימים קודם לכן נהרגו שמונה אזרחים מפגיעת טיל בבניין מגורים בעיר, בהם תינוקת בת שלושה חודשים, אמה וסבתה. אבל רומן כלל לא מתרגש מאזעקות ולא מפחד מטילים. אחרי הכל, הוא כבר ראה את הגיהנום - ושרד.
רומן היה רק בן שש כשעזר לסחוב את גופת אחיו בן ה-16 ולהשליכה לקבר אחים בסמוך לגטו ברשד שבמרכז אוקראינה, וגם כשהבריח בבגדיו תפוח אדמה קפוא כדי לא למות ברעב. זה היה הגיל שבו רומן הבין שלא בטוח אם מחר עוד יחיה, אך הוא שרד. "שרדנו את הנורא מכל, שום דבר כבר לא מפחיד אותנו", אמר. עיניו מעידות על דרך הייסורים שעבר כילד, כנער מתבגר וכמי שנאלץ לחוות שוב, גם בעשור התשיעי לחייו, את זוועות המלחמה והאובדן במולדתו.
כ-2,000 ניצולי שואה חיים היום באזור אודסה. מלבד כמה עשרות שעזבו מאז הפלישה הרוסית, רובם ככולם נשארו באוקראינה. רומן מסייע להם במזון, תרופות וכל שאר הצרכים כמתנדב ב"חסד", מרכז הרווחה של ארגון הג'וינט.
רומן נולד בכפר ברשד שמצפון לאודסה למשפחה בת תשעה ילדים. אביו ואחיו הגדול גויסו לצבא האדום, וכשהגרמנים כבשו את אוקראינה המשפחה ניסתה להימלט לכיוון רוסיה - הפוך מהמסלול שעושים היום הפליטים. "נסענו במשך שבועיים על עגלה רתומה לסוס לכיוון חרקוב, בתקווה לעלות על הרכבת מזרחה, אבל מטוסי המסרשמיט הגרמניים הפציצו את השיירה", הוא סיפר. "קפצנו מהעגלה וניסינו לתפוס מחסה בשדות כשסביבנו מוטלות גופות".
4 צפייה בגלריה
מאמצי חילוץ באודסה. שמונה נהרגו מפגיעת טיל בבניין מגורים לפני כמה ימים
(צילום: AFP / State Emergency Service of Ukraine)
השיירה נאלצה לעשות את דרכה חזרה לברשד, שכבר נכבשה על ידי הגרמנים והפכה לגטו. באוגוסט 1941 הגרמנים העבירו את האזור לשליטת הרומנים, "שהיו אכזריים לא פחות מהנאצים עצמם", העיד רומן. "כל היהודים מגיל חמש ומעלה נאלצו לעבוד בשדות או בגריפת שלג. מי שניסה לגנוב ירק מהשדה נענש במלקות", תיאר. "בכל יום אנשים סביבנו מתו מרעב וצמא. היה לידנו נהר, אבל לא יכולנו להגיע אליו, אז המסנו שלג כדי לשתות". אבל גם במקום שבו המוות שולט, הילדים נשארו ילדים. "לקחנו סמרטוט, מילאנו אותו ועשינו מזה כדור. היינו מתחרים בינינו מי יכול להקפיץ הכי הרבה פעמים".
כשגשר העץ שעל הנהר קרס, אחיו של רומן, יוסי, אולץ לסחוב קורות עץ כבדות כדי לתקנו יחד עם חבריו. "אח שלי מעד ונפל לנהר הקפוא, והחיילים הרומנים ירו בו למוות כי חשבו שהוא מנסה לברוח. אחד החברים שלו בא לאמא שלי ואמר לה שיוסי נרצח. היא התחילה לבכות בכי מר. רק אחרי חמישה ימים אפשרו לנו לקחת את הגופה שלו לקבר האחים, שהיה בעצם בור פתוח באדמה. באותו רגע הבנתי שגם לי זה יכול לקרות".
כשפרצה המלחמה באוקראינה, היו בישראל מי שהזכירו את הסיוע שהושיטו חלק מהאוקראינים לגרמנים. אחרים ציינו את חסידי אומות העולם האוקראינים שהצילו יהודים. לודמילה קליינר וסמיון גרומדסקי, ניצולי שואה בני 84 שגרים באודסה, נתקלו גם בכאלה וגם בכאלה.
שורדי שואה נחתו אמש בישראל מאוקראינה
(צילום: שמוליק דודפור)
לודמילה, בת לאמא נוצרייה ולאבא יהודי, הייתה בת שלוש כששני חיילים רומנים דפקו בדלת ביתם באודסה. "אני זוכרת את זה עד היום", סיפרה. "החיילים נכנסו הביתה יחד עם איוואן, אוקראיני שעבד אצלנו בחצר. הוא הסגיר אותנו לרומנים כדי לקחת את הרכוש שלנו. אני זוכרת את אמא שלי בוכה".
כשלקחו אותה ואת משפחתה לגטו, אמה הצליחה להבריח אותה ובמשך שנתיים לודמילה הפעוטה התחבאה אצל חברה לא יהודייה. אביה נשלח למחנה ריכוז ליד מיקולייב. "ביום השחרור ב-1944 נותרו במחנה רק 27 יהודים, כל השאר נרצחו. אבי היה אחד מהשורדים", אמרה. גם אמה שרדה, אחרי שניסתה להתאבד בקפיצה מול עגלה רתומה לסוס שעצר בשנייה האחרונה, וכעבור שנתיים המשפחה התאחדה שוב.
סמיון זוכר את האוקראיני שעשה חסד עם משפחתו. "קראו לו סנדיצקי. הוא שחט את אחד החזירים שלו ונתן את הבשר לפוליציי (הגסטפו הרומני-אוקראיני) כדי להציל את המשפחה שלנו. כך הצלחנו לברוח מהגטו לשדות, ובמשך שנתיים התחבאנו במרתף באחד הכפרים".
את הראיון עם הניצולים אנחנו מקיימים בבית JCC באודסה, שם מתנהלת פעילות הג'וינט באזור בסיוע ועידת התביעות, ארגון הפדרציות היהודיות של צפון אמריקה, הקרן לידידות ותורמים פרטיים, ולא פחות חשוב – הודות למתנדבות ולמתנדבים הרבים בכל הגילים, מנערים ונערות ועד קשישים כמו רומן.
כשמשוחחים עם ניצולי שואה באודסה, שקו החזית הולך ומתקרב אליה בימים אלה, קשה להתחמק מההשוואה שעשה הנשיא זלנסקי בין המלחמה ההיא למלחמה הזאת. רומן לא אוהב לדבר על פוליטיקה, אבל בכל הנוגע לנשיא רוסיה, יש לו דעה מוצקה: "פוטין הוא היטלר של ימינו".
"אח שלי מעד ונפל לנהר הקפוא. החיילים חשבו שהוא מנסה לברוח – וירו בו למוות. אחד החברים שלו בא לאימא שלי ואמר לה שיוסי נרצח. היא התחילה לבכות בכי מר. רק אחרי חמישה ימים איפשרו לנו לקחת את הגופה שלו לקבר האחים, שהיה בעצם בור פתוח באדמה. באותו רגע הבנתי שגם לי זה יכול לקרות".
