כאשר צג המכשיר הסלולרי שלי הציג את ההודעה על פרישתה של ח"כ עידית סילמן מהקואליציה - חשתי קושי להיות מופתע. בעוד רבים בימין פתחו שמפניות והשחיזו ציוצים - אני רק שאלתי את עצמי: איך הידרדרנו לשפל שבו צעד מתבקש כזה מכה את כולנו בתדהמה? מה מפתיע בהתפוררותה של קואליציה שנשענת על יסודות רעועים וסותרים?
הודעת סילמן יצאה באיחור של תשעה חודשים. זהו סופה המאוחר מדי של ממשלה שהורתה בחטא, לידתה באופורטוניזם וקיומה מהווה אות קלון על מצחם של חבריה מהימין. סילמן היא חלק ממפלגה שנבחרה בקולות ימין, על ידי אנשי ימין. מצביעיה הם אזרחים בעלי זיהוי ימני ומסורתי מובהק, כאלה שזהותה היהודית של מדינת ישראל יקר לליבם; אזרחים שמתחלחלים מהרעיון להפקיד את שיקולי הביטחון של ישראל ואת ההכרעה במחלוקות מהותיות שנוגעות לגיור וצביון יהודי בידיה של מפלגה המזוהה עם התנועה האיסלאמית.
ימינה - "מפלגת השלטון" שהפכה אתמול למגוחכת ועלובה עוד יותר משהייתה אי-פעם - נבחרה על בסיס הבטחה חוזרת ונשנית להקים רק ממשלת ימין; היא קיבלה את קולותיה הודות לשבועתו החתומה של ראש המפלגה, בשידור חי בטלוויזיה: "אני מתחייב כי לא אאפשר ליאיר לפיד להיות ראש ממשלה, גם לא ברוטציה, ולא אקים ממשלה על קולותיו של מנסור עבאס מהתנועה האיסלאמית".
אפשר רק להתנחם בדיעבד, שלפחות לגבי ההבטחה הראשונה בנט עמד בהבטחתו. לפיד, כנראה, כבר לא יהיה ראש הממשלה לאורך זמן. ובסופו של דבר מדובר בקואליציה כה מופרכת, שחוקרי ההיסטוריה יתקשו להבין איך שרדה במשך תשעה חודשים תמימים.
בשמאל האשימו את עידית סילמן באופורטוניזם. ובכן, לא עזיבת הקואליציה היא אופורטוניזם - אלא השהייה בה תוך זריקת כל ההבטחות והעקרונות לפח
ראיתי שמשמאל האשימו את עידית סילמן באופורטוניזם. אופורטוניזם - "הִזְדַּמְנְנוּת", לפי האקדמיה ללשון - היא התנהגות שמאופיינית בניצול הזדמנויות ציני, תוך זניחת עקרונות ושינוי אידיאולוגיות לפי הצרכים. ובכן, לא עזיבת הקואליציה היא אופורטוניזם - אלא השהייה בה תוך זריקת כל ההבטחות והעקרונות לפח.
נכון, יש מספיק צביעות לכולם. גם הימין הפר הבטחות. אבל התרבות הפוליטית הכללית שלנו כל כך הסתאבה עד שנוהג שלפיו מפלגות נבחרות בזכות הבטחות ושבועות ולמחרת מפנות עורף למצביעים ועושות את ההפך הגמור - מתקבל בשלוות נפש. הרי ארכיון ההבטחות וההצהרות של בנט כמעט התפוצץ מרוב הבטחות שהופרו, התחייבויות שהפכו לשקרים ותירוצים מביכים על האבחנה בין "הבטחה ליבתית" לסתם הבטחות שאין בעיה להפר ברגל גסה.
(צילום: משי בן עמי)
ביהדות יש מושג שנקרא "דל גאה" - אדם שמתגאה במשהו שאין לו. כישלון הניסוי הפוליטי של בנט – כהונה כראש ממשלה כשברשותו שישה מנדטים היא תמרור עתידי נגד ניצול ציני של הזדמנויות למלוך ללא תמיכה ממשית מהעם. ובאותה מידה, אי אפשר להתיימר לעשות שלום בין רוסיה לאוקראינה כאשר בבית הפוליטי שלך יש לך אפס כוח ושליטה.
אריה ארליךועוד משהו: הטריגר לפרישתה של סילמן הוא פולמוס החמץ בפסח בפרהסיה. כפייה, מכל צד, איננה רצויה. אבל סיפור החמץ בפסח איננו מאבק על חיטוט בתיקים, ואפילו לא מאבק על כשרות. זהו מאבק שנולד כתוצאה מעתירה של עדאללה ומרצ שהתנגדו לכל פשרה, אפילו כזו שהוצעה - שיהיו מטבחונים ייעודיים לאוכלי חמץ למשך שבעה ימים בשנה. לכן, התובנה המתחזקת היא שהמאבק הוא למען קידום מדינת כל אזרחיה ומחיקת הזהות היהודית מהמדינה היהודית היחידה בעולם. מדינה שאגב, יותר מ-70 אחוז מאזרחיה היהודים נשמרים מחמץ בפסח.
זוהי פנייה לאחיי ואחיותיי, שבניגוד לפוליטיקאים כן רוצים לכבד זה את זה ולחיות באחווה, על בסיס הטוב והמכנה המשותף: בואו נתחשב, נהיה בני אדם, ונדע לכבד האחד את השני. לא להתגרות באכילה גסה מול מוסלמי שצם ברמדאן, ולא להתריס באכילת חמץ מול יהודי המאושפז בפסח. כי אנשים אחים אנחנו.
- אריה ארליך הוא עיתונאי "משפחה"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
