בסרט האקשן ההיסטורי "הפטריוט" משנת 2000 בכיכוב מל גיבסון כמפקד מיליציה חתיך במלחמת העצמאות האמריקנית, ישנה סצנה זוועתית שבה חיילים בריטים נועלים בכנסייה נשים וילדים - ומבעירים אותה על יושביה. אף שישנו קונצנזוס היסטורי ששום אירוע כזה - שמזכיר כמובן את מעשי הנאצים - לא קרה במלחמה ההיא, לא זכורות לי מחאות או קריאות לחרם נגד הסרט. על אף תלונות חלושות של היסטוריונים, הוא היה להיט גדול בארה"ב, בישראל, ואפילו בבריטניה.
"הפטריוט" הוא סרט מטופש, שטחי ומתועב וכך גם מקבילו שעלה מאית מתקציבו: הסרט הירדני המדובר "פארחה". כמבקר קולנוע, חבל לבזבז עליו יותר מדי מילים: מה שמתחיל כסרט התבגרות די בוסרי על נערה פלסטינית ב־48', מסתיים כ"פסנתרן" לעניים שבו הגיבורה מסתכלת ממקום מסתורה על הזוועות סביבה - ובראשן אותה סצנה שבה חיילים ישראלים יורים באזרחים ומשאירים תינוק בן יומו למות. בין הזוועות הנוספות אפשר למנות את מבטאה של החיילת הישראלית שנוספה לכוח ונראית כנוסעת בזמן ששוגרה ממג"ב כיום ל־48', ואת אפו של הקצין שנשלף היישר מקריקטורות באירופה במחצית הראשונה של המאה הקודמת.
הכותרת העמומה במכוון "בהשראת אירועים אמיתיים" (קרי, הוא אינו מבוסס על קרב ספציפי, אלא לטענת היוצרת על סיפור ששמעה מאמה, ששמעה אותו בתורה מפליטה פלסטינית בסוריה) - גם נותן מספיק חופש למניפולציה. ברקע העובדה שמספיק אירועים קשים ושנויים במחלוקת קרו במלחמה ההיא - אומר בזהירות ולא כהיסטוריון, שלהוסיף רצח תינוק לאפיון הנבלים הוא מה שמל גיבסון היה מכנה "קולנוע עלילתי עשוי היטב". כך עשו אינספור סרטים הוליוודיים לרוסים, לאינדיאנים ולערבים.
אפשר להבין את תחושת הקבס שישראלים חשים כעת, בטח מאחר ש-1948 קרובה לנו בהרבה מ-1776. ובאותה נשימה אפשר גם לשאול את הצופים שלא צפו והפוליטיקאים שמיהרו להתלהם: מה קרה? נגמרו "הסרטים המכפישים" מישראל אז עברנו לירדן? סיימנו לאיים על קרנות קולנוע ישראליות אז נבדוק את הכוח שלנו מול נטפליקס? (רמז: יש לה 220 מיליון מנויים, ישראל על פי הערכות נדיבות נעה סביב המיליון. תעשו את החשבון).
המוטו המגוחך "חופש הביטוי אינו חופש המימון" שהמציאה אדמורית הצנזורה של הימין מירי רגב נחשף בפרשה זו במערומיו כשמנסים להעלים סרט זר שכבר הושלם. כמובן שכל יוזמות החרם של נטלי דדון ודומיה רק מגבירות את העניין סביב "הסרט שהרגיז את ישראל" ולא זכה ליותר מדי תשומת לב עד עכשיו. אני בטוח שהבמאית הכווייתית שיושבת בעמאן מרוצה.
בנימין טוביאסצילום: עוז מועלםמה שנותר, אחרי שהגדלנו את הכניסות לסרט בנטפליקס, הוא להתנכל לגופי תרבות בארץ שמעיזים להקרינו, ובאורח פלא מדובר תמיד בהתחלה בערבים. הניסיון לשלול כספים מתיאטרון "אלסראיא" ביפו מצד שר התרבות חילי טרופר ושר האוצר אביגדור ליברמן, לא יפגע באגורה ביוצרת, בחברת ההפקה או בנטפליקס, אבל הוא עלול לגרום לעוד מוסד תרבות בארץ שמעז לחרוג מהמיינסטרים - גם אם באופן מרגיז - להיסגר, ולאחרים להיזהר.
היחידים שנפגעים הם הישראלים - שחווים עוד צמצום של גבולות השיח, עוד הקטנה ביכולתם להבין את המרחב שבו הם חיים (והיחס אלינו במונדיאל הדגיש כמה הדבר הזה חשוב). זהו הערך היחיד שיש ב"פארחה" - סרט מינורי שנזקו העיקרי כעת אינו בהשמצת ישראל בעבר, אלא בהפיכתה לדמוקרטיה פחות חזקה בהווה, בגול עצמי מפואר.
- בנימין טוביאס הוא עיתונאי "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
