השקט עטף את מלון "קלאב הוטל" באילת בבוקר יום ראשון, היום התשיעי למלחמה. בבריכת המלון התנופף דגל ישראל, ובמטבח הכינו העובדים את ארוחת הבוקר לאורחי המלון - רובם ככולם מפונים מישובי עוטף עזה ותושבי הדרום.
250 סוויטות במלון התמלאו במשפחות המפונים מהדרום. 65 מתוכן נתרמו על-ידי הבעלים משה בובליל, וכן כל הארוחות. נור עאמר, מנהל "קלאב הוטל אילת", "קלאב אין אילת" ו"קלאב הוטל טבריה", אמר כי בשבת בצהריים השתנה כל מערך האירוח לתקופה הקרובה. "אנחנו ערוכים לכל דבר כדי להקל עליהם", הדגיש.
אופיר לבקוביץ', חבר מועצת העיר אילת, מספר כי באילת נמצאים כעת כ-35,500 מפונים - מספר השווה ל-70% ממספר תושבי העיר. "עם תחילת המלחמה הקמנו חמ"לים, אין בקשה וצורך שלא נענים". המפונים מתארחים בכ-30 מלונות בעיר ובבתים פרטיים. המשפחות הגיעו מיישובי עוטף עזה, שדרות, אופקים, אשקלון ויישובים אחרים בדרום.
בזמן שהילדים משחקים בחצר המלון, ההורים מודאגים וכואבים. "אילת היא עיר של נופש, הפעם זו מלחמה. מרגישים פה בטוח, אבל הכאב והעצב והחרדה עוטפים את כולנו. לחלק גדול אין בית לחזור אליו. הילדים רוצים לחזור לשגרה. לאיזו שגרה נחזיר אותם?", שואל אחד המפונים. "הם שואלים, ולנו אין תשובות". רובם של המפונים מבקשים בשעה זו לא להיחשף, ומנסים לעכל את מה שעבר עליהם. בבתי המלון באילת נמצאים עובדים סוציאליים שמשוחחים עם המפונים.
"בשבת ב-06:30 בבוקר אזעקה פילחה את האוויר", מספר אלי כהן, שגר במושב זמרת הסמוך לנתיבות. כהן, יו"ר ועד עובדי yes, מוסיף: "אנחנו כבר מתורגלים לאזעקות ולצבע אדום. מיד נכנסנו, רעייתי אושרית וארבעת ילדינו לממ"ד. חיכינו שיעברו כמה דקות כדי לצאת ולהמשיך את השבת והחג. אבל יש לי אינטואיציות חזקות, ומיד הרגשתי שמדובר במשהו אחר, קשה יותר".
"שמענו הרבה יריות מסביב, ואז עליתי על גג הבית עם עוד שני חברים וראיתי שזה מגיע מכפר עזה. בהתחלה היינו בטוחים שזה הצבא שלנו, שהחלה מלחמה, אבל ב-07:00 בבוקר אמרתי לאשתי שאני מרגיש שעושים לנו עוד יום כיפור, ואז גם התחיל השיח בווטסאפ של כיתת הכוננות".
"אנחנו מושב שומר שבת", אומר כהן. "נולדתי בו ומעולם לא 'חיללתי' את השבת. אנחנו רגילים לחדירות מחבלים, אבל הפעם, עוד בטרם קלטתי את גודל האירוע, הרגשתי אחרת. נכנסתי לאוטו והתחלתי לנהוג ברחבי המושב עם מגפון, צעקתי לכולם להיכנס למרחבים המוגנים, כולל למתפללים בבית הכנסת. זה נס שהחיות האלו לא ביצעו לינץ' גם במושב שלנו. אנחנו נחשבים לקו השני של היישובים מהגדר, אבל זה מרחק של פחות מ-3 דקות מכפר עזה".
כהן מספר שבסביבות 09:00 החלו להגיע סרטוני הזוועה ממתקפת הטרור של חמאס. "מחקתי אותם באותו רגע, כדי שהילדים לא יראו. ואולי לא ממש רציתי להאמין. המשיכו יריות מטורפות סביבנו, העובדה שקורה כאן אסון התחילה לעבור בינינו בווטסאפים". ההודעות בקבוצות הווטסאפ המחישו את הפחד וחוסר הוודאות, ואת הרגעים שבהם אנשים נעלמו - ולא חזרו עוד. בקבוצות השונות חוזרות אותן שאלות: "איפה הצבא?" ו"למה הצבא לא מגיע?". כהן מספר שהצבא הגיע לזמרת רק אחרי 17:00. רק ב-20:40, אחרי שעות של חרדה בממ"ד, הוא ומשפחתו יצאו לאילת.
"כשהתחלתי להבין את גודל האירוע, הגיע הכעס. אני כועס ברמות על", אומר כהן עם דמעות בעיניו. "עברנו שם אזעקות, מלחמות ומבצעים, ותמיד הרגשתי הכי מוגן בעולם. תמיד באזעקות זה היה 90% גן עדן ו-10% גיהנום. הפעם זה היה 100% גיהנום. ביישובים אחרים נטבחו, בנים של חברים שלי נרצחו בדם קר בידי חיות אדם. חבר מבארי השאיר לי הודעה בקולו: 'השטן – מלאך לידם'. זה מתמצת הכל. אנחנו נשארנו בחיים, אבל הלב בוכה".
כשכהן נשאל אם הוא ומשפחתו יחזרו ליישוב זמרת הוא אומר: "חד משמעית, רק אם ימחקו את החמאס. הלב רוצה לחזור, אבל הראש אומר רק אם ימחקו אותם. אם החמאס יישאר, אני עוזב".
במלון אחר בעיר מתארחות עשרות משפחות שפונו מקיבוץ ניר יצחק שבחבל שלום. אחת מתושבות הקיבוץ מספרת על האימה של שבת בבוקר: "התעוררנו עם הצליל המוכר של צבע אדום. נכנסו מיד לממ"ד, בעלי ושלושת הילדים. רצף האזעקות היה מאסיבי מדי. ב-08:55 קיבלנו הוראה להיכנס מיד לממ"ד. בזמן הזה התחילו להיכנס סרטונים מקבוצת הווטסאפ שלנו, בין היתר ממה שקורה בנירים ובשדרות. זה היה נורא, אבל עדיין לא הרגשנו שזה קרוב אלינו והיינו בטוחים שהצבא מטפל".
"ב-11:29 ההורים של בעלי, שגרים בחלק אחר בקיבוץ, כתבו בווטסאפ של הקיבוץ שהמחבלים אצלם בבית, ושהם שומעים אותם מדברים בפרסית. 20 דקות הם התחננו לעזרה. בעלי ניסה להתקשר אליהם ולא ענו לו. התחלנו לשלוח הודעות היסטריות, שיבואו לעזור להם. שעות של חרדה, שאין לי כל דרך לתאר אותן. הווטסאפים המשיכו, כשהמשפט שחזר הוא: 'איפה הצבא'?".
"היה להורים שלי הרבה מזל. המחבלים שהגיעו אליהם היו קצת יותר אנושיים, לכאורה. הם לא הצליחו לפרוץ אליהם לממ"ד והניחו להם. היה לנו מזל. ב-12:10 כתבו שהצבא בדרך, אבל זה לא קרה. רק ב-20:30 יצאנו מהממ"ד". היא ומשפחתה הגיעו לאילת למחרת ב-21:00. "הסיכום הנורא שלי הוא שהחבר הכי טוב של בעלי נהרג, החבר הטוב של הבן שלי, בן 12, נחטף ואביו נהרג. איך מסבירים דבר כזה? 5 בני משפחה חטופים, שלושה מהקיבוץ נהרגו, וזה יכול היה להיות גרוע בהרבה".
כשהיא נשאלת מתי תחזור הביתה היא משיבה: "אין לי מושג, בוודאי שלא בחודש הקרוב". אחת מחברותיה אומרת: "לא ברור אם נחזור הביתה. ריח המוות עומד באוויר. אני רוצה מקום בטוח לשלוש הבנות שלי". דקה לאחר מכן מתברר שבעלה נרצח במתקפה על ניר יצחק.
"הפקירו אותנו", אומר אלעד קרוצ'י מאשקלון, שמתארח עם רעייתו ליז וארבעת ילדיהם בביתם של קרן וליאור עוקב-סבח. "כואב לי שלא מבינים שגם אשקלון נמצאת בקו האש ללא הפסקה, ואני כל כך כועס על מה שקרה. ברגע שהבנו מה קורה ואת גודל האירוע, החלטנו לעזוב הכול. בית הספר של הילדים שלנו נחרב בהפצצות, הילדים עצובים, רוצים לחזור הביתה, לשיגרה".
קרוצ'י מתכנן לחזור לאשקלון אחרי המלחמה. "אין לנו מקום אחר אבל אנחנו כועסים, כבר לא מאמינים בכלום. השתתפתי במלחמות ישראל, במבצעים, אני לא קולט איך זה קרה לנו. אני לא רוצה עכשיו פוליטיקה, אבל לא אצביע שוב למה שהצבעתי. הפקירו אותנו".
בחצר הבית של עוקב-סבח נמצא גם חיים זהבי, שעושה ימים כלילות למען המפונים. "כל הקהילה בנתינה, דואגים לכל מחסור", הוא אומר. קרן עוקב-סבח, שאירחה כמה משפחות מתחילת המלחמה בדרום, מסכמת: "בכל חדר בבית אני אארח משפחה, לא מפקירים את האחים שלנו".
