השבת השחורה היא אירוע שנצרב היטב בתולדות מדינת ישראל, אבל עבור היתומים שאיבדו את אביהם באותו יום מר ונמהר, לא מדובר באירוע לאומי אלא בסיפור אישי שמלווה אותם כבר 76 שנה.
יותר מאלף קיבוצניקים נעצרו בגל המעצרים האכזרי והברוטלי שהטיל השלטון הבריטי על היישוב היהודי במסגרת השבת השחורה ב-29 ביוני 1946. בעין חרוד נעצרו 325 חברים, ביגור 350 חברים, בנען 230 חברים, בתל יוסף 250 חברים ואפילו בקבוצת השרון הקטנה נעצרו 7 חברים. שלושה חברי קיבוץ נהרגו.
ביום חמישי האחרון, 29 ביוני, ציינו בני המשפחות השכולות את יום הזיכרון לשבת השחורה. הפגשנו את יונה ארטל וניצה גלזר, יתומי השבת השחורה, על קברי אביהם שנהרגו מאש החיילים הבריטיים, לא הרחק מכלא שאטה, ששימש אז תחנת משטרה בריטית. שניהם קבורים אחד לצד השני, בקבר משותף בבית העלמין של ניר דוד, מטרים ספורים מגדות נחל האסי.
ילד בלי אבא
יונה ארטל, בן 79, נשוי, אב לשלושה ילדים וסב לשמונה, נולד בחיפה ובגיל שלושה חודשים הגיע עם אמו ואביו, חייל משוחרר מהבריגדה הבריטית, לקיבוץ ניר דוד. בשבת השחורה איבד את אביו טוביה, שהיה בן 35 במותו. ניצה גלזר-בהיר, בת 80, נשואה, אם לשלושה וסבתא לארבעה נכדים, תושבת חיפה, שכלה את אביה, יעקב גלזר. ארטל וגלזר-בהיר גדלו יחד, באותו הגן בקיבוץ.
"הייתי בן שלוש כשהאסון קרה. יש לי רק זיכרון אחד מאבא, כשהוא הגיע לחופשה מהבריגדה ולקח אותי לרכיבה על הסוסה גלבוע, סוסת הרכיבה של ילדי ניר דוד", מספר ארטל. "האלוף במיל' אברהם יפה, חבר קיבוץ ניר דוד, היה זה שהגיע לאמי וסיפר לה שאבי נהרג. אמא שלי גידלה אותי מאז לא כיתום אלא כילד בלי אבא, היא דאגה שמה שיש לכולם יהיה גם לי, הרגשתי שהיא מאוד השקיעה בי. הייתי בלי אבא אבל לא קראו לי יתום".
ארטל כואב את העובדה שאין יום זיכרון לשבת השחורה. "חללי האסון לא קיבלו את הכבוד שמגיע להם", הוא אומר. "אין אזכרה ביום הזה ואין הנצחה. הייתי מצפה שזה יקבל ביטוי ציבורי. המטרה של הבריטים הייתה למצוא את הסליקים של הקיבוצים כדי להחליש את היישוב היהודי ולהקשות עלינו להגן על עצמנו".
ניצה מבקשת להדגיש בתחילת השיחה: "אבי לא נהרג אלא נרצח, מהרגע שדיברתי עם אימי והיא סיפרה לי מה בדיוק קרה שם, הבנתי שהוא נרצח. שניהם היו חברי ניר דוד, ויצאו לסייע לחברי תל יוסף ועין חרוד שהיו תחת מתקפה בריטית. הם יצאו לא חמושים על משאית, אבי נהג במשאית לתל יוסף וטוביה ישב לידו, הם הובילו עשרות חברים וחברות מניר דוד כדי לסייע לקיבוצים המותקפים".
הסתייגויות מחיי הקיבוץ
יעקב גלזר היה חניך השומר הצעיר בפולין שעלה לארץ כחלוץ והיה מגרעין המייסדים של ניר דוד, אז ראשון קיבוצי חומה ומגדל. ניצה גלזר-בהיר מספרת: "אמי עלתה כנערה בת 18 מפולין וחיה בתל אביב כעשר שנים. היא עזבה את החיים הנוצצים של תל אביב אז כדי להינשא לאבי ולחיות כאן בקיבוץ. לא הייתה לה זיקה לחינוך הקיבוצי, והיה לה קושי אדיר להסתגל לחיי הקיבוץ. חמש שנים אחרי שנישאה אבי נרצח. היא נותרה אלמנה עם שני יתומים, אני בת ארבע ואחי הצעיר תינוק בן שבועיים. היא גרה במקום שלא רצתה לחיות בו, עד יומה האחרון היו לה הסתייגויות מחיי הקיבוץ".
חרף עשרות השנים שעברו מאז הטרגדיה הקשה, ניצה עדיין חווה את השפעת האסון על משפחתה. "גדלתי בבית אבלים, אמי לא נישאה מעולם. היא התאלמנה בגיל 35, לא הבנתי למה אבא לא בבית, ולמה הוא לא מגיע כמו שהייתי רגילה. התחילו לי פחדי לילה, התמודדתי עם סיוטים וחרדות קשות שאאבד גם את אמא. ישבתי מחוץ לדירה שלנו וצרחתי שאני רוצה את אבא. אחד השכנים שלנו, שהצרחות שלי נמאסו עליו, לקח אותי יום אחד, העיף אותי באוויר ואמר לי: תפסיקי מיד לצרוח! זה היה הטיפול שקיבלתי. בגן הילדים הגננת אמרה לי שאם לא אפסיק לצרוח לא אהיה מלכת אסתר בפורים. הרגשתי כמו עגלה שחסר בה גלגל אחד. אבא העניק לנו תחושת ביטחון ומאז לא הרגשתי את זה כי גדלתי בלי אבא, לקח לי הרבה שנים להתאושש מזה".
התעקשת להגדיר את האירוע כרצח.
"התחושה שלי שאבי נרצח לא רק בגלל הירי חסר האבחנה בו, אלא גם משום שמנעו את העברתו לטיפול רפואי במשך שעות ונתנו לו לגסוס במשך ארבע שעות. את זה סיפרו לי חברי ניר דוד. במשאית שלו היו כחמישים צעירים וצעירות מניר דוד שנחלצו לסייע לקיבוצים המותקפים. אבא הקריב את חייו למען המדינה שבדרך, ואנו מקפידים להגיע מדי יום זיכרון לאזכרה בניר דוד".
עירית אלירז (52) ממושב כפר הנגיד, אחייניתה של ניצה ונכדתו של יעקב גלזר, מספרת: "גדלתי מגיל צעיר על מיתוס הגבורה של סבא. הייתה לי סבתא מדהימה שסיפרה לי הרבה על סבא וגם על אותו יום ארור שהוא נרצח. לאבי היה מאוד קשה לגדול בקיבוץ כשלכל הילדים יש אבא ורק הוא יתום. הוא סיפר שאימו נהגה לשים נעלי עבודה וסיגריה בפה ולצאת איתו לשחק כדורגל וכדורסל כדי לסגור את הפער הזה ולתת לו את התחושה שיש לו גם אבא. אבי היה בן שבועיים בזמן האסון. שכלנו גם דוד, אח של אמא, בקרבות במלחמת ההתשה, והילדים שלי גדלים על סיפורי השכול הכפול משני הצדדים והדגישו אותם בכתיבת יומני שורשים".
הכתובת הייתה על הקיר
"ההסתערות החלה עם דמדומי בוקר, לאחר שרוב הכוח הבריטי התרכז בשעות הלילה המאוחרות. רוב חברי המשק ישנו את שנתם, רק שומרי החצר ומטע הכרמים חשו בתנועה מוזרה ורבה של מכוניות וטנקים כבדים שנעו על הכביש למבואות המשק. השומרים הזעיקו את אנשי הביטחון ולאחר זמן קצר הוזעק הישוב כולו". כך תיאר מרדכי תמיר, עורך העלון הפנימי של קיבוץ תל-יוסף, את השבת השחורה. תמיר, בעצמו חבר קיבוץ תל-יוסף, נשלח עם עוד 250 חברי הקיבוץ למעצר קשה ברפיח.
"אחרי ליל הגשרים הכתובת הייתה על הקיר", מספרת איה שפרן, עובדת ארכיון תל-יוסף. "המתיישבים ציפו לפעולת תגמול בריטית וזו הייתה רק שאלה של זמן ומקום. שבוע לפני השבת השחורה לקחו שלושה שותפי הסוד בתל-יוסף את שתי חברות ועדת הביטחון לסיור סליקים במשק כדי להכיר להן את המיקומים הסודיים. בחושיהם החדים הם הריחו שעומד ליפול משהו רע על היישוב היהודי והכינו את הנשים כממלאות מקום.
"זה היה מידע מציל חיים שכל מטרתו להכין את הנשים להגן על היישוב במידה והגברים ייעצרו והיישוב יותקף על ידי פורעים. זו הייתה הנחת העבודה של אנשי הביטחון שמשהו רע עומד להתרחש. זו טראומה שליוותה את תל-יוסף עוד עשרות שנים".
הנרצח השלישי באירועי השבת השחורה היה חיים חרודי, חבר קיבוץ תל-יוסף, שנהרג מאש הבריטים בגיל 23. הוא נולד בשנת 1923 בתל יוסף, לזוג הורים "מראשוני כובשי העמק ובוני המשק. מגיל צעיר התפתח בו אופי אמיץ ואי-יכולת של כניעה", כך תיאר עלון תל-יוסף את נסיבות מותו. "הוא התבלט בפעילותו, תבונתו ומסירותו. בפעולות העפלה נועזות הוא סיכן לא אחת את חייו, ונכלא בכלא בסוריה. בשובו למשק, אחר שנות פעילות בשירות הביטחון, השקיע את מרצו בענייני המשק והחברה. בשבת השחורה, בטרם שחר, הוקף המשק ביחידות בריטיות וקלגסי בריטניה פרצו אל המשק לערוך בו חיפושים אחר נשק ואחר אנשי ההגנה שפעלו בהפצצת הגשרים, חיים היה בעבודתו ברפת, ברוחו הנסערת נגד המתפרצים אל היישוב, התנפל עליהם בחמת זעם אך נפל שדוד מכדור אחד החיילים". הוא לא הספיק להינשא ולהקים משפחה.
"חיים חרודי זוכה לכבוד גדול בקיבוץ", מספרת שפרן. "הקמנו אנדרטה לזכרו במקום הרצח. בתפיסת העולם שלנו חרודי נרצח. הוא לא היה בקרב והוא לא היה חמוש".
הגברים היו עצורים
יוחאי שלם, כמעט בן 91, מוותיקי חברי קיבוץ יגור, היה נער כבן 15 בשבת השחורה. "אבי היה אחד מבין 350 חברי הקיבוץ שנעצרו ונלקחו למעצר ברפיח", הוא מספר. "ההגנה ידעה מראש על הפשיטה הצפויה. ביום שישי, שעות לפני הפשיטה על יגור, עשינו קבלת שבת והמזכיר הודיע שמתוכננת פשיטה על הקיבוץ, סיפר שיגיעו בריטים בארבע בבוקר ויבצעו חיפושים אחרי סליקים. בארבע בבוקר הם כבר היו בכביש, הפעמון צלצל על חדר האוכל, ולכל חבר הייתה עמדה שהוא היה אמור לעמוד בה כדי לעצור את הבריטים. ביגור היה רק פצוע אחד שספג מכה בראש.
"במשך כמעט חודשיים יגור התנהל על ידי חברות הקיבוץ משום שכל הגברים היו עצורים. קיבלנו עזרה אדירה בעיקר מכפר חסידים, וכל יום הגיעו ברגל כדי לסייע. החברים חזרו טיפין טיפין מהמעצר ברפיח, לא היו חגיגות ולא חפלות, אבי לא סיפר על עינויים שעבר. יום למחרת חזרתו הוא כבר התייצב לעבודה".
"מאז הקמת דגניה בשנת 1910 לקחו הקיבוצים חלק משמעותי בהקמת המדינה ובביצור ביטחונה, ואנו ממשיכים בכך גם היום", מספר ניר מאיר, מזכ"ל התנועה הקיבוצית. "כך היה גם באירועי השבת השחורה. מכיוון שחלק גדול מאוד מהנשק של ההגנה שנאסף לקראת מלחמת העצמאות הוסתר בקיבוצים, פשטו החיילים הבריטים על הקיבוצים בחפשם אחר נשק בלתי חוקי, חברי קיבוץ רבים נפגעו ונאסרו. אנו גאים במורשת זו ובתרומתם של חברי וחברות הקיבוצים להגנת המדינה לאורך כל השנים".
