אירועי הדרה והשפלה של נערות ונשים באוטובוסים הביאו לאחרונה להפניית אצבע מאשימה נגד הקואליציה שבה יש ייצוג נרחב לימין הדתי ולחרדים. אולם התופעה הממוסדת של הדרת נשים במרחב הציבורי לא התחילה אתמול והיא לא יוזמה של הממשלה הנוכחית. למעשה, כבר יותר משני עשורים תומכת המדיניות הציבורית בישראל - שגובשה גם על ידי ליברלים וממומנת בכספי ציבור - בהדרת נשים בזירות שונות.
והמדיניות הזו משנה את הקהילה החרדית בפנים, מחזקת את הקיצוניים, משתיקה את המתונים ומייצרת מופעי הפרדה שאין להם מקבילה בשום מדינה אחרת שבה חיות קהילות חרדיות גדולות. לכן, מי שחרד לשוויון המגדרי בישראל חייב להישיר מבט אל המציאות ולשנות אותה. השינוי הזה ידרוש יותר ממחאה ברחובות והוא לא יסתיים גם אם תיפול הממשלה הנוכחית.
הזירה הראשונה שעברה תהליכי הפרדה במימון ציבורי כבר לפני יותר מ-20 שנה הייתה קווי אוטובוס המשרתים בעיקר את הציבור החרדי. עד סוף שנות ה-90 השתמשו נשים וגברים חרדים בתחבורה ציבורית בתנאים רגילים ובהיקפים גדולים מאוד. מי שיזם וקידם את רעיון ההפרדה - גם בכוח - היה מיעוט קיצוני מחסידות גור, שבתחילת הדרך לא נחל הצלחה. במחקר שערכתי בזמנו עלה שבשנים הראשונות הייתה התנגדות לכך גם בקרב הציבור החרדי. סקר שערכה "אגד" בתחילת שנת 2000 בקרב הציבור החרדי גילה שהזרם החסידי תומך בשיעור נמוך בלבד בהנהגת קווי הפרדה בעוד הזרם הליטאי מתנגד לכך נחרצות.
למרות זאת התגייסה "אגד" להקמת תשתית ענפה של קווים שישרתו שכונות חרדיות בתנאי הפרדה. זה נעשה בתמיכה של משרד התחבורה ובמימון ציבורי. במשך כמעט עשור, אוטובוסים שהגיעו לשכונות חרדיות נשאו שלט "קו מהדרין", ו"אגד" אפשרה למתנדבים חרדים לאכוף זאת. לציבור החרדי לא נותר אלא להשלים עם המציאות חדשה. היום כבר לא צריך שלט על האוטובוס ויש דור חדש שלא זוכר שפעם חרדים נסעו ללא הפרדה.
בית המשפט העליון אמנם קבע בעניין שכפיית הפרדה היא אסורה, אולם השופטים גם הכריזו שהפרדה "וולונטרית" היא זכות יסוד של הציבור החרדי. לתפיסה הזו היו שותפים לאורך השנים גם חברי כנסת מימין ומשמאל. למרבה הצער, איש מתומכי ההפרדה "מרצון" לא הבהיר כיצד היא נמדדת בקהילה סגורה וסמכותנית שבה יש תג מחיר ברור לכל התנהגות הנתפסת כחורגת ממה שהופך בהדרגה לנורמה ההלכתית המחייבת. איש גם לא טרח להביט מעבר לים ולשאול כיצד קהילות חרדיות גדולות בצפון אמריקה למשל מסתדרות עם תחבורה ציבורית שלא בהפרדה.
המעבר מההנחה שלפיה כל החרדים רוצים וצריכים הפרדה באוטובוסים לתפיסה שהחרדים חייבים הפרדה מלאה באקדמיה, היה טבעי לכאורה. התוכניות האקדמיות הראשונות לחרדים הוקמו על ידי יזמים פרטיים שהחליטו, בהתייעצות עם רבנים, על אימוץ מודל מקסימלי של הפרדה הכולל גם הדרת מרצות מכיתות של גברים. המועצה להשכלה גבוהה מימנה במשך שנים את התוכניות הללו מבלי לשרטט גבולות ביחס להיקף ההפרדה הראוי.
העליון קבע שהדרה מוחלטת של מרצות היא אסורה, אולם התיר הגבלת העסקתן של נשים במסלולי הלימוד לגברים לקורסי בחירה בלבד על מנת להבטיח כיבוד רגשותיהם של גברים חרדים שאינם חפצים ללמוד מאישה. וכך, בעוד שבקולג'ים פרטיים חרדיים באזור ניו יורק מעסיקים מרצות – מאחר שאין בסוגייה שום קושי הלכתי - בישראל נוצר מודל אקדמי כשר במיוחד במימון ציבורי שאיתו משתפים פעולה רבים מהמוסדות.
פרופ' נויה רימלטיובהר: הפרדה בין נשים לגברים היא אכן פרקטיקה מקובלת בזירות חרדיות פנים-קהילתיות. עם זאת, בכל הקשור למרחב הציבורי, חרדים ידעו תמיד להתנהל בפרגמטיות. לפני עשור בנותיי עוד עמדו בתור עם עשרות ילדים וילדות חרדים בירושלים בפעילות של מכוניות מתנגשות. היום, כל הפעילויות הללו מוצעות בתנאים של הפרדה בנימוקים של רב-תרבותיות מכילה והתחשבות ברגשות דת.
מאחורי שיח הזכויות הזה מתנהל בפועל מאבק איתנים בין קיצונים למתונים במגזר החרדי והחרד"לי, ולמאבק הזה יש השלכות בלתי הפיכות על מעמדן של כל הנשים בישראל. השאלה מי ינצח תלויה גם במדיניות הציבורית, שמי שמובילים אותה יושבים לא רק בממשלה, אלא גם באקדמיה, בשירות הציבורי ובצבא.
- פרופ' נויה רימלט היא חברת סגל בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה. מנהלת מייסדת משותפת של הפורום למשפט, מגדר ומדיניות חברתית
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
