הסיפור הגדול של היום הוא לא סימון ביילס. כלומר הוא כן, אבל ממש לא רק. היה מרגש לשמוע כתבים ופרשני ספורט - בעיקר הצעירים והמודעים פוליטית יותר - מגנים על ההחלטה שלה לפרוש באמצע תחרות ההתעמלות באולימפיאדת טוקיו בגלל "פציעה מנטלית". ההבנה שבריאותה של הספורטאית - גם בריאותה הנפשית - היא עניין שיש להתחשב בו ולדבר עליו, היא דבר חדש ומעורר תקווה רבה להמשך.
לפני 11 שנים, השיח על "שלום הילד בספורט" היווה עמדה פריבילגית שגררה ביקורת רבה. ספגתי אותה גם באופן אישי. גם היום, כשאני מפנה אצבע לאלימות של מאמנים כלפי ספורטאים וספורטאיות, אני שומעת את המשפט "אבל זה מביא תוצאות". האמירה הזו היא במקביל גם לא נכונה וגם גורמת נזק בלתי הפיך לספורטאים. היום, בנימה אופטימית, יש סיבה להיות מעודדים.
אבל יש גם מקום לביקורת. בימים האחרונים כמעט לא היו פרשנים ששאלו שאלות על גילן הצעיר של המתחרות בענף הסקייטבורד שהוכנס לתחרויות בטוקיו השנה. ראשי הוועד האולימפי, שמחפשים למשוך את הקהל הצעיר לשידורי המשחקים, עושים זאת, מילולית, על גופן ונפשן של ילדות, ממש ילדות, שחוש הביקורת שלהן כלפי סמכות לא קיים ושמאוד קל להפעיל עליהן מניפולציות מסוגים שונים.
ילדים עד גיל 14 צריכים לשחק, לא להשתתף בספורט תחרותי. אסור לנו לחבק אותם רק אחרי שהם נשברים. האחריות שלנו היא לשמור שלא ישברו מלכתחילה
בסרט "מתעמלת א", שתיאר את הפגיעה המינית ארוכת השנים של רופא נבחרת ההתעמלות של ארה"ב, לארי נסאר, הוסברה גם השיטה שאפשרה את הפגיעה וההסתרה: ילדות צעירות שהורחקו מהוריהן לתקופות זמן ארוכות היו מוקפות באנשי מקצוע רבים, לכולם גישה לגוף שלהן ולמחשבה שלהן, כשהמדליות מנופפות מעל הראש שלהן כגזר. אם תעשי כל מה שנגיד לך לעשות, תוכלי לזכות בהן. ואם לא... חבל.
אלה לא טענות שאני ממציאה. כבר ב-1994 התפרסם מאמר של פאולו דיוויד שטען שניתן להשוות בין ספורטאים צעירים באולימפיאדה לבין עבדות ילדים, שלא חוקית במערב המפותח לכאורה. חוקרת הספורט מלאני לאנג פרסמה ב-2010 מאמר שמראה כי מועדוני ספורט מחפשים כיום - כשיטת עבודה - ספורטאים וספורטאיות צעירים ככל האפשר, כיוון שאלו קלים יותר להשפעה.
התופעה שמייצג הסיפור של סימון ביילס היא לא כזו שאפשר לפתור ביצירה של מקומות עבודה נוספים לפסיכולוגי ספורט או מאמנים מנטליים. אין שום היגיון בלייצר בעיות ואז לחפש להן פתרונות. זו בעיה מערכתית שאפשר לפתור רק בטיפול מערכתי. אחרי ההופעה ההרואית של נדיה קומנץ' הרומניה בגיל 14 במשחקים האולימפיים במונטריאול ב-1976, ובעיקר אחרי חשיפת ההתעללויות שהיא וילדות בגילה עברו, הוגבלה ההשתתפות בתחרות ההתעמלות לגיל 16.
צילום: שי מוגילבסקיהוועד האולימפי מבין את הנזק שנגרם לילדים ולילדות בגילאים צעירים מעודף אימון ותחרותיות יתר, אבל את הפרצה שסגרו במכשירים, פתחו עכשיו בענפים אחרים. כנראה ששוב הכסף והפרסום חזקים יותר.
ילדים עד גיל 14 צריכים לשחק, לא להשתתף בספורט תחרותי. אסור לנו לחבק אותם רק אחרי שהם נשברים. האחריות שלנו היא לשמור שלא ישברו מלכתחילה.
- ד"ר שלומית גיא היא חוקרת ספורט, מומחית למניעת אלימות בספורט, מרצה במסלול לחינוך גופני במכללת קיי
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
