ב-4 בנובמבר 1995 היה מפקד חיל הים, אלוף עמי אילון, בהפסקה קצרה בעיצומו של הכנס השנתי שמארגן מפקד הצי האמריקאי. זו הייתה שעת צהריים בארה"ב, כשניגש אליו הרל"ש שלו עם הבשורה המרה: ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין, נרצח זמן קצר קודם לכן. "הייתי אמור להתחיל פגישה עם האדמירל בורדה, מפקד הצי, אבל היא כמובן מעולם לא התרחשה. יצאתי מיד לשדה התעופה כדי להספיק להגיע להלוויה. בדרך לשדה, ואחר כך בטיסה, המחשבות הלאומיות מתערבבות באלה האישיות ומתגנבת חרטה - אם הייתי נוהג אחרת ונענה להצעה של רבין, האם חייו היו יכולים להינצל?"
כתבות נוספות על השב"כ בימי רצח רבין:
כשנה קודם, אחרי הפגישה השבועית שלהם במסגרת דיון מו"גים (מבצעים וגיחות) במשרד הביטחון, רבין ביקש מאילון להישאר אחרי שכולם עזבו את החדר. "הוא אמר לי שיעקב פרי יסיים את תפקידו כראש השב"כ בקרוב וביקש ממני לקחת את התפקיד על עצמי".
נחשבת לקצין שרבין מעריך מאוד אז הפנייה לא הפתיעה אותך בוודאי.
"היא לא הפתיעה כי המזכיר הצבאי, דני יתום, סיפר לי שרבין חושב על משהו בכיוון. לא לגמרי הבנתי מה הוא רוצה דווקא ממני. שהרי אין לי שום רקע בפעילות של הארגון ואני חושב שהייתי הכי פחות בקיא בנושא מכל אלופי המטכ"ל, שבניגוד אליי עבדו באופן צמוד עם השירות.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
"אבל בעיקר, לא רציתי את התפקיד כי הארגון הזה נראה לי מקום חשוך שעושה דברים נוראים. עמוס מנור (ראש השב"כ בשנים 1953־1963) היה חבר קרוב של הוריי עוד מהונגריה, ודרכו הכרתי קצת את השב"כ ושמעתי סיפורים על ריגול רוסי, השגת הנאום הסודי של חרושצ'וב (ובו הוקיע את פשעי סטלין והמודיעין הישראלי העביר לארה"ב) ועוד פרשיות. גם הכרתי את הבן של אהרונצ'יק כהן (חבר מפ"ם שהורשע בריגול לטובת הרוסים וזוכה מאוחר יותר מרוב ההאשמות נגדו), שהיה איתי במסלול בשייטת, ומבחינתי השב"כ היה הארגון הזה שאוסף מידע על אזרחי מדינת ישראל. אחר כך באה גם פרשת קו 300 וראיתי מה הם עשו לאיציק מרדכי".
רבין ניסה לשכנע אותך לקבל את התפקיד?
"לא. הוא פשוט קיבל את הדברים, אמר שהוא מצטער, אבל המשיך הלאה ולא הוספנו לדבר בעניין. הייתי טרוד מאוד בעשייה בחיל הים, בעיקר במאבק על הצוללות, ולא הייתי ממש ער לקרע הנורא ולהסתה שהובילו לרצח. כשנחתי בארץ מארה"ב, זה התחיל לחלחל. במקביל, התגברו התחושות הקשות שלי על הסירוב לקבל את ההצעה שלו".
ודעתך, לו היית מתמנה לתפקיד אז, בסוף 1994, הרצח היה נמנע?
"אי־אפשר לדעת מה היה קורה אילו ואין לי שום ראיה שיכולה להצביע על כך שהייתי מונע את הרצח. הבעיה של השב"כ לא הייתה של מפקד כזה או אחר, אלא כשל מערכתי מוחלט וקשה של הארגון כולו. אבל השאלות מה היה קורה אילו הן יותר ברמה הרגשית וזה מלווה אותי מאז ועד היום".
אילון לא הספיק להצטרף לעמיתיו האלופים שנשאו את ארונו של רמטכ"ל ששת הימים, שר הביטחון וראש הממשלה שנרצח, וישב באזור המכובדים. "סתם מתוך עניין התבוננתי בסידורי האבטחה של המנהיגים שהגיעו להלוויה וישבו כמה שורות לפניי. הם כולם היו מוקפים שומרי ראש שחצצו בינם ובין הסביבה כחומה. אחר כך למדתי שקוראים לזה ה־BOX, טבעת מאבטחים שמקיפה את האישיות עליה הם מגינים ומטרתה לספוג את הכדור של המתנקש במקרה וכל יתר מעגלי האבטחה קורסים. לא תיארתי לעצמי שממש בקרוב הנושא הזה יהפוך להיות הבעיה שלי".
בפעם הבאה שהוצע לאילון להיות ראש השב"כ הוא כבר לא סירב. זה קרה ב־9 בינואר 1996, כשכבר היה משוחרר טרי, בדרך למה שקיווה שתהיה קריירה בעולם העסקים, "רק לא ענייני נשק וביטחון". קרוב לחצות צילצל הטלפון. "אבי גיל, חברי הטוב מהלימודים בהרווארד, התקשר ואמר שפרס רוצה לראות אותי, עכשיו, מיד".
פרס סיפר לאילון שראש השב"כ כרמי גילון התפטר מתפקידו בפעם השנייה (בראשונה, מיד אחרי הרצח, פרס סירב לקבל את ההתפטרות וגילון נשאר בתפקיד כמה חודשים נוספים. אחרי השלמת מבצע ההתנקשות במהנדס יחיא עיאש הודיע כי הוא פורש מתפקידו - ר"ב). "הוא שאל אם אהיה מוכן לקחת על עצמי את הג'וב".
הוא ידע שכבר סירבת?
"אני מעריך שהוא ידע. אני חושב שפרס מאוד החשיב את דעתו של רבין, למרות היריבות ביניהם. אמרתי לפרס שאני צריך לחשוב על זה ולשאול את המשפחה. חזרתי הביתה. ביבה (אשתו, בלהה - ר”ב) אמרה שהלכה איתי לכל אשר הלכתי עד עתה, אז היא תמשיך באותה דרך. הבנים היו פחות בכיוון. בן אחד שעמד להשתחרר משירות אחרי ארבע שנים בשלדג חשב שהשתגעתי לגמרי: 'עשרות שנים אתה עושה מסע אלונקות עם 40 קילו על הגב. סוף־סוף הורדת את המטען והנשק לנוח קצת. עכשיו אומרים לך להעמיס הכול שוב ואתה בכלל מעלה על דעתך להיענות? מה פתאום? יאללה, זרוק אותם קיבינימט'.
"השני, שעמד לפני גיוס לסיירת מטכ"ל, אמר שחס וחלילה ללכת ולפקד על אלה שלא מנעו את רצח רבין. השלישי רצה רק לדעת שחופשת הסקי שתיכננו תצא לפועל. אבל אני בתוכי כבר הסכמתי בסוף הפגישה עם פרס. ידעתי שאין ברירה בעת הזו".
בישיבה הראשונה שכינס אילון במטה השב"כ, "מצב הרוח היה נורא, הכי נמוך שאפשר. בשב"כ יש אנשים עם תחושת אחריות ומחויבות גבוהה יותר מבכל מקום אחר שבו שירתי. והם כולם ידעו שנכשלו".
אבל מהר מאוד גילה הראש החדש שהמורל הנמוך ותחושת הכישלון על מה שקרה הם הבעיה הקטנה. גילון נשאר עד להצלחת ההתנקשות בעיאש, אבל השב"כ לא היה ערוך לנקמה שבאה מהר מאוד אחר כך. "כמה ימים אחרי שנכנסתי לתפקיד היה פיגוע ההתאבדות הראשון בקו 18, שפתח את סדרת פיגועי ההתאבדות שהשב"כ לא התקרב בכלל למנוע.
"בימים שקדמו להחלפה הגעתי למטה בצפון תל־אביב עם בלוק נייר ועט כמו תלמיד, לנסות ולהכיר את השב"כ שעליו לא ידעתי כמעט דבר. זה היה תהליך ארוך ודי איטי של למידה, כשבכל פעם, לפני ואחרי המינוי, ובעצם לאורך כל שנות כהונתי גיליתי היבטים נוספים של הארגון, ובמידה רבה היבטים נוספים של הקטסטרופה. גיליתי ארגון בקריסה מוחלטת, ארגון שאין לו כלים להתמודד עם תפקידיו העיקריים - לא סיכול טרור פלסטיני, לא סיכול טרור יהודי, לא סיכול ריגול, לא שמירה על סודות מדינה, לא הבנה של העולם הטכנולוגי, בלי אגף מטה, בלי תהליך מובנה של בניין כוח והיערכות לעתיד.
"על רצח רבין אמרתי להם שאני לא לגמרי יודע כיצד בדיוק אירעו הדברים, אבל אני יודע שזה כשל מערכתי. ברור לגמרי שאגף האבטחה כשל, אבל, כך אמרתי, אני לחלוטין לא יודע אם כל שאר הגורמים מילאו את תפקידם כראוי”.
לא בא לך באיזו נקודה להגיד לראשי האגפים, “אתם פישלתם”, ולהוליך את כל דור המדבר הביתה כדי להביא דור חדש?
"בשום פנים ואופן לא. אני חושב שזה אחד הדברים ההרסניים ביותר שיכולים לקרות בארגון. לאורך כל דרכי בחיל הים גיליתי חוסר סבלנות לרשלנות ולשחיתות אך טעויות שנעשו בתום לב, כשברור שאדם מכיר בטעותו, הן נכס לתרבות הארגונית. היכולת להכיר בטעות, ולקחת עליה אחריות, היא תנאי ליכולת ההתאוששות של ארגון ממשבר. האנשים של השירות שפגשתי היו אנשים עם רמת מחויבות שאני לא הכרתי בשירות הצבאי ואני בא ממקומות שבהם יש רמת מחויבות מאוד גבוהה, אנשים שעבדו 24 שעות ביממה ובאמת הרגישו שכל הביטחון של מדינת ישראל על הכתפיים שלהם, אנשים טובים. ואם יש לך אנשים כאלה והארגון כושל, אז משהו בקונסטרוקציה ובארכיטקטורה לא בסדר".
בתקופתו של עמי אילון, "שירות הביטחון הכללי עבר שינוי עמוק שנמשך עד עצם היום הזה", כדבריו של יובל דיסקין במאמר שהתפרסם השבוע ב"ידיעות אחרונות" בעקבות סדרת הכתבות על השב"כ ועל רצח רבין. השב"כ שיצר אילון היה הראשון בתוך קהילת המודיעין הישראלית לשקם את עצמו והראשון והאחרון בינתיים בעולם שהצליח להתמודד בהצלחה באופן יעיל מול הטרור הג'יהאדיסטי.
שני הפרקים הקודמים בסדרת הכתבות על סודות השב"כ מימי רצח רבין, הראיונות עם חזי כאלו, ראש האגף הלא־ערבי, ודרור יצחקי, ראש אגף האבטחה, עוררו תגובות רבות ואיווררו לא מעט שדים שהיו כלואים 26 שנה בבקבוק. הוויכוח העז שפרץ מחדש הביא גם את אילון לחשוף בפעם הראשונה את מאחורי הקלעים של מינויו לתפקיד, איזה ארגון הוא מצא ומה קרה לשב"כ בתקופתו.
בראיון עם כאלו הוא הטיל את מלוא האחריות על אגף האבטחה, זכה לתמיכתם של לא מעט אנשים בשירות - אבל הרגיז רבים אחרים, בעיקר בכל הנוגע לשאלת האחריות והאשמה. "שמע, גם אני התרגזתי. הסכמתי לבקשה שלך להתראיין, לא כדי לפאר את עצמי אלא כדי לנסות להסביר מזווית ראייה אחרת לחלוטין מהי הטרגדיה של השב"כ בנקודה שבה הגעתי אליו, כשבעצם תהליך הקריסה החל עוד שלוש שנים קודם, ב־1993. נדמה לי שנקודת המבט הזאת מאפשרת את הרחבת הדיון שחזי התחיל עם עצמו, אך ללא לקיחת אחריות מספקת".
"אוסלו היה החלטה משנת מציאות דרמטית בהרבה היבטים. את השב"כ ההחלטה הזאת זרקה לתוך חלל ריק, לתוך אין, לתוך חור שחור ענק"
אילון מסמן את 1993 כנקודת השבר בגלל תהליך אוסלו, "תהליך שאותו קיבלתי במידה רבה של הסתייגות. לא ממש קפצתי משמחה. מצד שני, היה ברור שאין לנו, למטכ"ל, ברירה, שרבין כבר קיבל את ההחלטה ושהם עשו את זה בלי להתייעץ איתנו או עם השב"כ או עם כל גורם אחר.
אבל מבין כל ארגוני מערכת הביטחון, השב"כ היה זה שספג את הנזק החמור ביותר: "אוסלו היה החלטה משנת מציאות דרמטית בהרבה היבטים. את השב"כ ההחלטה הזאת זרקה לתוך חלל ריק, לתוך אין, לתוך חור שחור ענק. כי מהרגע שנחתם ההסכם, מבנה הכוח העומד לרשותנו הופך ללא רלוונטי. באבחת החלטה, מי שהיה אויב, הפתח , הפך לשותף לתהליך מדיני ומערך המקורות איבד את הרלוונטיות. חמאס, מי שהיה ארגון חברתי, דתי פונדמנטליסטי, שבראיית שב"כ יהווה משקל נגד לתנועה הלאומית, שהשירות עדיין לא למד את משנתו ומתקשה לגייס מקורות הנגישים לתהליכי קבלת ההחלטות שלו, הופך למוביל הטרור כנגד החברה הישראלית. היציאה ממרכזי הערים מרחיקה את השירות מהאוכלוסייה ומחייבת שינוי דרמתי של כל תהליכי הפעילות המוכרים.
"ההחלטות המדיניות יצרו טרור ערבי מסוג חדש המצריך בניית כוח להתמודד איתו. אבל זה תהליך שנמשך שנים. ושום דבר מההכנה הדרושה לא בוצע בשב"כ. וזה נכון גם לגבי הטרור היהודי. הרי רבין הבין את הקרע ההולך ומתהווה ואמר לכולם שהוא חושש ממלחמת אחים. חזי כאלו אמר לך בעצמו שדובר על תהליך הקצנה והחרפה של לפחות שנתיים ושלא נזרקנו לתוך הגיהינום ככה פתאום. את השנתיים האלה לא ניצלו לבנייה מחודשת של הכוח. שום דבר באגף הלא־ערבי לא השתנה בכלים, ביכולות ובמבנה הכוח".
לדברי אילון, הדיון אחר אסונות ומחדלים מתנהל בבלבול מוחלט בין מושגים. "אנחנו כל הזמן מנהלים את הדיון הציבורי, כולל את האירועים שקרו לנו, בשפה של אשמה ולא בשפה של אחריות. אלו שתי שפות שונות לחלוטין, תפיסות עולם שונות לחלוטין. אני מצפה מראשי ארגון לבחון קודם כל את עצמם ואת הארגון בתקופתם בשפה של אחריות”.
האקט הזה של לקיחת אחריות לא קרה לשר הביטחון ביום כיפור, או לרמטכ"ל ביום כיפור, או לראש הממשלה ביום כיפור, או לרמטכ"ל אחרי מלחמת לבנון השנייה הכושלת, ולא לרבים אחרים לאורך הדרך.
"ובגלל זה האקט של דרור יצחקי שלקח אחריות מיד אחרי הרצח והתפטר היה כל כך ראוי ונדיר בעיניי. חשוב להזכיר שגם כרמי בא לפרס מיד כששב לאחר הרצח לארץ ואמר לו, 'אדוני, אני מתפטר משום שאני אחראי', וזה פרס שאמר לו שהוא לא מוכן לקבל את ההתפטרות כי חייבים כרגע להמשיך את פעילות הארגון. כרמי היה סופר־ממלכתי והסכים והודיע, 'אנחנו מפיקים לקחים תוך כדי בכי. אנחנו באבל, אבל אין לנו את הלוקסוס לשבת ולהתאבל’".
מינויו של אילון יצר תקדים. "זו הייתה הפעם הראשונה שבה הובא אדם חיצוני לפקד על השב"כ. ועוד מישהו שמעולם לא עבד עם השירות ולמעשה גם לא שירת באף תפקיד מודיעיני (אם כי כמובן נגע בענייני מודיעין, בעיקר מול המוסד). עבור אנשי השב"כ הקשוחים, אלה שעד לא מכבר הצטיירו בעיני הציבור ועוד יותר בעיני עצמם כגיבורים ובלתי מנוצחים, היווה מינויו של "האיש הקירח והמוזר", כפי שתואר אילון בימיו הראשונים, השפלה נוספת.
"היה לי ברור שאם אבוא ואומר להם, 'חבר'ה, אתם כולכם אפסים, כל מה שעשיתם עד היום זה לא טוב ואני יודע הכול', לא נגיע לשום מקום", מסביר אילון מדוע בחר בגישה ההפוכה ואמר בישיבה עם הפיקוד העליון בארגון: "אני לא מבין שום דבר בשב"כ. אני לא מבין בגיוס סוכנים, בהפעלת סוכנים, בחקירות או בסיכול טרור. אני גם לא חושב שכל אבני הבניין של השירות רקובות וחייבים להחליף אותן. מצד שני, אני ראש השירות ואני אחראי מכאן ולהבא על מה שקורה כאן. בואו נעבוד יחד. עלינו לבחון יחד כל אבן בבניין ואני די משוכנע שבסוף, אפילו אם נשאיר את כל האבנים, הן יסודרו באופן שונה לחלוטין. אני אשאל שאלות. אתם תענו לי. כל התשובות טובות חוץ מאחת שאני לא מוכן לשמוע: ‘ככה עשינו את זה עד עכשיו’".
"כשחזי כאלו אומר, 'אני הוצאתי התרעות' וכו', זה בסדר גמור, אבל הייעוד שלו זה לסכל. כשאתה מוציא התרעה וזורק את תפוח האדמה הלוהט לאגף האבטחה, זה בערך כמו להגיד לאזרחים 'תהיו זהירים, אל תיכנסו לקניונים"
זה עבד. מצב הרוח בשב"כ היה כה ירוד והארגון כל כך שיווע לשינוי עד שמהר מאוד נתפס אילון כמי שבאמת בא לעזור, מודה בחולשותיו ולא מתבייש לשאול שאלות. לאילון גם לא הייתה מחויבות אישית או ארגונית קודמת לאף אחד מאגפי השירות ולכן יכול היה לקצץ, לפטר ולהעביר תקציבים אך ורק בהתאם למה שנראה לו נכון עניינית. הוא גילה, לתדהמתו, כי "בארגון אין שום תכנון לטווח ארוך או גוף שתפקידו לבנות את הכוח. אין שם אגף מטה, או אג"ת, אין תוכנית עבודה רב־שנתית, אין תקציב רב־שנתי. אין כלום. אני מתחיל לשאול שאלות, למשל, 'חבר'ה, מי אנחנו בעצם. מה אמור שירות הביטחון הכללי לעשות?'"
ואין כזאת מסגרת שתלויה מאחוריך עם ייעודי השירות?
"בהחלט יש. זו בדיוק הבעיה. היא שם ואף אחד לא מסתכל ואף אחד לא באמת חושב מה ייעוד השירות. והם אומרים לי, 'אנחנו ארגון מודיעין'. ואני קוטע אותם ואומר, 'רגע, רגע, מה פירוש ארגון מודיעין? ארגון מודיעין מילא את משימתו כשהוא מוציא התרעה. רבותיי, אם שב"כ מוציא התרעה, סימן שנכשלנו'. שב"כ שונה מאמ"ן שתפקידו להוציא התרעות, שב"כ הוא לא ארגון מודיעין, אלא ארגון סיכולי. צה"ל צריך להגן על מדינת ישראל מפני אויבים חיצוניים. שב"כ צריך להגן על מדינת ישראל מפני טרור, נקודה.
"וכנ"ל לגבי הטרור היהודי. כשחזי כאלו אומר, 'אני הוצאתי התרעות' וכו', זה בסדר גמור, אבל זה לא הייעוד שלו. הייעוד שלו זה לסכל. כשאתה מוציא התרעה וזורק את תפוח האדמה הלוהט הזה לאגף האבטחה, זה בערך כמו להגיד לאזרחי ישראלי, 'תהיו זהירים, אל תיכנסו לקניונים'.
"מה מצופה מראש אגף? לא רק להפעיל את הכוח אלא גם לבנות אותו בהתאם לצרכים. ואם חסרים לו משאבים וכוח אדם חובתו של ראש האגף לבוא לראש השירות או לראש הממשלה ולדרוש להכפיל את הכוח שעומד לרשותו. ולאגף הלא־ערבי היו שנתיים לעשות את זה וזה לא נעשה".
בינך לבין כאלו ניצת ויכוח חריף סביב שאלת הפעלתו של הסוכן אבישי רביב והדרישה להעמיד אותו לדין על אי־מניעת פשע.
"כשהתוודעתי לפרטי המקרה הזה, הוצאתי מיד הוראה שמעתה והלאה השב"כ לא יפעיל סוכנים שהם מספר אחת בארגון שלהם, וזה לא משנה אם מדובר בארגון קיקיוני של חמישה חברים. אם אתה מפעיל את הראש, אתה מבין שבעצם אתה מתחיל לייצר את הבעיה שנגדה אתה אמור להתמודד. וזה עוד לפני שאני מדבר על האספקט הציבורי. אנשי השב"כ בתקופה של לפני הרצח לא פעלו תחת הנחת המוצא הכי ברורה מאליה - שבסופו של דבר, כל מה שאני עושה בשב"כ ייחשף ברבים וזה תמיד יקרה ברגע הכי פחות נוח".
ובנקודה הזו גם נולדת תיאוריית הקונספירציה שרביב במרכזה. החוקר של יגאל עמיר מתחיל לחשוד שרביב ידע מראש על הרצח ולא מנע אותו.
"ולהתרשמות של החוקר מצטרף הטלפון ממרגלית הר־שפי לרביב מיד לאחר הרצח, שבו היא אומרת לו, 'המשוגע הזה באמת עשה את זה כמו שתיכנן'. היא בבהלה מוחלטת אחרי ששמעה את עמיר מדבר על הנושא כמה פעמים אבל לא האמינה שזה באמת יקרה.
"עדנה ארבל באה אליי ואמרה שהיא, כמי שאחראית על הפרקליטות, חושבת שלא יכול להיות שיש פה מישהו שיש חשד חמור שהיה מעורב והוא לא יעמוד לדין. מצד שני, חזי מסביר לי איזה נזק ייגרם למערך גיוס הסוכנים אם רביב יועמד לדין. ובשלב הראשון אני מקבל את הטענה של כאלו, אבל יום אחד הגעתי להרצות בקורס רע"נים, כמו שנהגתי לעשות בכל הקורסים, והצטרפתי אליהם לארוחת צהריים. ואז אחד ממסיימי הקורס, שבכלל לא קשור לאירוע, מספר על אחותו הסטודנטית שבארוחות שישי אומרת לו, 'עד שאתם לא תעמידו את אבישי רביב לדין, אני לא מאמינה שאתם לא מעורבים בעניין'. ואותו עובד אומר לי שלאמיתו של דבר אין לו תשובות אמיתיות בשבילה, ואז נפל לי האסימון והבנתי מה צריך לעשות.
"בנאום הפרידה שלי מהתפקיד אמרתי שאמון הציבור בשב"כ הוא הנכס הכי חשוב שלנו. בלעדיו אין לנו סייענים מהציבור, שהם חלק כה חשוב בעבודת הארגון. ההבנה של האזרח הישראלי הממוצע שאנחנו בעדו, שאנחנו שומרים עליו, היא יותר חשובה מכל הסוכנים שלנו ומכל החוקרים שלנו ומכל הרכזים. הסכנה האמיתית של תיאוריית הקונספירציה סביב רצח רבין היא הפגיעה בדיוק בנכס הזה. ולכן באתי לעדנה ארבל ואמרתי לה שאנחנו מסירים את ההתנגדות שלנו להעמדתו לדין ונשלם בכמה מקורות שצריך, לא מעניין אותי".
ומה חזי אמר?
"חזי התנגד אבל זה לא ארגון דמוקרטי. כך החלטתי והוא כמובן קיבל את זה".
אז הרצח הוא באחריות האגף הלא־ערבי או אגף האבטחה?
"זה כשל של הארגון כולו. שני האגפים חולקים באחריות והיו חייבים להשתנות. היינו חייבים להטמיע חשיבה סיכולית בחטיבה היהודית, דבר שחייב הבאת אנשים העוסקים בסיכול טרור פלסטיני, ולשנות את ההנחות עליהן בנויה מערכת אבטחת האישים”.
אבל אנשי אגף האבטחה, גם אלה שלא היו מעורבים, טוענים כי לו המאבטחים של רבין באותו יום היו מקיימים את ההוראות ופקודת המבצע, לא היה רצח.
"אני לא שמעתי איש אבטחה רציני אומר דבר כזה. מי שיגיד לי שבאירוע כזה, שרמת הסינון היא כמו שהייתה, הם יכולים למנוע את יציאת הכדור הראשון, הוא לדעתי לא יודע על מה הוא שח. כי הם לא עבדו ב־BOX משום שלא היה BOX בכלל. רק אחרי הרצח בא מישהו בפעם הראשונה ואמר שצריך לצאת מנקודת הנחה שהשיטה הקיימת לא עובדת וצריך לבחון הכל מהיסוד. שראש הממשלה צריך להיות מוקף ב־BOX ושאם מצליחים להגיע עד המאבטחים שלו, המטרה שלהם היא לספוג את הכדור. אמרתי לאנשי היחידה שעסקו בעיצוב התפיסה החדשה, שאני מוכן שבמקום לנסות ולהיות זריזים ולירות כדור ראשון, תלבשו אפוד מגן, תציבו את עצמכם בין המטרה לבין המתנקש ותספגו אתם את הכדור הראשון".
במקביל לשינויים שמכניס אילון בארגון הפיגועים הקשים נמשכים. ב־4 במרץ 1996 אירע הפיגוע בדיזנגוף סנטר שבו נרצחו 13 בני אדם, בהם בתו של חבר קרוב של אילון, פקוד שלו ממלחמת יום הכיפורים. "זה הפך את העניין כולו לסוג של אישי עבורי".
מסקנות החקירה הפנימית בשב"כ היו קשות. "הדסקאי בצפון מבקש את האינפורמציה אבל ההוא מהדרום, שיש לו את המידע, לא נותן. למה? כי הוא מחונך שהכל סודי, שצריך להגן על מקורות, וכל מיני טיעונים שבמשך שנים בנו סביבם חומות של שתיקה כדי לתרץ מאבקי כוח סביב חלוקת המידע.
"אבל אנחנו יודעים שבמערכות המידע המודרניות זה בדיוק הפוך, הן שטוחות לחלוטין. המידע שייך למשתמש. זה היה מאוד לא פשוט לבוא לארגון ולהגיד - מרגע זה ואילך הארגון שטוח, וכל דסקאי יחליט מה המידע שהוא צריך ויקבל את המידע הזה ושרק לעיתים נדירות, אם יש איזה מידע שחור, אז יביאו זאת להכרעת ראש האגף או ראש השירות, אבל עיקר המידע שייך למשתמשים. זה שינוי דרמטי. היו שאמרו שלא יעלה על הדעת, וייתכן שלא בפניי אמרו שהשתגעתי. אמרתי, 'רבותיי, אנשים נהרגו כתוצאה מהתפיסה הלא־נכונה שלנו. אז מה יותר חשוב?'"
השב"כ של אמצע שנות ה־90 היה עיוור למהפכת המידע העולמית: למידע שעובר בביטים ובבייטים, ליכולת האחסון שעולה בקצב מהיר, לטכנולוגיית כריית הנתונים המתפתחת, למידע שמוצג כולו במערכת בצורה גרפית ומשמר את מקבלי ההחלטות בזמן אמיתי, במהלך קרב או מבצע. באותן שנים השירות עדיין סיכל טרור כשרוב המידע מאוכסן בתיקים אישיים הנמצאים בארכיון השירות.
"בתחקירים אחרי כל פיגוע חזרו אנשי המודיעין והחקירות על איזו אמירת אגב, 'זה הכול היה בתיקים'. בסוף נמאס לי ואני אומר להם, 'for god's sake, מה פירוש הכול היה בתיקים'. ואז הם לקחו אותי לארכיון. זה נראה כמו התיקיות של מנהל מקרקעי ישראל בשנות ה–60"
באותם ימים ערכו מחבלים שורת פיגועי ירי בכביש שבין בית־שמש לצוריף. 11 ישראלים נהרגו בפיגועים הללו ואילון שם לב כי בתחקירים שנערכו לאחר כל פיגוע, חוזרים אנשי המודיעין והחקירות של השב"כ על איזו אמירת אגב כי "זה הכול היה בתיקים", תוך שלעיתים הם מוסיפים גם מכה עם היד על המצח. "בסוף נמאס לי ואני אומר להם, 'for god's sake, מה פירוש הכול היה בתיקים. תראו לי את התיקים האלה'. והם מתחילים בתגובה, להתגלגל מצחוק".
בפעם הראשונה נלקח אילון לביקור בארכיון השב"כ. "מה זה?" שאל בבעתה, "זה נראה כמו התיקיות של מנהל מקרקעי ישראל בשנות ה־60", הוא מתאר את הקונטיינרים העצומים ובתוכם מאות אלפי כריכות קרטון. "פתאום הבנתי את הבעיה - אני נמצא בארגון של ימי הביניים. בדיעבד, זה היה קצה החוט שלמשוך אותו הוביל את שאר המהפכה".
באותו יום אילון חזר ללשכתו מאובק ובעיקר עגמומי. הוא הורה לרל"ש לזמן אליו מיד את ראשי האגפים ופתח את הישיבה בפנים חמורות. "חבר'ה, אני לא רוצה לפגוע באף אחד מכם. אתם אנשים נפלאים. אתם מגייסים ומפעילים הכי טוב סוכנים בכל קהילת המודיעין הישראלית, אתם חוקרים מצוינים, אבל הארגון הזה לא יודע לסכל טרור. למה? כי אין לו את הדבר החשוב ביותר - תהליך המבטיח שכל המידע העומד לרשותנו, הנמצא בארכיון השירות, הקיים בתחקירי העבר, בחקירות פעילי טרור, שהופק בהאזנות בשיחות רחוב - יוצג בצורה בהירה ויתמוך את קבלת ההחלטות במהלך פרשייה בזמן אמיתי".
באותה ישיבה, שאין לזלזל בערכה ההיסטורי, סיפר אילון לאנשי השב"כ על מאות מיליוני הדולרים שהשקיע חיל הים בתקופתו בעיבוד ובהצגת מידע. הוא תיאר בפניהם את האופן שבו נוהל מבצע של חיל הים אלפי קילומטרים מחוף ישראל, אחריו עקב הוא עצמו מהקריה בתל־אביב כשמולו על צג עצום מתאר קו החוף של לוב. "במונחים של אז", אומר אחד מראשי האגפים שישבו נזופים מול אילון, "הדברים האלו נשמעו לנו כמו מדע בדיוני".
אילון קבע כי כארגון סיכולי חייב השב"כ לאסוף, לנתח ולהציג את המידע בזמן קצר ביותר. "הבעיה שלנו", אומר אילון, "הייתה כיצד להפוך אלפי ידיעות גולמיות שלא אומרות כלום כל אחת לחוד, למידע שיציג באופן הגרפי ביותר מי הם פעילי הטרור בכל כפר, לאיזה ארגון הם משתייכים, עם מי הם עומדים בקשר ומתי”. אילון טען שאת הפתרון יש למצוא בטכנולוגיות מתקדמות שיתפסו את מקומם של מקורות אנוש, ויניבו תמונת מודיעין רב־ממדית בזמן אמת.
ב־1996 מדובר היה בתוכניות מהפכניות שגרמו ללא מעטים לתהות לאן אילון לוקח את השירות, אבל עד 1998 השינויים העצומים שהתחוללו בשירות החלו לתת פירות. במבצע הראשון הגדול שהצליח איתר השירות את מקום הימצאם של האחים עוודאללה, שבו החזיקו גם את הארכיון המבצעי של חמאס. האחים שהאכילו את השב"כ הרבה מאוד כישלונות, לא ידעו כי כעת הם ניצבים מול מערכת איסוף אחרת לגמרי ושמי שמוביל את המאמץ ללכוד אותם הוא, במילותיו של עמי אילון, "איש המבצעים הטוב ביותר שהיה אי פעם לשב"כ - יובל דיסקין".
זמן לא ארוך לאחר שסיים את תפקידו כראש השב"כ מצא עצמו אילון בסכסוך חריף עם מחליפו, אבי דיכטר, סביב מדיניות החיסולים שהנהיג הארגון. אילון טען כי הארגון מפעיל את מערך החיסולים באופן אוטומטי כמעט ומבלי להתחשב בהתרחשויות פוליטיות ובין־לאומיות חשובות שאמורות להיות חלק ממערך השיקולים.
אילון חשב ואמר שהשירות טועה ומוביל את מקבלי ההחלטות במדינה למבוי סתום החוסם כל סיכוי להפסקת אש באינתיפאדה השנייה. אילון, ועימו קודמיו כרמי גילון ויעקב פרי, הגיעו ללשכתו של דיכטר במפקדת השירות בצפון תל־אביב כדי למחות. ראשי השב"כ ניסו לשכנע את דיכטר לחדול מהחיסולים, אבל הוא התעקש: "חבר'ה, אתם פשוט בקולנוע הלא־נכון". הפגישה הסתיימה באווירה קשה.
"אני קורא לזה הבנאליות של הרשע", כינה אילון את התנהלות השב"כ, לוקח בהשאלה את אמירתה המפורסמת של חנה ארנדט על אודות הפער בין אנשים מן השורה למעשים איומים שהם עלולים לבצע בהינתן מצב מסוים. "אתה מתרגל להרוג. חיי אדם הופכים פשוטים, קלים לבזבוז. בהחלטה את מי להרוג משקיעים רבע שעה, 20 דקות. בהחלטה איך להרוג אותו זה נוהל קרב של יומיים־שלושה. אתה עוסק בטקטיקה ולא במשמעות האסטרטגית".
אז הגולם קם על יוצרו? המערכת שאתה הקמת משמשת אחרי שאתה פורש לדברים שאתה מאמין שנוגדים בדיוק את הקוד האתי שאתה פיתחת בשב"כ ושאתה כל כך גאה בו?
"זאת שאלה שבהחלט שמטרידה אותי. תראה, אני הייתי בשב"כ בתקופה שהיה תהליך בניסיון להוביל להסדר מדיני. האמנו שלמרות הקשיים, ולמרות שידענו מי זה ערפאת ומי זה ג'יבריל ומי זה דחלאן, בסוף השלום ינצח. אבל אני לא תיארתי לעצמי מצב שבו השירות משמש כדי לקיים כיבוש ללא תוחלת, ללא אופק מדיני. תפקידו של השב"כ הוא להוריד את רמת הטרור לרמה שמדינאים יוכלו לנהל מדיניות. מצב שבו מדינאים לא מנהלים מדיניות, או מנהלים מדיניות שתחייב אותנו לחיות על חרבנו עוד 400 שנה, מחייב אותנו לזכור את אמירתו של וילסון, לפיה דמוקרטיה לא תשרוד במציאות של מלחמה מתמדת. ולכן מי שמנסה לנצל את השב"כ כדי לקיים אותנו על חרבנו, הוא שגורם לגולם להרוג את יוצרו".
בתגובה לדבריו של אילון הגיב חזי כאלו: “הקביעה של עמי איילון כי ‘שום דבר באגף הלא־ערבי לא השתנה בכלים, ביכולות ובמבנה הכוח’, אינה נכונה. לאחר הטבח במערת המכפלה שהיה מבחינתי ‘קו פרשת המים’, הוקמה על ידי מחלקת המחקר וחודשים ספורים לאחר מכן שודרגה המחלקה לחטיבה שבה היו שני אגפים - אגף דסק ואגף הפעלה. במסגרת זו נוספו דסקאים ומפעילים לחטיבה. בשנתיים שקדמו לרצח וכן בתקופה הקודמת לכך פעלו ביחידה דסקאים וראשי שלוחות מהמגזר הערבי.
“ברור שייעוד החטיבה הוא סיכול. הספר שלי מתאר בפרוטרוט פעולות סיכוליות רבות שבוצעו על ידי החטיבה, לרבות סיכול התארגנות הטרור של האחים קהלני וסיכול ניסיון התנקשות בשמעון פרס ב־1994. האם דוגמאות אלו אינן עדות לגישה סיכולית?
“הנטען לגבי אופי ההתרעות שסיפקנו אינו מדויק בלשון המעטה. הוצאנו התרעות וסקירות פרטניות רבות לאגף האבטחה, שכללו שמות של מסיתים וחשודים בכוונת פיגוע בראש הממשלה”.
עו”ד איתן פלג, פרקליטו של אבישי רביב, מסר בשמו: ”אבישי רביב זוכה זיכוי מלא בבית המשפט. בית המשפט קבע שהוא לא ידע על כוונותיו של יגאל עמיר וכי לו היה יודע - היה מדווח על כך למפעליו בשב”כ”.
