4 צפייה בגלריה
"מערכת המשפט טהורה או רעה? כל צד משוכנע שהאמת לצדו"
(צילום: אלכס קולומויסקי, מארק ישראל סלם)
"והאמת – שאין אמת אחת והצדק עף בין הידיים", כתב שלמה ארצי בשירו הנפלא, שמילותיו - די כרגיל בשירי ארצי – טעונות ביאור ונתונות לפרשנות. "מן המקום שבו אנו צודקים – לא יצמחו לעולם פרחים באביב", כתב יהודה עמיחי בשירו הנוקב והחשוב.
אל דאגה, אין לי כל כוונה לנטוש את שדות המשפט ולפצוח בקריירה חדשה בערוגות השירה והתרבות, ובכלל, בחוץ כבר שלהי קיץ והאביב שהזכיר עמיחי עוד רחוק; אך מה לעשות, אולי הפנאי היחסי שלו זכיתי בשבועות האחרונים מאז פרישתי, הציף בראשי דווקא שורות אלו כשקראתי השבוע חלק מהכותרות מוועידת המשפט של לשכת עורכי הדין והתגובות עליהן – כותרות ותגובות שהצטרפו לשיח המוקצן והבינארי המתקיים לא אחת במחוזותינו על אודות מערכת המשפט.
מכאן מבכים – בפעם המי יודע כמה – על קיצה הממשמש ובא של הדמוקרטיה ועל שבריריות המערכת המשפטית מול הפוליטיקאים העומדים עליה לכלותה; מכאן טוענים – כדבר שבשגרה – כי מערכת המשפט שיכורת כוח, מושחתת ו"תופרת תיקים" לדורשי רעתה ממניעים פוליטיים. אז מה האמת – המערכת טהורה או רעה? הרפורמות חיוניות או הרסניות? הרי האמת היא אחת! אז זהו, שלא. במקום שבו כל צד משוכנע שבצקלונו מצויה "האמת האחת", וכשכל אחד מתבצר בתחושת הצדק האולטימטיבית שלו, לא יצמחו לעולם פרחי התיקון והאיזון הנדרשים; בינתיים הצדק עף לכולנו בין הידיים, והמערכת המשפטית ממשיכה לדמם את שאריות האמון הציבורי שבלעדיו אין לה תקומה.
מטבעו של השיח התקשורתי, אמירות חדות ומוקצנות "תופסות" חזק יותר. הן קליטות יותר, מביאות יותר רייטינג ולא אחת מאומצות בחום על ידי המשוכנעים האוטומטיים משני צידי המתרס הציבורי. עמדה מורכבת יותר – הסבורה, למשל, שמערכת המשפט זקוקה לריסון אך לא לריסוק, שהמערכת לא מושחתת, אך לא פעם מקובעת ולא מספיק מבוקרת – אולי קשה יותר לשיווק ופחות שובה את הלב, אך בעיניי היא נכונה ומתבקשת. אמשיך לנסות ולשכנע בעמדה מורכבת זו, שלא אחת קונה לך "יריבים" בשני הצדדים, ואתעקש לא להשיב תשובה בינארית לרבים וטובים ששואלים אותי מעת לעת מי צודק – שפר או סעדה, כספית או מגל (כמשל)? מה לעשות, המציאות, כפי שאני מכיר אותה, והדרכים לתיקון, כפי שאני מאמין בהן, בדרך כלל לא נמצאות בעמדות־הקצה המושמעות תדיר במקומותינו. בין השחור והלבן יש לא מעט גוונים של אפור.
4 צפייה בגלריה
"מערכת המשפט לא 'תופרת תיקים'. הייתי שם". בהרב-מיארה ומנדלבליט
(צילום: יאיר שגיא, דויד ווייל, לע"מ)
אני יודע, הייתי שם
מערכת המשפט שלנו לא מושחתת ו"תופרת תיקים" ממניעים פוליטיים, כפי שרבים מדי מאשימים בקלות רבה מדי. במשך 22 שנים הייתי מעורב בתפקידים שונים כמעט בכל נושא מרכזי שבו עסק מוסד היועץ המשפטי לממשלה. אם הייתי חושב שפועלים בה כך, לא הייתי נשאר דקה במערכת ולא הייתי מגן עליה. היא טועה – כן; לא תמיד ערה למורכבויות, לעינויי דין, למראית פני הצדק – כן; שחיתות ממוסדת, פוליטיזציה ותפירת תיקים – לא ולא.
שתי עובדות: במשרד המשפטים יש מאות משפטנים ופרקליטים העושים לילות כימים בשירות המדינה במקצועיות, במסירות ובתנאים לא פשוטים. התקפות שקריות, ארסיות ומכלילות עושות להם עוול. אני אומר זאת מידיעה. הייתי שם. בה בעת, במשרד המשפטים יש דנ"א מערכתי, המוביל לא אחת לציפוף שורות מול ביקורות, גם מוצדקות, ולחוסר יכולת להודות בטעויות ולתקנן. אני אומר זאת מידיעה. הייתי שם.
שילוב שתי עובדות אלו מביא לכך שהדימוי של משרד המשפטים בעיני רבים בציבור שלילי מדי ולא משקף את המציאות, כשמנגד הדימוי של אנשי משרד המשפטים בעיני עצמם חיובי מדי ולא משקף את המציאות לכיוון השני. התוצאה המצטברת של דימויים מנוגדים אלו היא המשך הכרסום באמון הציבור – כי כשכל כך קשה לך להודות בטעויות, קל יותר להאשים אותך בשחיתויות.
אכן, ניתן אולי להבין את ציפוף השורות ואת הרתיעה מביקורת ומשינויים של המערכת. כאשר מאיימים לדהור מולך על D-9 או לשטוף אותך באקונומיקה לניקוי השחיתות, יש לך פחות נכונות ופנאי נפשי לבקרה עצמית, לפתיחות ולהודאה בטעות. הנטייה הטבעית היא להסתגר ולהתבצר. אלא שנטייה זו יכולה, בשפה המשפטית, להיות בגדר "נסיבה מקילה בטיעון לעונש". היא לא פוטרת את המערכת מלעשות את מה שחובתה לעשות, למען עצמה, למען אמון הציבור שאותו היא משרתת. וכאן, לצערי, המערכת כושלת לאורך שנים.
דוגמה אחת בולטת: לפני מספר שנים, במהלך הדיונים על הקמת גוף ביקורת על התביעה, מצאתי עצמי כמעט בודד במערכת בתמיכה בהקמת גוף כזה ובמתן כלים אפקטיביים לפעולתו, מול התנגדות הנהלת הפרקליטות (היועץ וינשטיין, יש לציין, תמך בהקמה) וועד הפרקליטים. המתנגדים נתלו, בין היתר, במניעי חלק מהפוליטיקאים המציעים שרצו "להרוס את המערכת", לשיטתם, ובקיומם של מנגנוני בקרה אחרים. השבתי אז, שהקמת גוף עצמאי כזה בראשות שופט היא בראש ובראשונה אינטרס של המערכת. במרבית המקרים ייקבע כי פעלנו כראוי, וזה ייעשה על ידי שופט עצמאי חיצוני וממילא יזכה לאמון רב יותר; באותם מקרים שבהם טעינו וכשלנו – נלמד ונתקן, ואם חלילה יתגלה גם "תפוח רקוב", אנו הראשונים שצריכים לרצות למוצאו ולהוציאו מקרבנו.
4 צפייה בגלריה
המערכת נכשלה בשימור ובשיפור אמון הציבור בה. בית משפט השלום בבאר שבע
(צילום: shutterstock)
בסופו של יום, גוף הביקורת הוקם בחקיקה לא אופטימלית, שהייתה תוצאה של פשרות שונות ועם שיתוף פעולה מסויג של הפרקליטות. השופטת גרסטל, נציבת הביקורת הראשונה, פרשה מתפקידה על רקע מאבקים אלה, ומחליפה, השופט רוזן, השלים קדנציה בפעילות חשובה וברוכה, אך גם הוא הצביע על קשיים משמעותיים במנגנון הביקורת הקיים והציע תיקונים חיוניים לחוק כדי שהביקורת תהיה אפקטיבית ויעילה.
בינתיים שילמו הפרקליטות ומערכת אכיפת החוק פעמיים מחיר יקר באמון הציבור: פעם אחת במאבק ובהתנגדות לעצם הקמת הגוף הזה. פעם שנייה בכך שהגוף נתפס כחסר שיניים, נוכח מגבלות שהוטלו עליו בחקיקה שהושגה בפשרה עם נציגיה. נקווה שלא תהיה פעם שלישית, כשיגיעו לדיון ההצעות לתיקון החוק של השופט רוזן, שאותן הגדיר כחיוניות ביותר לאפקטיביות פעולת גוף הביקורת, וממילא הן חיוניות גם להגברת אמון הציבור בתקינות פעולת המערכת.
דומני שלא אטעה אם אומר כי אמירה זו על כישלון המערכת בשימור ובשיפור אמון הציבור בה, אינה בגדר דעה. זו עובדה שמגובָּה גם במחקרים ובסקרים שונים, המראים את הירידה המתמשכת באמון הציבור בקרב חלקים הולכים וגדלים בו. גם אם נעצום עיניים או נתעקש להרכיב משקפיים ורודים ולהתבשם מאמון רב בקרב קבוצות או מגזרים מסוימים – שם, כבתוך תיבת תהודה פנימית, משכנעים את המשוכנעים – עדיין יגיע בסופו של דבר הרגע שבו ניאלץ להיישיר מבט מול מציאות שבה עלול השבר באמון הציבור במערכת להיות כה גדול, עד שיהיה כבר מאוחר מכדי לתקנו.
הנושא שצריך להיות בראש
אז מה עושים? ראשית, מכירים בכך שזהו הנושא שצריך לעמוד כיום בראש סדר העדיפויות של מערכת אכיפת החוק. בהתאם לכך מגבשים תוכנית עבודה סדורה עם יעדים לקידום בטווחי זמן מוגדרים של צעדים שונים – כשמטרת־העל היא חיזוק אמון הציבור.
מקוצר היריעה אציין בתמצית רבה מספר צעדים שאותם יש לבחון, לטעמי. תיקון חוק הנבת"מ (נציבות תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות) כך שתתאפשר ביקורת יעילה ואפקטיבית יותר על התביעה; גיבוש מנגנון פיקוח ובקרה על עבודת מערך הייעוץ המשפטי לממשלה; מיסוד "קשר עם הציבור" באמצעות הקמת פורומים קבועים עם נציגי אקדמיה, לשכת עורכי הדין וארגונים אזרחיים מכל צידי הקשת, לצורך שיח פתוח; גיבוש "אמנת שירות" בין מערך הייעוץ המשפטי לממשלה לבין הדרג המדיני והמקצועי הבכיר של שרים ומנכ"לים; הקמת יחידה מיוחדת שתערוך תחקירים והפקת לקחים ארגוניים בנושאים שונים; גיבוש תוכנית לרענון השורות, לגיוון ו"דם חדש" במערכת; מיסוד פורמלי של צוותי "איפכא מסתברא" בתיקי אישי ציבור ובתיקים רגישים אחרים. אני מאמין שהיועצת המשפטית לממשלה ופרקליט המדינה יכולים להוביל את השינוי הנדרש והחיוני כל כך באמצעות צעדים אלו ונוספים, תוך שיח מכבד וענייני מול כלל הגופים במערכת אכיפת החוק ובדרג המדיני.
בבתי הכנסת קראו בשבת שעברה את הפסוק בפרשת שופטים "צדק צדק תרדוף". אמרה חסידית מסבירה את כפילות המילה "צדק" בכך שגם אחרי הצדק צריך לרדוף בצדק. בלשוננו – המטרה לא מקדשת את כל האמצעים. בנוסף, ניתן להסביר את הכפילות בכך שצדק צריך להופיע פעמיים – גם להיעשות אך גם להיראות. מערכת אכיפת החוק חייבת לתת לאזרח את התחושה שהיא פועלת בצדק למען הצדק, שחשובה לה גם מראית פני הצדק ולא רק עשייתו.
חשוב לכל ממשלה שתיבחר
ואחרי שאמרנו כל זאת, חשוב להדגיש: האחריות לבעיית חוסר האמון במערכת לא חונה רק במגרשה של מערכת המשפט. גם לחלקים במערכת הפוליטית והתקשורתית יש זכויות יוצרים רבות בה. כאשר מפריכים בהינף קולמוס ובהבל פה האשמות שווא על שחיתות ועל תפירת תיקים, כאשר מסמנים ומתייגים אישית בצבעים פוליטיים פרקליטים ומשפטנים – יש ציבורים שמאמינים בכך. כעת זה מגיע בעיקר מצד ימין של המפה, והסיבה ידועה. לפני שנים לא רבות התיוגים האישיים והאשמות השווא על "קונסיליירי" ועל טיוח חקירות, שקנו להם אחיזה בקרב חלקים אחרים בציבור, הגיעו בעיקר משמאל, ושוב – הסיבה ידועה: "שונאי נתניהו" מכאן ו"סוגדי נתניהו" מנגד.
השיח הזה פוגע קשות ביכולת לנהל דיון ענייני על הצורך האמיתי ברפורמות ובשינויים, כאשר הכל נבחן דרך הפריזמה הזו. מימין, יש המנסים להנדס את המערכת המשפטית באמצעות כלים פוליטיים – עיין ערך "רעיונות" והצעות חוק למיניהם, המוּעלים במחשבה להפסיק משפט מתנהל; משמאל, יש המנסים להנדס את המערכת הפוליטית באמצעות כלים משפטיים – עיין ערך עתירות לבג"ץ בבקשה למנוע מנאשם לכהן כראש ממשלה אף שבחוק הקיים אין כל בסיס לכך. בתווך נמצאת המערכת המשפטית, והאמון הציבורי בה נשחק מכאן ומכאן.
פתחנו בשירי ארצי ועמיחי, נסיים בפרפרזה על שירם של נתן יונתן וצביקה פיק. מת אב, אך חומו של אלול עוד כאן. עוד פחות מחודשיים ייאסף תשרי, ויגיעו הבחירות בתחילת חשוון. ניתן להניח שהסוגיה הבוערת – קצת יותר מ"גחלת עמומה" – של אמון הציבור במערכת המשפטית, עוד תיוותר על השולחן.
כל ממשלה שתיבחר תצטרך להידרש לה. המערכת המשפטית תצטרך להידרש לה. יש לקוות כי אלו גם אלו יזכרו, כי "האמת", כפי שפתחנו, לא מצויה בחיקו של צד אחד בלבד. וכדי שמערכת הצדק לא "תעוף לנו מן הידיים", כדי שיישמר אמון הציבור בה, הן מערכת המשפט, על כלל גופיה, והן המערכת הפוליטית והציבורית, על שלל גווניה, חייבות להפנים שיש להן אחריות על המושג החמקמק הזה של אמון הציבור, ולנהוג אחרת. כולנו חייבים להבין שאמון הציבור הוא סם החיים של המערכת, בלעדיו לא נשרוד כאן כחברה וכמדינה.
את הקיים לא צריך לקדש וגם לא לנתץ. צריך לפעול באומץ ובאחריות כדי לערוך את הרפורמות הנדרשות כדי לתקן את המערכת אך לא להרוס אותה, לשנות ולחזק אך לא לרסק.
